מנצ'סטר יונייטד, נולדתי אליה. היא הייתה לבושה בצבע הלא נכון, צבע שהיה סדין אדום לדעות שאליהן נולדתי, אהבו אותה כל האנשים שהיו היריב הפוליטי של הבית שלי. אבל נולדתי אליה, כמו כלה שמייעדים אליה חתן מהרגע שהיא נולדת.
ואהבתי אותה אהבה בלתי מתפשרת, בלתי תלויה בדבר. התמסרתי אליה התמסרות מוחלטת. אתה יודע את מי אתה אוהב וכמה אתה אוהב לפי כמה שאתה שונא את האויבת שלה. ליברפול לימדה אותי לשנוא. הלכתי עם יונייטד במדבריות, באכזבה אחרי אכזבה, בעוד סגנות. התקופה של לפני סר אלכס פרגוסון היא התקופה היפה של היחסים בינינו. היינו תפרנים, אבל עשינו חיים משוגעים והיה סקס מטורף.
כשהייתי בן 11, אחותי הגדולה יצאה לאחד מהטיולים המאורגנים בני החודש באירופה הקלאסית. ביקשתי גרביים ונעלי אדידס רום. אחותי מתה לפני ארבעים שנה כמעט, הגרביים, שחורות עם סמל המועדון, נמצאות אצלי בארון. הולכות איתי לכל פינה בעולם, ביחד עם סט תפילין וטלית. מזכירות לי אותה, שומרות עליי.
עובר במשפחה
מנצ'סטר יונייטד הייתה הדת שלי. אולד טראפורד בית המקדש. כל פעילות בחיי הבוגרים וכל תוכנית סבבה סביב המשחק בשבת. ברכבת אליו בפעם הראשונה רעדתי מהתרגשות, הלב שלי דפק במהירות, כשנכנסתי בכיתי בשקט. הכל היה מטושטש. אם אני זוכר טוב ניצחנו 0:5. לפני שנתיים חזרתי עם הילד, בן שש. טקס משיחה שעובר במשפחה.
תקופת פרגוסון היא תקופת הנחת, הווינריות, הארץ המובטחת, הבעיטה בטוסיק של השנאה. אנחנו נשואים, יש רוטינה, בית צמוד קרקע, שני ילדים, שתי מכוניות, שתי משכורות, שני ילדים. אליפות אחת. לא מתים גם אחרי הדקה התשעים. "אנחנו מנצ'סטר יונייטד". גיגס וסקולס. "עוד יום בהיסטוריה של מנצ'סטר יונייטד". בקאהם וקין. "פוטבול, בלאדי הל". קאנטונה. 11 במאי 1996, חליפות של ארמאני ונעליים של גוצ'י. גמר גביע, קאנטונה. קאנטונה.
והלילה המזיע במאי 1999, מתנשק בפה עם סקוטים ואירים וסתם אנשים שאני לא מכיר, בלילה שעד שנולדו לי הילדים, היה הרגע הכי מזוקק של אהבה ואושר שהכרתי בחיים. הרגע שלא נגמר.
תפוח רקוב
פול פוגבה הוא הסמל של כל התקופה הרעה של אחרי הפרישה של סר אלכס. השקעה עצומה וחוסר פרופורציה מטורף בין הפוטנציאל למה שנולד ממנו. זה אולי רק סימבולי שפוגבה היה אחד משני הכדורגלנים שבחרו לנופף בדגל פלסטין לאחר משחק התיקו של יונייטד אתמול, וזה אולי רק סימבולי שבקבוצה שוב אישרו בשתיקה עוד קפריזה שלו, וזה יהיה גם סימבולי שאחרי 45 שנות נישואין הגיע הזמן להיפרד. בלי כעסים, נבוא לבקר לפעמים, אבל די, נגמר לי. אין לי. לא אוהב אותך יותר, לא יכול לשמוע אותך מדברת, ישן רק עם הגב אלייך או נרדם על הספה. יצאת לי מווריד החיים.
מנצ'סטר יונייטד שתקה, והמאמן שלה בכלל גיבה את המחווה של פוגבה בשם הפלורליזם (מעניין שהפלורליזם אף פעם לא לובש כחול-לבן), ובשבילי זה אומר שמנצ'סטר יונייטד מגבה מחווה לשלטון שמבצע בימים אלו פשע מלחמה, שבמשך יום-יום מדכא את אזרחיו, שמפלה נשים ובודק פעם בכמה זמן את העמידות של הומואים בנפילה מחמש קומות.
פול פוגבה הוא מוג לב. הוא לא הוציא את דגל סוריה בעשר השנים שמוסלמים מוכים, נורים למוות, מעונים ונטבחים בנשק כימי. הוא לא יצא נגד מחנות הלימוד מחדש של מוסלמים בסין, והוא מעולם לא הביע עמדה פוליטית. עד שזה מגיע לישראל. לנפגעי הרקטות בישראל, למוכי הטראומה, פחות כאב לו. טוב, ישראל היא לא שוק נעליים כמו סין ומדינות ערב. פוגבה הוא מוג לב ציני.
שזה היה בסדר אם היה עושה את זה בחלל הפרטי שלו. מנצ'סטר יונייטד נתנה לו גב, גב ופלטפורמה. היא ידעה היטב מה הצד השני של תמיכה בפלסטין. היא ידעה היטב איזה סוג של השפעה והשראה יש לכוכב מסוגו של פוגבה. היא ידעה היטב באיזה קונטקסט זה נעשה, הרי אנטישמיות גואה וחסרת בושה בבריטניה.
פוגבה הוא תפוח רקוב. כל עוד הוא שם, יונייטד לא הגיעה ולא תגיע לכלום. את מנצ'סטר יונייטד אני אוהב. את ישראל פי מיליון יותר.
