הפרמייר-ליג של החודש האחרון היא חגיגה גדולה מתמיד, וחבל שגם בשנה בה פברואר מותח את עצמו ביום נוסף, הוא עדיין קצר מדי. ה-2:4 של ווסטהאם על ברנטפורד ביום שני נעל את החודש, ועזר להגיע ל-158 שערים ב-42 משחקים, ממוצע של 3.8 שערים למשחק – הגבוה ביותר בתולדות הליגה האנגלית. אחד המחזורים החודש כלל 45 כיבושים, שיא נוסף. אבל זו רק אחת הסיבות לכיף הגדול שמקיף את הכדורגל בממלכה בימים אלה.
לא רק שליברפול, מנצ'סטר סיטי וארסנל לא נותנות זו לזו לברוח אחרי 26 מחזורים, אלא שהמספרים מדהימים. נקודות: 60, 59, 58. שערי זכות: 63, 59, 62. שערי חובה: 25, 26, 23. הן דבוקות, כמעט בלתי נפרדות. כולן התקפיות להפליא, רעבות מאוד, כמעט בלתי ניתנות להכנעה – אבל רק כמעט, כי היופי בליגה הזו הוא שבניגוד לכל הליגות הבכירות האחרות, הן באמת יכולות להפסיד לכל יריבה, כך ש-12 משחקי הסיום יהיו מתוחים מתמיד. איך ייראו החודשים הקרובים? הנה הצצה.
כושר
מאז סוף ספטמבר ליברפול הפסידה רק פעם אחת בליגה, וגם זה לארסנל. כמעט כל המשחקים האחרונים הסתיימו בניצחון. הייחוד בכך הוא שהסגל נמתח עד מעבר לקצה, למחוזות שהאוהדים לא האמינו שיראו, וזה עדיין שווה תואר – האדומים זכו השבוע בגביע הליגה על חשבון צ'לסי ועלו לרבע גמר הגביע האנגלי, כשבשני המשחקים שותפו שבעה שחקני נוער שנזרקו למים העמוקים ונראו מצוין. בחודשיים האחרונים ליברפול גם מבקיעה בכמויות (2.9 שערים למשחק ב-2024), למרות שמוחמד סלאח כמעט לא עמד לרשותה. אבל אי-אפשר לבנות על כך לאורך זמן.
מנצ'סטר סיטי מנצחת בלי הפסקה (טוב נו, היה איזה תיקו אחד מול צ'לסי בשלושת החודשים האחרונים). אבל ככל שהעונה מתקדמת, החשיבות של קווין דה בריינה וארלינג הולאנד בתוך הסגל המרהיב הולכת ומתחדדת. הבעיה העיקרית נוגעת לחשש מפציעה נוספת של דה בריינה, שלא משחק בקביעות בהרכב מאז שחזר ועטוף בצמר גפן. הוא חסר מאוד ברגעים רבים – ואז, כשהוא משחק? השבוע, בניצחון בשמינית גמר הגביע על לוטון, הוא כישף ובישל ארבעה שערים מתוך החמישה שהבקיע הולאנד. בלעדיהם, סיטי עדיין יכולה לזכות בכל התארים. איתם, היא יכולה לעשות את זה בקלות.
8 צפייה בגלריה
מאז סוף ספטמבר ליברפול הפסידה רק פעם אחת בפרמייר-ליג
(צילום: REUTERS/Molly Darlington)
וארסנל? לכו תדעו. היא נראתה למשך קרוב לחודש כמו הקבוצה הכי טובה באירופה, ואז הפסידה בתוספת הזמן בפורטו בליגת האלופות. אלמלא שני ההפסדים המיותרים לווסטהאם ולפולהאם בסוף 2023 היא כבר הייתה מוליכה את הטבלה, אבל עכשיו זה לא חשוב – המטרה שלה היא להבין איך משמרים את המומנטום בליגה, ואיך מנצחים גם 0:1 כשהרביעיות לא נכנסות.
עומס
ההפסד בגביע האנגלי לליברפול הוא היתרון היחסי היחיד שיש לארסנל כאן, מאחר שיש לה מפעל אחד פחות לדאוג ממנו. סיטי עלתה לרבע הגמר ותעשה זאת בקרוב גם בליגת האלופות, ליברפול גם ברבע גמר הגביע, ולא תוותר על הליגה האירופית, שם היא אמורה לעבור בשמינית את ספרטה פראג.
כדי לחדד את סוגיית המפעלים, צריך לחזור לקטגוריה הקודמת ולדבר על הצורך של ליברפול להשתמש בכל כך הרבה שחקני נוער, מה שמכונה באנגליה "הגן של קלופ". כרגע רשימת הפצועים כוללת את סלאח, דומיניק סובוסלאי, אליסון, ראיין חראבנברך, ווטארו אנדו, קרטיס ג'ונס, דיוגו ז'וטה, דרווין נונייס, תיאגו אלקנטרה, ז'ואל מאטיפ וטרנט אלכסנדר-ארנולד. בסופו של דבר, השאריות לא יצליחו להחזיק מעמד, עד כמה שכל שחקן מתעלה על עצמו לאחרונה. סיטי עברה את משבר הפציעות שלה, וממילא עמוקה יותר ויכולה להתמודד עם מה שנותר לה; ארסנל כרגע במצב תקין. ליברפול היא זו שייתכן ותיאלץ להקריב את אירופה והגביע כדי ללכת עד הסוף בליגה.
