אם רק היה רוצה, יורגן קלופ היה מקבל מינוי של קבע כמאמן ליברפול. הוא לקח קבוצה מפוררת, מהמקום העשירי בפרמייר־ליג, והטיס אותה לזכייה בצ'מפיונס, לאליפות אנגליה, למשחקים ולקאמבקים משוגעים. וכל הטירוף הזה מתרחש כשהיריבה השנואה מנצ'סטר יונייטד רק הולכת ודועכת ומביטה בקנאה.
קלופ עשה הכל עם תקציב מוגבל, בלי כסף מלוכלך מקרנות עושר למיניהן. הוא הפך את ליברפול למותג כיפי, קל לאהדה, מרגש. האוהדים האנגלים הסכימו אפילו לסלוח לו על זה שהוא גרמני. קלופ עוזב בתנאים שלו. אף אחד לא מראה לו את הדלת. הוא חתם לפני שנתיים על חוזה עד 2026, ואם בעונה שעברה היו תהיות אם גמר את הסוס (ליברפול אפילו לא הגיעה לצ'מפיונס), הרי שהפעם הקבוצה שלו מתמודדת על כל התארים החשובים. הוא נפרד בשיא הרלוונטיות.
איני יכול עוד
ועדיין, השאלה היחידה האמיתית שנותרה פתוחה אחרי ההודעה הדרמטית של קלופ, לפיה יעזוב בסוף העונה, היא איך הצליח לשרוד כל כך הרבה זמן. המאמן הסביר שהוא עייף וסחוט מנטלית. שהוא לא מצליח יותר להתניע את האתגר הפנימי שלו. אין לו כוח יותר. ההצלחה עם ליברפול לא הייתה עניין טקטי גרידא. הוא עסק יותר בחיבור בין הקבוצה והסגל לאוהדים, בין המועדון הנוכחי להיסטוריה שלו.
קלופ הוא מאמן א"א: אנרגיה ואמוציות. העובדה שהצליח להישאר בטופ בעזרת שתי המעלות הללו כל כך הרבה זמן, מספרת יותר מכל דבר אחר על האישיות שלו, כמאמן וכבנאדם. גם היכולת שלו להבין שהגיע לסוף הדרך.
יממה לאחר ההכרזה בממלכה, הגיעה פרידה דומה של מאמן מפורסם ממועדון מפורסם, כשצ'אבי הודיע כי לא ימשיך בברצלונה בעונה הבאה. ובכל זאת, למקרה של הקטלאני יש נרטיב קצת שונה: זה קרה אחרי הפסד קשה, כשבארסה בדרך לשום מקום, כשהיכולת רעה, וכשיש מחלוקות קשות בין המאמן להנהלה. אבל גם צ'אבי וגם קלופ עוזבים בגלל שלא יכלו עוד. ליברפול ובעיקר ברצלונה הן תאי לחץ עם השוואות בלתי פוסקות ליריבות הגדולות.
כדי להתחרות ברמה הזאת, המאמנים צריכים להיות שקועים במועדונים שלהם יום ולילה: באימון, בפסיכולוגיה, במוטיבציה, באסטרטגיה, בסקאוטינג, בניהול התקציב. אי־הצלחות גורמות לעוד לחץ, הצלחות הן בבואה של הקרבה של הכל – כולל המשפחות. שניהם רצו רק שקט.
ציפיות לא ריאליות
צ'אבי וקלופ לא לבד. למאמנים רבים נגמר המבער הפנימי. הם לא מסוגלים יותר להמשיך להשקיע – פיזית ואמוציונלית – בשחקנים, בקבוצה ובמועדון, אבל זה גם לא באופי שלהם להתנהל בחצי כוח. הקולות מהבית מבקשים מהם להיות נוכחים. לחלק מהם נגמר מאור הזרקורים, מהקפריזות של הבעלים.
שיחות ברדיו אחרי הודעת קלופ חידדו את עומק המשבר: מאזינה אחת התחילה לבכות, מאזין אחר אמר שזה יותר קשה עבורו מהבשורה של רופאו שהוא צריך לעבור ניתוח לב פתוח. מכך אפשר היה להבין תחת איזה לחץ קלופ היה צריך לאמן. הציפיות היו לא ריאליות, לא הגיוניות – עד כדי כך שהגיע למצב של כנות נדירה שבה הודה: נגמר לי החשק, והכיף לאמן, בליברפול או בכל מקום אחר.
