"אתה יודע למה אני לא מקשיב לביקורות על המעבר שלי לרוסיה? כי כל אחד שקורא עכשיו את הכתבה הזו, כל אחד שביקר אותי, היה עושה את הצעד הזה. אף אחד לא היה מוותר על הצעה כזו. זו התייפייפות, אני עושה לביתי ודואג למשפחתי, אבל במדינה שלנו כל אחד חושב שהוא פרשן. קל לשבת מאחורי מקלדת ולבקר החלטות של אנשים".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אלי דסה לא רוצה לשתוק יותר. בראיון ראשון מאז שחתם בקבוצת דינמו מוסקבה לפני כחמישה חודשים – בעוד שהמלחמה באוקראינה מתנהלת, מה שעורר עליו זעם מצד רבים – מגיב מי שעונד את סרט הקפטן של נבחרת ישראל בכדורגל לטענות נגדו, על שבחר לשחק במדינה שמנהלת מלחמה אכזרית באוקראינה ומוטלות עליה סנקציות גם מצד התאחדויות הכדורגל הבינלאומיות. כדי לשכנע אותו להגיע לרוסיה בתקופה הזו, דינמו מוסקבה הפכה את דסה לכדורגלן הישראלי עם השכר הגבוה ביותר, כ־15 מיליון שקל בחוזה לשלוש שנים.
ידעת שיש רגישות ציבורית לנושא, ושאם תחתום בקבוצה מרוסיה תביא על עצמך ביקורת.
"אין לי בעיה עם זה. אני מבין את הביקורת על המעבר שלי לרוסיה ומקבל את הכל, אבל בחודשיים הראשונים היו מקרים שלקחו ראיונות שלי מרוסיה, כשסך הכל התראיינתי במיקס זון (אזור משותף לשחקנים ולעיתונאים – נ"צ), כי אני מחויב לזה כמו כל שחקן, וכששאלו אותי איך אני מרגיש כרגע ברוסיה עניתי שטוב לי כי דואגים לי לכל – ואז 'שתלו' את הציטוט שלי לצד אירוע חדשותי מהמלחמה. הנדוס תודעה ברור שלא קשור. ישבתי בבית וצחקתי, כי זה היה ניסיון להטות דעת קהל נגד בן אדם".
שום חלק בביקורות שספגת לא גרם לך להתחרט או לחשוב שטעית?
"איזו סיבה יש לי להתחרט? מראש הייתי שלם עם עצמי, אחרת לא הייתי עושה את המהלך. באופי שלי אני אדם מפרגן, שרוצה שכל אחד יצליח כלכלית ומקצועית, בטח מהמקום שממנו הגעתי. אני לא מאחל לאף אחד להיכשל בפרנסה, אבל יש אנשים צרי עין וזה כואב לי. אם הייתי הולך לרוסיה וחותם על חוזה של מאה אלף יורו, לאף אחד לא היה אכפת. אצלנו במדינה מפריע לאנשים שבן אדם מתקדם כלכלית".
אבל זה לא רק העניין הכספי, זה הנרמול של מדינה כמו רוסיה בעת הזו. כשהייתה בריחה המונית של אזרחים מהמדינה עקב חובת גיוס, לא חששת?
"לא. אני הולך עם בורא עולם ואני מדבר איתו כל בוקר ולילה. אני לא חייב תשובות לאף אחד. שאלתי את המועדון שלי את השאלות שרציתי והבנתי שהכל בסדר".
