הדרבי בין "עולם תורה" ל"אור תורה" היה אחד משיאי הפעילות על המגרש. בית כנסת "תקוות ישראל" עלה למגרש מול בית כנסת "גיחון", הקבוצה שבה מככב אוריאל בן־גדעון, בעוד מכבי ניצחה את "מהמזרח" 0:2.
משחקי הכדורגל האלה, חלקם בהשתתפות נערים, מלהיבים את הקהל המקומי ונותנים הזדמנות לשחקנים להראות את הכישרון שלהם. רק שזה לא קורה פה בחצר שלנו, אלא אצל בני האיבו בניגריה, שהציבו לעצמם מטרה – לרשום נבחרת למכביה בישראל, הראשונה מאפריקה השחורה שתעשה זאת, שתורכב משחקני קבוצות בתי הכנסת הפועלות בעשרות הקהילות הקטנות המפוזרות במדינה. זה לא יהיה פשוט, גם כלכלית וגם מבחינה דתית.
מדובר באחת הפינות המסתוריות של היהדות, ויש כאלו שלא מקבלים אותה כפינה יהודית (מיד נגיע לזה). המספר לא ברור לחלוטין, אך עשרות אלפים מבני האיבו (וייתכן שהמספר האמיתי גדול יותר), הנקראים לעיתים גם "איגבו" ויושבים בחבל ביאפרה בניגריה, מגדירים עצמם יהודים וחולמים להקים שם מדינה לפי רוח אמונתם. לטענתם, הם צאצאיו הישירים של שבט גד, ומקפידים כבר אלפי שנים על מנהגים המחוברים למעגל השנה היהודי כמו חגים, ברית מילה, חבישת כיפה, קריאה בתורה וצומות. מאחר שקשה למצוא חנויות של מזון כשר בניגריה, וגם לא קיים במדינה רב ראשי שיארגן את הקהילות, רבים מהם פועלים באופן עצמאי ומגדלים אוכל כדי להבטיח שמירה על כשרות.
חייהם לא קלים – הם עוברים רדיפות ונידוי על ידי מוסלמים ונוצרים, כולל בני האיבו הנוצרים שלא מקבלים אותם, ומנהיגם נאמדי קאנו כלוא בניגריה ונשקפת סכנה לחייו. בינתיים, הרבנות הראשית בישראל כלל לא מחשיבה אותם כיהודים. המכביה שמחה לארח יהודים מכל התפוצות והזרמים, אך הקו המנחה את אנשיה הוא שהשתתפות מותרת על פי חוק השבות – וכאן שורש הבעיה, מאחר שהרבנות לא אישרה את יהדותם. כאמור, האיבו לא מעוניינים לעלות לישראל, רק לקבל הכרה ביהדותם, ובלי שייחשבו כיהודים הם לא יורשו להשתתף בתחרות שהם מכנים "האולימפיאדה של ישראל".
התקדמות עקבית ונחושה
ראשית הרעיון בשבתות המשותפות שערכו בקהילה לאורך השנים האחרונות, ונועדו לחזק את הגיבוש הפנימי. בכל פעם בית כנסת אחר אירח את בני הנוער מבין יהודי האיבו, שהגיעו מקרוב ומרחוק, והם למדו יחד תורה, ערכו דיונים בנושאי יהדות – והבנים גם קיימו טורנירי כדורגל בימי ראשון. המסורת שהתפתחה הייתה משחק בין הנערים המארחים לבין קבוצה שהורכבה מאלו שהגיעו לביקור. לאט־לאט המשחקים התחילו למשוך קהל, גם שחקנים מבוגרים יותר החלו להשתלב בפעילות, וקבוצות בתי הכנסת לא חיכו למפגשים כדי לעלות זו מול זו או מול יריבות אחרות מהאזור שלהן. חלק מהמשתתפים הפתיעו כאשר הפגינו יכולת מרשימה.
