קאדיס מהממת את אתלטיקו עם 2:3 דרמטי!
(קאדיס מהממת את אתלטיקו עם 2:3 דרמטי!)
קריסנסיו סאמרוויל. נשמע כמו דמות מרומן עתיק של ג'יין אוסטן, אבל מדובר בחלוץ ההולנדי הצעיר של לידס, ששלשום השתיק את אנפילד בדקה ה־89 עם שער ניצחון על ליברפול. רובן סוברינו הוא בחור הרבה יותר מנוסה, סקורר ספרדי שעבר במספר קבוצות בליגה שלו, ובאותו היום הגיע אולי לרגע השיא בקריירה שלו כאשר סידר בדקה ה־99 ניצחון 2:3 לקאדיס על אתלטיקו מדריד. שתי אימפריות מליגת האלופות, משתי מדינות שונות, הפסידו כמעט יחד לשתי יריבות שהגיעו מעמדה שמתחת לקו האדום. לא רק שזה רגע השפל שלהן העונה, אלא חותמת למשבר ממושך שמציב את הזרקור על המאמנים.
המבוגרים יותר שבינינו מביטים בהשתאות על הדור של בני ה־20 שקופצים מעבודה לעבודה ולא מתחייבים, אבל זה טרנד שהתחיל כבר מזמן בכדורגל העולמי, ולא מבחירה של המאמנים: אנשי מקצוע כבר לא שורדים לאורך זמן במועדונים שלהם. יורגן קלופ ודייגו סימאונה הם כמו הבזקים מן העבר בהקשר הזה – הגרמני בן ה־55 בליברפול מאז 2015, הארגנטינאי (52) במדריד מאז 2011. הם שורדים בגלל ההצלחה על המגרש, אבל גם הרבה יותר מזה: שניהם השתלבו בדנ"א ונכנסו למחזור הדם של מועדוני הפאר בזכות האישיות והסגנון שהנחילו. במקרה של סימאונה, הוא מזוהה יותר מכל שחקן עם הקבוצה. אבל מה שקורה העונה מעלה שאלה מרתקת: האם למרות הרצון לרומנטיקה, השאיפה של האוהדים לראות את הבוס נשאר שנים רבות, קיים תאריך תפוגה למאמן בכדורגל המודרני, בו הוא כבר לא יכול להשפיע?
קלופ כבר דיבר בעבר על הכוונה שלו לעזוב את המועדון ב־2024 עם תום חוזהו, בעוד שנה וחצי. המעמד שלו נראה כרגע יציב בגלל שהוא שמר מספיק קרדיט בקופה ליום סגריר: האוהדים לא מאשימים אותו, אלא רותחים על הבעלים האמריקאים שלטענתם לא משקיעים מספיק כדי שהקבוצה תוכל להתחרות בגדולות אחרות ביבשת. גם השחקנים חוטפים יותר אש ממנו, למשל וירג'יל ואן דייק שלא מזכיר בדבר את מי שהיה הבלם הטוב בעולם. פרט לניצחון על מנצ'סטר סיטי, בו המוטיבציה הייתה גבוהה מאוד בגלל היריבות שהתפתחה בין הקבוצות, ליברפול נראית רכה וחסרת ביטחון, וקל מאוד להוציא אותה מאיזון.
עם זאת, בתקשורת הבריטית וברשתות החברתיות הוא לאט־לאט יוצא מהעטיפה של האתרוג. שני הפסדים רצופים לקבוצות מהשלישייה האחרונה הובילו לכך שאיש לא מאמין שליברפול יכולה לעקוף את נאפולי עם סיום שלב הבתים בצ'מפיונס – ליברפול תארח בשלישי את המשחק בין שתי העולות, אבל נאפולי (יתרון שלוש נקודות) ניצחה 1:4 בראשון וממילא פייבוריטית לעשות זאת שוב – וקלופ מתחיל לחטוף חזק. הוא כבר שנים עסוק בחלק הקדמי, ולכן דייק בהחתמתם של דרווין נונייס ולואיס דיאס כפרטנרים החדשים של מוחמד סלאח, אבל העזיבה של ג'ורג'יניו ויינאלדום לפני שנה וחצי הותירה בור במרכז המגרש, וליברפול הייתה איטית מאוד בקיץ במרדף אחרי קשר אחורי חדש וכלל לא חיפשה בלם למרות שזה צורך שהלך והתחזק לאורך זמן.
התוצאה היא ששחקני הגנה לא מספיק טובים עולים בהרכב (כמו ג'ו גומז שבישל שלשום ללידס שער), והקישור מפורק. פאביניו, למשל, ספג צרחות מקלופ מול המצלמות במהלך המשחק, ומפסיד את האמצע כמעט לכל יריב. ליברפול נזכרה ביום האחרון של ההעברות להביא בהשאלה את ארתור מיובנטוס, אבל זה היה כישלון ידוע מראש עם שחקן שכבר לא מתאים לרמות האלה. הקבוצות שעולות נגדה לוחצות בדיוק על הנקודות האלה, וקלופ לא עושה התאמות.