5 צפייה בגלריה
''היו ‘חכמים' שקראו להעיף אותי מהנבחרת אחרי המעבר לרוסיה. השתקתי אותם על המגרש''. דסה במדי דינמו מוסקבה
(צילום: EPA)
כשדסה (30) מדבר על המקום שממנו הגיע, הוא מכוון לילד שגדל בקרוואן רעוע בחיפה למשפחה מהמעמד הסוציו־אקונומי הנמוך ביותר בישראל, נטל על עצמו את עול הפרנסה בגיל צעיר והפך לכוכב בבית"ר ירושלים ובמכבי תל־אביב, ובהמשך בויטסה ההולנדית. כל אלה מרכיבים את הדמות המחוספסת שלא ממהרת להתקפל מול ביקורות, אותו חספוס שגרם לדסה לקטוף שורה של הצלחות בקריירה, ובהן קפטן נבחרת ישראל הראשון מהעדה האתיופית.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"זה המועדון העוצמתי ביותר ששיחקתי בו", אומר השבוע דסה בשיחה מבית המלון באנטליה שבו שוהה דינמו מוסקבה במהלך מחנה אימונים בטורקיה. הוא לא מתכוון רק לתנאים שלהם הוא זוכה כשחקן בכיר בקבוצה. את אשתו, ירדן, מלווה מסביב לשעון עובדת מטעם המועדון; שף פרטי צמוד לזוג דסה ומכין להם אוכל כשר; נהג פרטי עומד לרשות המשפחה וגם מורה לרוסית, ויש גם מטוס פרטי לקבוצה שהספונסר הראשי שלה הוא בנק VTB – הגדול ביותר ברוסיה.
ואם דאגתם, אז במסגרת הסיכום עם דסה וברקע החרם הכלכלי על רוסיה, הוסדרה גם יכולתו להוציא כספים מחוץ למדינה דרך מדינה שלישית. אל חשש.
"על מה יש לי להתחרט? יש צרי עין בישראל, אם הייתי חותם על חוזה של מאה אלף יורו ברוסיה, לאף אחד לא היה אכפת. יש 250 עובדים שעסוקים רק בשחקנים, הקבוצה דואגת לכל. אנחנו חיים בפרבר של מוסקבה והחיים פה פצצה״
"השחקן הוא המלך מבחינת הרוסים", אומר דסה. "והשחקנים הרוסים אדירים, אנשים של כבוד. הכל פה יותר גדול, יש 250 עובדי מועדון שעסוקים רק בשחקנים, מתחם אימונים בגודל של עיר, בית מלון במתחם, חדרי משחקים וחדרי התאוששות. הקבוצה דואגת לך לכל, לאשתי ולי יש נהג מטעם הקבוצה שצמוד אלינו 24 שעות, אנחנו לומדים רוסית עם מורה בזום ויש פה גם קהילה יהודית ענקית. כולם פה מכירים מנהגים יהודיים וזורקים לי מילים בעברית. הייתי בתפילות יום הכיפורים בבית חב"ד, היו שם אלפיים מתפללים. מספרים לא נתפסים".
גם ההצעה מדינמו הייתה במספרים בלתי נתפסים.
"התקשר אליי הסוכן בועז גורן, איש עתיר קשרים, ואמר לי שיכולה להגיע הצעה מעניינת מדינמו מוסקבה. ידעתי שלא אלך בלי לעשות את הבדיקות שלי לגבי כל מה שמעבר לרוסיה כולל איתו. זה קרה אחרי שנפלה עסקת עדן קארצב (בשל החרם על רוסיה, שמנע מהקבוצה להעביר כסף למכבי נתניה דרך בנק בצרפת – נ"צ). בדקתי את כל ההשלכות, אני מאוד מסודר. אנחנו חיים בפרבר של מוסקבה והחיים פה פצצה".
אפרופו ישראלים ששיחקו ברוסיה, עוד קפטן של נבחרת ישראל – ביבראס נאתכו – נבחר לאחד מהזרים האיכותיים במדינה והיה קפטן בקאזן ובצסק"א מוסקבה. התייעצת איתו?
"לאן שאני לא הולך, אם אני רוצה שיכבדו אותי, אני אומר שהוא חבר שלי. כולם פה קוראים לו אגדה. אני חוזר ממשחקי נבחרת עם חולצות שלו כדי להביא לאנשים, אנשים בטירוף ממנו. לפני המעבר שלי לרוסיה, חוץ מהסוכן שלי ומאשתי, הוא היחיד שידע את הפרטים ורוב הבדיקות שעשיתי היו דרכו. הוא חיבר אותי לאנשים וייעץ לי".