רוגע
סיטי נמצאת במצב הטוב מבין השלוש. קשה לומר שכישלון בכל החזיתות יתקבל בעין יפה אחרי עונת הטרבל, אבל אין שם היסטריה מוחלטת בנוגע לשום דבר. היא קבוצה מעולה, היא יודעת את זה, היא יודעת איך לזכות בתארים, והיא תיגש למשימות שנותרו לה בצורה הראויה ביותר ועם שלוות נפש. אחרי הזכייה בליגת האלופות בשנה שעברה, מסע מתיש של שנים שהסתיים בהקלה גדולה של פפ גווארדיולה, המועדון נינוח יותר.
זה לא המצב בליברפול ובארסנל, משתי סיבות שונות. הראשונה תיפרד בסיום העונה מיורגן קלופ, שאולי ייפרד בכלל מהכדורגל. התקשורת והאוהדים מרתיחים את סיר הלחץ, טוענים שהקבוצה חייבת, פשוט חייבת, לסיים את ההתקשרות עם המנג'ר הגרמני בצורה היפה ביותר ולא בקול ענות חלושה. ארבעה תארים, זה המספר שעולה ללא הרף, ואחד מהם כבר בכיס. אל תקלו ראש בהיבט הזה – רוב הסגל קשור מאוד לקלופ ומרגיש שהוא חייב לו הרבה, אחרי כל מה שעשה עבור המועדון והשחקנים. יש להם מוטיבציה לנצח בשבילו, שיכולה להפוך בקלות למעמסה.
ארסנל לא משדרת תחושת בהילות. חזרה לטופ האירופי היא לא דבר שקורה בבת אחת, ולתותחנים היה הרבה לשקם, אבל אנחנו בעונה של "אם לא עכשיו, אימתי", ובטוח שהבוסים חושבים על זה. קשה מאוד לזכות בפרמייר-ליג, קשה לשמור שחקנים מעולים – גם אם הם צעירים מאוד ומחוברים למועדון – במקרה ששנתיים של מאבקי צמרת יסתיימו בידיים ריקות. זה לא עידן של סבלנות בכדורגל, ובארסנל יש צורך בהרבה סבלנות. והבעיה הראשית, ככל הנראה, היא מיקל ארטטה, שהוכיח את עצמו כמנג'ר אדיר ויכול להתפתות להצעות אחרות. אם מועדון האם ברצלונה ימצא תקציב ויפנה אליו בקיץ, יהיה לו קשה לסרב. ארסנל בנתה משהו יפה, שעלול להתפרק ברגע בלי אליפות.
אקס פקטור
יש לכל השלוש שחקנים כל כך טובים, שאי-אפשר באמת לציין מישהו שיהיה ג'וקר בלתי צפוי. מה שכן יש הם שחקנים שלא תמיד מנגנים כינור ראשון בגלל נוכחות סופרסטארים גדולים לידם, ועכשיו זקוקים מהם ליותר. זה נכון במיוחד בהקשר של לואיס דיאס, שלא תמיד קיבל העונה את הדקות שמגיעות לו בליברפול. בחודש האחרון קלופ מסתמך עליו בגלל ההיעדרויות, ודיאס חזר לכושר הבקעה טוב מאוד שמכסה על שחקני ההתקפה המושבתים.
סיטי צריכה את ברנרדו סילבה בשיאו. דה בריינה והולאנד הם הפנים של המועדון, פיל פודן כובש בלי הכרה לאחרונה, והזרקורים משאירים לעיתים את הפורטוגלי בצד – ולא בצדק, כי הוא נראה מדהים השנה. לארסנל יש נשק שלא פותח בדרך כלל, והיה פותח כמעט בכל קבוצה אחרת בעולם – הקיצוני הבלגי לאנדרו טרוסאר. האמת היא שטרוסאר אכן יעיל יותר כמחליף, והוא הפתרון הקלאסי לשינוי מאוחר במשחק כשההתקפה העמוסה לא פוגעת.
ראש בראש
עד עכשיו התוצאות היו די מאוזנות, וארסנל הוכיחה שהבעיה שלה היא לא היריבות הישירות על האליפות, אלא דווקא הנפילות מול הקטנות. ארסנל ניצחה את סיטי בפנדלים במגן הקהילה והוסיפה 0:1 בליגה; היא גם סחטה 1:1 בליברפול וגברה עליה 1:3 בבית, אבל בגביע נכנעה לה 2:0 בלונדון; במפגש היחיד ביניהן העונה, סיטי וליברפול רשמו 1:1 במנצ'סטר.
הגיע הזמן לכיף האמיתי: ב-10 במארס ליברפול וסיטי ייפגשו באנפילד. ב-31 במארס ארסנל תתארח במנצ'סטר. סיטי היא זו שהאתגר העומד בפניה בשני המשחקים הללו הוא הגדול ביותר, מאחר שהקבוצות כל כך קרובות, שפספוס בשני משחקי עונה עלול להיות הרסני עבורה. החודש שעומד בפניה פשוט ענק. בפני כולנו.
פורסם לראשונה: 01:30, 01.03.24