אברהם בן־אברהם, דובר מועדון מכבי של בני האיבו, מספר: "הקמת המועדון הייתה יוזמה יצירתית שמטרתה לחבר ולפתח כדורגלנים צעירים מוכשרים, והחזון שלנו היה להגיע למכביה בקיץ 2025, וכמובן גם לאלו שייערכו בעתיד. רוב השחקנים בני 18 עד 26, 80 אחוז מהם מגיעים משבטי איבו, והשאר משבטים אחרים בעלי מנהגים יהודיים. כרגע, האתגר העיקרי שלנו הוא להתחיל בהליך ההרשמה למכביה. אנחנו עומדים בפני מכשולים לוגיסטיים וכספיים בשליחת נבחרת לטורניר בינלאומי. עוד לא הבנו במאה אחוז במה כרוך התהליך, אבל מאחר שלא השתתפנו במכביה מעולם, ברור שלא יספיק לנו לשלוח מייל לארגון מכבי העולמי ואנחנו פועלים עם אשת קשר בישראל".
הבוס והרוח החיה מאחורי הפרויקט הוא אדם בשם שלמה יעקב, שמשלב בין שני צדדים ייחודיים: ביום־יום הוא משמש כחזן בבית הכנסת גיחון בבירה אבוג'ה, חולם להפוך יום אחד לרב הראשי של ניגריה אחרי שיקבל הכשרה מתאימה, ולצד זאת הוא מאמן עם עין חדה שהרכיב את הקבוצה שמכוונת למכביה. בעבר הוא אמר לבי־בי־סי: "אנחנו מכירים את השורשים שלנו ובטוחים בזהות שלנו. אם המוסלמים והנוצרים יכולים לקבל את המאמינים של דתם ולתמוך בהם, אז אני חושב שגם לנו מגיע עידוד מהעולם היהודי". הוא גם הביע כעס על כך שיידרש לעבור גיור כדי שהרבנות הראשית תכיר בו כיהודי, מאחר שהוא "לא יהודי סוג ב'".
יעקב עבד בתחום הכדורגל לאורך שנים, והתווה את פילוסופיית המשחק של קבוצת מכבי: פיתוח כישורים טכניים, דינמיקה קבוצתית וצמיחה אישית. בעתיד, המטרה היא ליצור מודל המשכי לפיתוח ספורטאים יהודים צעירים בניגריה, כדי שיתקדמו אל עבר המקצוענות – אבל כאמור, ראשית כל מדובר בחלום המכביה.
בן־אברהם: "חלק מההכנה שלנו למכביה כולל תוכנית אימונים מקיפה במתקן באבוג'ה, שאנחנו חולקים עם קבוצת אקסריסו ספורטינג. אנחנו עורכים אימון פעם בשבוע, ומקיימים משחקי ידידות כדי להתכונן מנטלית לטורניר. ארבעה חודשים לפני המכביה נערוך מחנה מיוחד, במטרה לקיים כמה שיותר אימונים כדי לשפר את יכולת השחקנים, אפילו אם יהיו האנדרדוג במשחקים". אחד ממשחקי ההכנה צפוי להתקיים בחנוכה, מול קבוצה של ישראלים המשתייכים לבית חב"ד בבירת ניגריה, הפעם הראשונה שבה השחקנים יתמודדו עם יהודים שאינם מקהילת האיבו.
"אם נצליח בסופו של דבר להגיע למכביה, לא נייצג רק את עצמנו אלא גם את כל יהודי ניגריה ואפריקה שמדרום לסהרה כמכלול, אז אנחנו נחושים לעשות את הכי טוב שלנו באולימפיאדה של ישראל, אפילו אם נגיע כאנדרדוג"
קדמיאל עמנואל בן ה־25, חבר בקהילת בית הכנסת גיחון באבוג'ה, מכוון מטרה: "אנחנו רוצים להיות הנבחרת היהודית הראשונה ממערב אפריקה שתשחק במכביה. מהרגע שבו שמענו שיש תחרות כזו, אנחנו עובדים בלי הפסקה כדי לוודא שנהיה בכושר טוב ומוכנים לייצג את ניגריה אם יבחרו בנו לייצג את המדינה. אנחנו מתאמנים הרבה וקיימנו מספר משחקי הכנה מול יריבות חזקות, ובכל פעם נתנו הופעה מצוינת, עבדנו יחד כקבוצה והוכחנו שאנחנו מוכנים להתחרות ברמה הגבוהה. אנחנו מבינים שמחכים לנו אתגרים, אבל זה בגלל שאנחנו מכוונים להשלמת הישגים חסרי תקדים. ההתקדמות שלנו עקבית ונחושה, אנחנו מתמידים ומשקיעים מאמץ על המגרש ומחוצה לו כדי להבטיח את ההצלחה".