אחרי שההתאחדות הרוסית לכדורגל הושעתה מפעילות בינלאומית, החליטה ההתאחדות הנורווגית לא לזמן לנבחרת המקומית את חברו של דסה לדינמו מוסקבה, הנורווגי מתיאס נורמן, בשל החלטתו לשחק ברוסיה. “התחיל אז עליהום גם סביב הזימון שלי לנבחרת ישראל”, אומר דסה. “אמרו שלא מגיע לי וכל החכמים קפצו ואמרו שצריך בכלל להעיף אותי מהנבחרת. ההתאחדות בארץ נתנה לי גיבוי מוחלט, לא נכנסה לזה ואני החזרתי בגדול על המגרש. הרגשתי את המחויבות והרצון להוכיח, ואחרי המשחק באלבניה לאף אחד כבר לא היה מה להגיד”.
מאמן מכבי תל־אביב עד לאחרונה, ולדימיר איביץ', עזב אותה לטובת קרסנודאר – גם היא מהליגה הרוסית. עקבת אחרי הביקורת שהוא ספג על כך?
"כשההצעה מגיעה אליך אתה עושה את הבחירה ורואה שאין קשר בין מה שמציירים לבין מה שקורה בפועל. עד שאתה לא בנעליים של מישהו, אתה לא יכול לשפוט כלום. מחזיקים מאיביץ' כאדם יסודי ואחראי, ואם הוא עשה צעד כזה, זה אומר הכל. כשהוא עבר לרוסיה לא עשו רעש כמו במקרה שלי".
עם כל הכבוד, אתה שימשת כקפטן נבחרת ישראל והוא מאמן סרבי.
"יש בזה משהו, אני חושב שהשיח סביבו לא היה ביקורתי גם כי ראו את המקרה שלי. הבינו שהכל בסדר ושלא מתים מזה".
ממרום מעמדו הנוכחי וחיי הפאר שבנה לעצמו, אלי דסה לא שוכח איך בגיל שבע סייע בשעות לילה מאוחרת לאמו בעבודות ניקיון. אחרי גירושי הוריו הוא כבר לקח בעלות על פרנסת המשפחה, בימים שבהם ארוחת ערב לא הייתה עניין ודאי. הרבה לפני חוזה המיליונים, בגיל שבו חבריו התעסקו בעיקר בלימודים לבחינות הבגרות, דסה התמודד עם מעקלים שהגיעו לבית אמו בנס־ציונה.
נסיבות החיים כפו עליו להתבגר מהר מדי. לקבוצת הילדים של סקציה נס־ציונה הוא לא יכול היה להירשם, מאחר שלהוריו לא הייתה יכולת לשלם למועדון. כשהיה נער מכבי תל־אביב ויתרה עליו, כי הוא ביקש שהקבוצה תשלם לו 60 שקל לטובת כרטיסייה לאוטובוס. התלאות האלה נצרבו ועיצבו את דמותו הבוגרת.
"בכיתה ב' הלכתי עם אמא שלי לעבודות ניקיון כדי שיהיה כסף, היא עבדה גם כקופאית ואבא בחברת ביוב. כשהם התגרשו אמרתי לעו"ד שלו שהמזונות עליי, רק שישאיר לנו את הדירה. הוא היה כל כך רע והחתים ילד בן 17 על אחריות כזו"
"אחותי הגדולה ואני גדלנו בהתחלה בחיפה, בקרוואן של חדר וחצי, במקום שבו נמצא היום אצטדיון סמי עופר", הוא נזכר. "זה החלק היפה בחיים שלי, הפשטות, הלצאת החוצה בלי נעליים ובלי דאגות ולקבל את הערכים הכי טובים בעולם. אם היה לנו הכל? לא, אבל אני רואה בזה ברכה. בלי הסביבה הזו לא הייתי פייטר של החיים, לא היו לי האחריות האישית שיש לי או הרצון לשמש מודל להערצה. אני עדיין האדם הפשוט הזה, בכל אירוע למשל תמיד אסתכל על המנקה ואתייחס אליו יותר מכל אחד אחר".