הוא כן רצה קשר מוקדם יותר, אבל כאן הסתמנו חילוקי דעות עם הבעלים על מידת ההשקעה. הוא דיבר על כך, ועל הרבה גורמים אחרים. כבר בשנה שעברה אתר "טוקספורט" פירסם את קובץ התירוצים השלם של הגרמני – שכלל שופטים, רוחות, שלג, מגרש יבש ואפילו טענה שהערוץ המשדר דרש שתוספת הזמן לא תהיה ארוכה כפי שהתבקש. השנה הוא האשים את הבעלים בחוסר שיתוף פעולה, את המועדונים העשירים בכך שיצרו מציאות שהוא לא יכול להתחרות בה, וגם את הפציעות ("זה כאילו שיש מכשפה במתחם האימונים"), המצבים הנייחים וחוסר המזל. הוא משדר עצבנות בכך.
מי שהיה אחד המאמנים היצירתיים וההתקפיים בעולם נכשל בשני מקומות: חילופי הדורות בסגל וחוסר ההבנה שכולם כבר יודעים איך לשחק מול ליברפול. שני ההיבטים הללו נוגעים למשך התקופה שלו באנפילד, מאחר שהתקבע מאוד במה שהצליח בעבר. זה מהדהד את מה שקרה במונדיאל 2014: ספרד הגיעה אחרי רצף זכיות של שתי אליפויות אירופה ומונדיאל אחד, כששני התארים האחרונים מגיעים תחת ויסנטה דל בוסקה. הוא המשיך לרוץ עם השלד הוותיק שכבר הראה סימני ירידה, ועם משחק המסירות נטול החלוץ לעתים קרובות, והאלופה המכהנת הודחה בשלב הבתים.
לפחות לקלופ יש את האופק של שמינית גמר הצ'מפיונס. סימאונה איבד את הסיכוי בשבוע שעבר, אחרי שיאניק קראסקו פיספס פנדל תוספת הזמן ב־2:2 מול לברקוזן. אפילו לא בטוח שאתלטיקו תרד לליגה האירופית, כי ביום שלישי היא תתארח אצל פורטו שעוד נלחמת על המקום הראשון, ועלולה לסיים אחרונה בבית אם לא תנצח (מה שעשתה רק פעם אחת בחמישה מחזורים בבית נוח יחסית).
לא קל לשחק מול אתלטיקו כמו שקל לדעת מה מצפה לך. זה תמיד אותו דבר, רק שלסימאונה יש שחקנים פחות טובים מאשר באליפויות ובהגעה לגמרי הצ'מפיונס, והשמות הבכירים לא מתאימים לשיטה שלו – מה שמעלה תהיות בנוגע לסיבה בגללה נרכשו. זה נכון בעיקר לגבי ז'ואו פליקס, שמאס במועדון אבל תקוע בו מאחר שאתלטיקו רוצה להחזיר את רוב ההשקעה בו, 126 מיליון יורו, ואין מי שמוכן לשלם. הפורטוגלי שונא את הכדורגל ההגנתי בו אינו נוגע מספיק בכדור וצריך לעשות עבודה טקטית, ומדי פעם המתיחות מתפרצת. לאחרונה נחשף שהוא ביקש מסוכנו ז'ורז'ה מנדש למצוא לו נתיב מילוט בינואר כי אינו מסוגל לסבול יותר את השיטה של סימאונה.
הכובש המוביל העונה הוא שוב אנטואן גריזמן שהתגלגל בחזרה למועדון אחרי הפארסה בברצלונה, כי הוא שחקן שאיתו נבנה הסגנון הזה. הקישור מתבגר וחסר ברק – כשגם השחקנים הטכניים פחות יכולים להפגין את היכולת – ועיקר הבעיה טמון בהגנה, שפעם הייתה מחזיקה 90 דקות ומאפשרות 0:1 קטן, והיום סופגת בצורה שסימאונה לא מכיר. בליגה זה יספיק למקום השלישי, אבל אתלטיקו הולכת אחורה ולא עושה סימנים שמשהו חדש ומסעיר עומד לקרות אצלה בקרוב. פליקס היה הדמות שאמורה להביא את האנרגיה הזו, אבל השנים שלו בקבוצה לא עשו לו טוב.
סימאונה במצב גרוע יותר מאשר קלופ. בימים האחרונים, אחרי ההדחה מליגת האלופות, בספרד דיווחו כי הנהלת אתלטיקו מתחילה לאבד סבלנות כלפיו. הבעיה היא בדיוק הנושא לשמו התכנסנו – ניהול הסגל והאידיאולוגיה המקצועית. סימאונה, כבר יותר מעשור בתפקיד, לא מתגמש. אתלטיקו יודעת כי תתקשה להשיג בעתיד שמות מלהיבים כמו פליקס אם שחקנים ירגישו שהמאמן לא יתאים עצמו אליהם. סימאונה מעט מיושן – וזו זכותו המלאה לאור העובדה שהשיג עם אתלטיקו הרבה יותר מהצפוי – רק שנראה שהוא מיצה את עצמו במועדון ולא יכול להביא את הסגל הנוכחי להצלחות עם הפילוסופיה שלו.
עייפות החומר היא דבר טבעי. כדורגל בנוי על מעגל של חדשנות, דומיננטיות, התאמה של היריב וחוזר חלילה, ומי ששורד חייב תמיד להיות פתוח יותר לשינוי מחשבתי וסגנוני, להישאר עם היד על הדופק. קלופ וסימאונה לא מצליחים כרגע להגיב לכך שכבר מכירים אותם היטב, ושאין להם ביד את דור הזהב איתו הניפו גביעים. מצד אחד הדבקות בשיטה מעוררת הערכה. מצד שני, זו בדיוק הסיבה שהם עלולים לסיים קדנציות מפוארות בטעם מר.