הסימביוזה המוחלטת בין קלופ לליברפול סחטה מהמאמן את האנרגיה. הוא המועדון, והמועדון זה הוא. קלופ חרט על ליבו את הסלוגן "זהו אנפילד": נתינה של מאה אחוז מעצמך לסמל. כשהבין שאם הוא לא יכול לדרוש את כל זה מעצמו, הוא בטח לא יכול לדרוש את זה מהשחקנים, מהעוזרים שלו, ממאמן הכושר, מהדיאטנית.
העולם של קלופ התחלק בין הבית הפרטי שלו לבין האצטדיון. המעמד שלו בליברפול היה חצי מדרגה מתחת לביטלס. לא הייתה לו שום פרטיות. "הרגעים הכי טובים עבורי הם ההליכות בחוץ בנובמבר, כשיש גשם והשמיים אפורים", אמר בריאיון בשנה שעברה. "אלו הרגעים היחידים שבהם אני יכול להיות אנונימי, מחובר לעצמי".
קלופ (56), שסולד מחיי התהילה ונתן לעצמו את הכינוי "הנורמלי", ביקש להתחיל לחיות חיים שפויים לפני שהוא מזדקן. זה היה בלתי אפשרי בשנים שבהן אימן, בעיקר באנגליה, שבה יש הרבה פחות כבוד לפרטיות של מפורסמים מאשר בגרמניה. בניגוד לפפ גווארדיולה ותומאס טוכל, שהיו צריכים לקחת שבתון (פפ נסע לניו־יורק ושיחק שחמט עם גארי קספרוב, בין השאר), קלופ רמז שסיים עם הכדורגל. שהוא צריך למצוא אתגר חדש בחיים.
עד המשפחה
לפני מספר שנים פירסם בית ספר למדעי ספורט בנורבגיה ממצאי ארבעה מחקרים על שחיקה באימון מקצועני. "מה שהפתיע במה שמצאנו", הסבירה מרטה בנטצן, ממובילות המחקר, "זה שאין קשר בין מידת ההצלחות לבין השחיקה. יש יותר לחץ ככל שהרמה עולה ומעורב יותר כסף. למאמן, בניגוד למגזרים אחרים, אין יכולת להשאיר את העבודה על השולחן במשרד ולברוח. אתה מכיר את זה שלפני הטיסה, הדיילת אומרת שאתה חייב לשים את מסכת החמצן עליך לפני שאתה דואג לאחרים? ובכן, למאמן אין את הלוקסוס הזה".
ג'ון מאדן השלים את העונה העשירית שלו כמאמן לוס־אנג'לס ריידרס ב־1978. הוא היה בן 42, סיים עם מאזן מנצח בכל עונה שלו כמאמן והוליך את קבוצתו לזכייה בסופרבול. כשלוקחים בחשבון את המעמד של הריידרס בתרבות ובספורט האמריקאים, מאדן נחשב לאייקון. אבל מיד בסיום אותה עונה המאמן הודיע שסיים עם המקצוע. ההחלטה שלו התקבלה בתדהמה. המושגים שעליהם דיבר אז היו בלתי נתפסים: שחיקה במקום לנצח? להיות יותר עם המשפחה במקום באור הזרקורים? אלו היו הצהרות בלתי אמריקאיות.
ההודעה של קלופ היא לא רק אמירה על עצמו ועל ליברפול, אלא על ספורט וחברה בכלל. העולם שמסביב לספורט מקבל את גיבוריו כבני אדם, עם שחיקה, ורגשות, ומתחים מנטליים, ורצונות פרטיים. בעיני האוהדים והציבור, יורגן קלופ היה יכול להישאר בליברפול עד סוף ימיו, אבל הוא רק רצה לחיות לבד, עם המשפחה, רחוק מהעין הציבורית. הוא הרוויח את זה ביושר.
פורסם לראשונה: 01:30, 31.01.24