איך נראו החיים בקרוואן ההוא בחיפה?
"זה לא היה מהסוג המודרני של היום. קרוואן מעפן מעץ, בשיכון גדול של עולים מאתיופיה שמלא בהם, בצפיפות של מטר אחד מהשני. רוב היום ההורים שלי עבדו. לא הייתי רעב לפת לחם כי הם נלחמו. זה החדיר בי את הרצון להיות אבא ולתת לילדים שלי את מה שלא היה לי".
מתי בפעם הראשונה נתקלת במצב שמשהו נמנע ממך מסיבות כספיות?
"כשעברנו מחיפה לנס־ציונה ורציתי להירשם לקבוצת הילדים של הסקציה. זה עצוב מאוד שהורים צריכים לשלם אלפי שקלים לחוג של הילד. לקח לי שנתיים להירשם, אחרי שבבית הספר הייתי הכי טוב, אבל כולם המשיכו מהלימודים לסקציה ואני נשארתי בשכונה. זה אכל אותי מבפנים, שבזמן שכולם מגשימים את החלום אני נשאר מאחור, והיה לי קשה כי הכדורגל היה מעל לכל".
מה גרם לזה שאחרי שנתיים נרשמת לקבוצה?
"ההורים שלי ראו כמה זה חשוב לי, וגם היה סבסוד חלקי. בכיתה ב' הייתי הולך לנקות עם אמא שלי את המכללה בנס־ציונה, בעשר בלילה או בשש וחצי בבוקר, ומשם ישר ללימודים. אחותי ואני היינו עוזרים לאמא, כל אחד היה משתלט על כמה כיתות ומנקים, כדי שיהיה כסף. אמא שלי עבדה גם כקופאית ואבא שלי עבד בחברת ביוב. בקושי ראינו אותו".
בגיל 13 הגעת למכבי תל־אביב, מה מנע מהם לשלם 60 שקל על הנסיעות שלך?
"אמרתי להם שאני לא מחפש חוזה, רק שישלמו לי על הכרטיסייה, פשוט כי אין לי. אבל הם לא רצו וזה הכניס אותי לסוג של הישרדות. אמרתי לעצמי שאחזור למכבי מהדלת הקדמית, וזה עלה לקבוצה הרבה כסף לקנות אותי בהמשך. 'ננעלתי' על מכבי, אחרי שהם לא העריכו אותי ברגע הראשון. היה שלב שהגעתי להתרשמות במכבי חיפה, אבל הייתי צריך לנסוע ברכבת שעלתה 70 שקל הלוך ושוב, וזה היה מאמץ כלכלי כבד מדי. ואז התקשר אליי איתן מזרחי מבית"ר ירושלים, שהייתה אז אימפריה, ואמר לי שאני לא צריך להוציא שקל ושאגור בפנימיה".
כשהיה בן 15, אביו של דסה עזב את הבית וניתק עם ילדיו קשר, שחודש רק בשנים האחרונות. "אחי הקטן בדיוק נולד אז, וזה לא היה הכי אידיאלי, וגם את זה עברנו. הייתי אבא עבורו, עד כמה שילד בן 15 יכול. אספר לך סיפור: בפנימיה של האקדמיה של בית"ר, היו הרבה ספורטאים יוצאי ברית־המועצות והיו מלגות למצטיינים בלימודים. אתה יודע שכדורגלנים ובית ספר לא תמיד מסתדר, אבל מבחינתי זו הייתה הזדמנות. הבנתי שמלגה זה צ'ק שיכול להציל את המשפחה שלי, אז התאבדתי על זה. כל סכום כזה היה מחזיק אותנו עוד חודש, עד שהמטרה הייתה חוזה בקבוצת בוגרים. בגיל 17 זה כבר קרה, אבל עדיין בשכר חייל, כמובן. אמא לא שמחה שנאלצתי לתפקד כמו אבא, אבל כל שקל שהרווחתי הלך למשפחה".
מתי התחלת לדאוג לעצמך?