אתה מרגיש סוג של שליחות?
"אני יודע שאם נצליח בסופו של דבר להגיע למכביה, לא נייצג רק את עצמנו אלא גם את כל יהודי ניגריה ואפריקה שמדרום לסהרה כמכלול, אז אנחנו נחושים לעשות את הכי טוב שלנו באולימפיאדה של ישראל, אפילו אם נגיע כאנדרדוג".
שחקן נוסף שמקווה להיכלל בסגל אם נבחרת ניגריה תתקבל הוא ירובעל גדעון (23), מבית הכנסת בית חסד שבעיר אבה. מבחינתו, עצם ההשתייכות למועדון ספורט יהודי הוא לא דבר של מה בכך: "אני מלא באושר והכרת תודה מכל הלב על כך שאני חלק מקבוצת הכדורגל של מכבי בניגריה, קבוצה יהודית־ניגרית שחולמת להגיע למכביה. הייתה תקופה שבה עסקנו בכדורגל ברמה הבסיסית ביותר, אבל זו הייתה פעילות לא מאורגנת, ללא הנהלה חיצונית. רק תראו מה יש לנו עכשיו: שחקנים צעירים אימתניים שמקבלים את התנאים להצליח".
גדעון מוסיף: "אני יודע שרבים חושבים שאנחנו מנסים להשלים משימה בלתי אפשרית, אבל בתור קבוצה, אנחנו מאמינים שנוכל להצליח. האנשים פה כבר הצליחו לשתף פעולה עם יהודים מרחבי העולם במגוון פעילויות, ולכן אנחנו מאמינים שבעזרת השם נצליח להשיג שיתוף פעולה גם בתחום הספורטיבי עם יהודי העולם".
סובלים עבור היהדות
מי שמסייעות לפעילות הן IPJD – היוזמה לפיתוח יהדות פרוגרסיבית, וקרן אברהם בן־אברהם (הפועלת בין השאר לקידום הכדורגל בקרב יהודי ניגריה), שני ארגונים ללא מטרות רווח שהוקמו בקהילה היהודית המקומית ותורמים כסף למועדון. מחוץ לניגריה, המועדון זוכה לתמיכה מ"כולנו", מלכ"ר המסייע לקהילות יהודיות נידחות באפריקה, אסיה ואמריקה הלטינית, ומקווה לקבל דחיפה מארגונים נוספים הפועלים בארה"ב ובבריטניה. השחקנים יזדקקו לתמיכה הזו – נסיעה למכביה היא עסק יקר, אלפי דולרים לכל שחקן, סכום שלא מצוי בידיהם של אנשי הקהילה.
איש התקשורת שאול מייזליש משמש כיו"ר עמותת ידידי האיבו בישראל, ופועל כבר זמן רב להכרה ביהדותם. לאחרונה הוא פנה לרב הראשי הספרדי החדש דוד יוסף והעלה מחדש את הנושא בניסיון לשנות את ההחלטה לגביהם. "אני מקווה שיימצא איזה פתח", אומר מייזליש, "כתבתי לו שכמו שאביו, עובדיה יוסף, הוביל להכרה ביהודי הודו ואתיופיה, גם הוא יכול לעשות שינוי. נוצרה לבני האיבו תדמית שהם לא יהודים בגלל המרה לנצרות בעבר הרחוק, אבל אלו אנשים שסובלים עבור היהדות, ממש עוברים התעללות מהצבא הניגרי ומאנשי בוקו חראם, המוסלמים הקיצונים".
מה ההתרשמות שלך מהחיבור שלהם לדת?
"יש להם זיקה עצומה ליהדות, וגם מסירות נפש שלא רואים בדרך כלל. הם מקימים בתי כנסת, מקפידים על מנהגים יהודיים. תמיד היו תפוצות ישראל בעולם, גם האתיופים שלא זכו להכרה שנים רבות, ועובדה שלאורך כל ההיסטוריה של האיבו יש תחנות יהודיות, אינדיקציה ליהדות ורקע יהודי".