"אלה דברים שלא קרו עד שעברתי למכבי תל־אביב ב־2015, אבל גם אז אתה מבין מה חשוב באמת. לקח הרבה זמן עד שעזבתי את הקן, אמא שלי לא אהבה את זה שלא חשבתי על עצמי אלא דאגתי לאחים, סגרתי חובות, וגם זה לא הספיק. עד אז, גם כשהייתי בקבוצת הבוגרים של בית"ר והפכתי לשחקן הרכב, סבלתי מאוד והיו לי תקופות קשות מקצועית בגלל הלחץ בבית".
מה היה הרגע הכי קשה?
"הייתי בן 17 בערך, הליך הגירושים של ההורים הסתיים ושאלנו מה קורה עם הדירה שלנו. היא לא הייתה שווה יותר מדי, קומה רביעית בלי מעלית. נפגשתי עם העו"ד מטעמו של אבא שלי, הוא היה כל כך רע, לא אשכח את הפרצוף שלו. הסתכלתי לו בעיניים, לא היה לי כלום אבל אמרתי לו שהמזונות עליי לכל החיים, רק שישאיר את הדירה אחרת לא יהיה לנו איפה לגור, נהיה בחוץ. בלי למצמץ הוא החתים ילד בן 17 על אחריות כזו, אבל זה שימש אותי כדרייב להצלחה עבור מטרה נעלה. זה גם יצר לי מתחים עם אבא שלי, ולכן היו משקעי עבר, אבל אני סלחתי ואנחנו בסדר היום".
איך התמודדת עם התהילה ועם המעבר החד מהישרדות כלכלית לכסף הגדול?
"יגאל הלל ז"ל ליווה אותי בזמנו בבית"ר והיה כמו אבא בשבילי, ואמר לי פעם את המשפט, 'בכל פעם שאתה עולה מדרגה בתהילה, רד שתי מדרגות בצניעות'. אני אדם שאוהב ללכת לשיעורי תורה אצל הרב שלי בירושלים למעלה מ־15 שנה, והוא לימד אותי שמי שמבין את נפש האדם מבין שהכל מלבושים על הנפש. אני אוהב להיות עם המשפחה שלי, שזה סמל הצניעות. ההורים של אשתי, ירדן, הם מהאנשים הצנועים שאני מכיר בחיים, ואני אוהב ללכת אליהם לבנימינה, להיות במקום שקט ורגוע, עם הכלבים בשטח הפתוח. אלה דברים שמחברים אותי למציאות מהטירוף של ההכרה והתהילה, ומכניסים פרופורציות".
לירדן הוא נישא לפני יותר משנה, אחרי זוגיות ארוכה שבמהלכה היא עברה איתו לגור בהולנד, וכעת הם מצפים להולדת בנם הראשון בעוד כשלושה חודשים. "בהולנד הקשר בינינו התהדק", הוא אומר בהתרגשות. "ירדן למדה משפטים והייתה לקראת סיום התואר ותחילת ההתמחות, רצינו לראות איך יסתדר לה בהולנד, והיה לנו הכי טוב בעולם. היא דחתה את המשך ההתמחות והחלטנו לבנות משפחה. היא גרמה לי להרגיש ילד, לקחה ממני אחריות שהייתה לי על הכתפיים כל החיים ונותנת לי להרגיש אחרת לגמרי".
ואוטוטו תצרף לרשימת התארים שלך גם את התואר אבא.
"זה משהו שחיכיתי לו כל החיים. אני מרגיש אבא כל החיים, אחראי על המשפחה מגיל צעיר, אבל בא לך להיות אבא של מישהו שהוא שלך, והחיים הכינו אותי טוב מאוד לזה. אשתי מדהימה, גילינו על ההיריון כשחזרנו להולנד והייתי בלי קבוצה, כשהיא רחוקה מהמשפחה ובתחילת היריון. זה לא קל ועברנו את זה יחד, היא לא התלוננה, רק רצתה להיות איתי ואלה דברים שעושים משפחה. הבנתי עם מי אני חי בבית".
רכבת ההרים שעבר דסה בחודשים האחרונים, לצד המעבר המתוקשר לרוסיה, חוזה המיליונים והציפייה להפוך לאבא, כללה גם את הפיכתו לבן העדה האתיופית הראשון שעונד את סרט קפטן נבחרת ישראל. הבכורה הייתה בהפסד 2:0 לגרמניה בחודש מרץ האחרון, והוא צפוי להמשיך כקפטן גם בקמפיין מוקדמות יורו 2024 שייפתח בחודש הבא. "אין תחושה טובה מלשמוע את ההמנון כקפטן הנבחרת", הוא אומר. "אי־אפשר לתאר את כמות ההודעות שקיבלתי מבני העדה. אלה לא רק גאווה ושמחה אישית. מישהו שלח לי, 'אני בתקופה קשה בחיים, אין לי מה לאכול, כשראיתי אותך נתת לי תקווה כי באת מאיפה שאני מגיע ונתת לי השראה'. זה שווה הכל".
כמה אתה מרגיש שהחברה הישראלית עדיין גזענית כלפי יוצאי אתיופיה?
"תספור את האירועים בשטח ותגיד לי אתה. זה לא פיר כלפי הילד בשכונה שחוטף מכות רצח משוטרים רק בגלל שהוא שחור. הגזענות הזו מחליאה, כואב לי".
מה לגביך, מתי הרגשת את זה על בשרך?
"לפני שעברתי להולנד הזהירו אותי שיהיו שם גזענים, ולפני המעבר לרוסיה אמרו לי שיש שם גזענות, אבל אם תחבר את שתי המדינות יחד זה לא ישתווה למה שעברתי בישראל. גזענות בלי הפסקה במגרשים, וכמובן נהמות, שבמגרשים זה באהלן־אהלן. היה לי משחק עם מכבי תל־אביב נגד בני־סכנין. לא הנהמות הפריעו לי – אדם גזען הוא תוצר של חינוך נורא, לא הוא אשם – אבל כשפניתי לשופט הוא התעלם ואמר לי, 'שחק, שחק'. זה הרגיז אותי".
"יכול להיות שאלך לפוליטיקה, אם אראה שאני יכול להשפיע. מה שבטוח, הפעילות שלי תהיה קשורה לשכבות מוחלשות ולבני הקהילה שלי. יש לי את היכולות ואני מקבל אהדה מכל בני העדה"
ובחיי היום־יום, מחוץ לכדורגל?
"סלקציות במועדונים וכאלה, אלה הדברים הברורים. אני לא אוהב שפתאום בגלל שמכירים אותי היחס משתנה. אם אתה גזען, תהיה גבר ותישאר גזען גם אם אתה יודע מי אני, לא רק מול חלשים. אני אחד שלא מסתובב בחוץ אז לא סבלתי מאלימות משטרתית, יכול להיות שאם הייתי כזה, הייתי מקבל איזה שוקר או ירייה, לך תדע".
הרגשת שהאחים שלך סובלים?
"זה כאב לב. לא הייתי רוצה שיתייחסו לאף אחד בגזענות, אבל אלה בני הקהילה שלך, מלח הארץ, וזה משהו מערכתי והאצבע קלה על ההדק לירות באנשים האלה, כאילו שהם נבלות. זה מגעיל, על מה ולמה?"
אתה חושב שאם אברה מנגיסטו, ששבוי בעזה, היה בעל עור בהיר יותר, היחס אליו היה שונה?
"יכול להיות שעם צבע עור אחר המאמצים גם היו אחרים. המדינה חייבת להחזיר את מנגיסטו, כמו שעשו במקרי עבר. זו המחויבות שלה כלפי המשפחה שלו וכלפיו, לא יכול להיות שזה עוד לא קרה, בושה אחת גדולה".
יוצא לך לעקוב אחרי האירועים במדינה בתקופה הזו?
"לשמוע בחו"ל על פיגועים זה פי אלף יותר כואב. בסוף היום אתה רוצה לראות טלוויזיה ישראלית, ואז אתה רואה דברים כאלה ואתה מתחבר למדינה ולכאב של המשפחות ברמה שאי־אפשר להבין".
יש לך פתרון יצירתי לפוליטיקאים שלנו?
"הלוואי שהיה לי, הייתי רץ לראשות הממשלה ועוזב את הכדורגל. יכול להיות שעוד אהיה בפוליטיקה, אם אראה ואדע שאני יכול להשפיע. מה שבטוח, הפעילות שלי תהיה קשורה לשכבות מוחלשות ולבני הקהילה שלי. יש לי את היכולות ואני מקבל אהדה מכל בני העדה".
5 צפייה בגלריה
''אולי עם צבע עור אחר היו יותר מאמצים לשחרורו''. אברה מנגיסטו
(צילום: מהאלבום המשפחתי)
אמנם אחרי הנעשה בישראל הוא עוקב מרחוק, אבל לאוהדי מכבי תל־אביב הייתה פנטזיה בקיץ האחרון שדסה ישוב לארץ כדי לשחק בקבוצה שלהם. עד היום דסה התעקש שלא לחשוף את הנעשה מאחורי הקלעים מול מכבי, רגע לפני המעבר לרוסיה, כשסומן בקריית שלום כשובר שוויון בליגה הישראלית וכמטרה נכספת לא פחות מערן זהבי. עכשיו הוא מספר לראשונה כיצד ויתר על חוזה בשווי יותר ממיליון יורו שהוצע לו על ידי מיטש גולדהאר, הבעלים הקנדי של הקבוצה, בעצמו.
"אני לא משחק את המשחק התקשורתי ולא משתמש במקורבים, ולכן רק עכשיו אני מוכן לחשוף לראשונה את מה שקרה ביני לבין גולדהאר בקיץ, כי הגיע הזמן שאנשים יבינו לעומק מה קרה", הוא אומר. "בסוף אוגוסט ראיתי שהאפשרות לעבור לקבוצה אחרת בחו"ל לא הלכה כמו שרציתי, והיה בינינו הסכם שאם תהיה היתכנות לחזרה שלי לארץ, אני מרים אליו טלפון. התקשרתי לגולדהאר, אמרתי לו, 'בוא לא ננהל מו"מ'. קבענו שלא יהיו משחקים, שזו ההצעה שבה אני מעריך את עצמי, אלה התנאים שבהם אני מוכן לוותר על החלום האירופי שלי. אחרי שכל אחד הניח את ההצעה, קבענו שתוך כמה דקות נדבר שוב, וכשחזרנו האחד לשני - זה לא הסתדר. מיטש אמר לי שהוא מאוד מעריך אותי על הכבוד שנתתי לו ולמכבי תל־אביב, ועל זה שאני לא מוותר על העקרונות שלי לרדוף אחרי החלום, ושאלה השחקנים שהוא מחפש במכבי. ותבין, באותו רגע לא הייתה לי הצעה אחרת, אז מי יכול לטעון שאני חמדן? הרי אם הייתי כזה, הייתי חוטף את ההצעה ממנו, והוא היה נדיב יותר מכל מה שפורסם".
מתברר כעת שההצעה של גולדהאר לדסה הייתה מציבה אותו כבעל השכר הגבוה ביותר במכבי תל־אביב, לצד זהבי, עם שכר נטו בסך יותר מארבעה מיליון שקל בעונתו הראשונה, ועוד כשלושה מיליון שקל בשתי העונות שלאחר מכן, כולל בונוסים על הישגים. אלא שדסה התעקש לקבל חוזה לעונה נוספת, ואחרי השיחה ההיא גם גולדהאר חתם על חוזה ברוסיה בסך 15 מיליון שקל לשלוש שנים.
מי ידע על ההצעה מגולדהאר בזמן אמת?
"מלבד אשתי, שהיא החשובה ביותר מבחינתי, התייעצתי עם הרב שלי ועם אמא שלי. אלה האנשים שאיתם אפשר לקבל החלטה. חוץ מהם, עד עכשיו אף אחד לא ידע כלום מהצד שלי, האשימו אותי שלא לקחתי את ההצעה של מכבי וקראו לי גרידי, ו'מי הוא חושב את עצמו'. אנשים בתקשורת תפסו את הצד של המועדון, אבל בסופו של דבר אלה הבחירות שלי והחיים שלי. אנשים יגידו שאני מטורף שלא לקחתי את מה שנתנו לי במכבי כשאין לי הצעה אחרת ביד, אבל קיבלתי את ההחלטה הנכונה גם כשעברתי ממכבי להולנד וגם במעבר לרוסיה. עם כל הכבוד לכולנו, השוק הישראלי לא הכי מעניין בעולם. לא סיפרתי לעצמי סיפורים שאני מתאים לפרמיירליג האנגלית, אבל אם לא הייתי יוצא להולנד כתחנת ביניים, לא הייתי מגיע לחוזה בדינמו".
דסה מתאר כאן אירוע יוצא דופן, שכן למעט במקרה שלו ושל ערן זהבי, גולדהאר לא מנהל משא ומתן ישיר עם שחקנים. "הוא היה סופר־ישר כלפיי", הוא אומר. "וכך בדיוק הייתי גם אני מולו. מתוך כבוד אליו ולמועדון שנתן לי במה, אמרתי מראש שאני לא רוצה למרוח את מכבי וביקשתי שלא יחכו לי, ושאם יש להם מועמד אחר – שיחתימו אותו אתמול. מכבי ואני בסדר גמור היום, גם אם פרשנים למיניהם טענו שאין לי דרך חזרה לשם יותר. זה שטויות. לכולם ברור שאם אני חוזר לארץ זה למכבי תל־אביב".
עוד לפני הסאגה עם מכבי תל־אביב, מתברר שדסה היה קרוב לסכם את תנאיו באייאקס אמסטרדם, מועדון הפאר הגדול בהולנד, וזכה לחיזורים גם משלוש קבוצות מהליגה הספרדית – בטיס, ג'ירונה ואלצ'ה – ומה־MLS בארצות־הברית. "אם היה לי דרכון שמאפשר לי לשחק באירופה בלי להיחשב זר, הייתי מגיע לקבוצות גדולות ביבשת. אייאקס רצתה אותי וממש נגעתי בחלום".
במבט קדימה, נבחרת ישראל הביאה הרבה נחת בקמפיין הנהדר בליגת האומות, ותכף קמפיין מוקדמות היורו מתחיל. כולנו מקווים לראות המשכיות.
"כבר הגענו לחצי גמר פלייאוף עלייה ליורו 2020 נגד סקוטלנד ומצאנו עצמנו בבית, אז יש לנו מטרה גדולה להגיע ליורו הבא. החזרנו את החיבור לקהל, ואחרי 52 הופעות בנבחרת אני יכול לומר שבמשחק הבית נגד אלבניה קרה בבלומפילד משהו שהרגיש אחר. אבל מי שחושב שיהיה לנו קל בקמפיין הקרוב מול נבחרות כמו שווייץ, רומניה או קוסובו - לא מבין כלום. תראו את הסגלים שלהן, תראו איפה משחקים השחקנים שלהם. נצטרך כאן חיבור של הרבה דברים שיסתדרו לנו".
מה חשבת על המעבר של אוסקר גלוך לרד בול זלצבורג?
"הוא פוטנציאל גדול. מה שיעשה את ההבדל זו העבודה הקשה, שהוא הראה שהוא מסוגל לה, כי באירופה יש כמויות בלתי נגמרות של שחקנים מוכשרים. הבחירה שלו בזלצבורג נכונה, חד־משמעית".
חתול שחור עבר בין מנהל הנבחרת יוסי בניון לבין חברך הקרוב, ערן זהבי. זהבי צריך לחזור לנבחרת?
"אל תכניס אותי בין יוסי בניון לערן. אם השאלה היא האם ערן צריך להיות בנבחרת, אז אין פה שאלה בכלל".
