הכול מוכן להמלכה של קווין דה בריינה כשחקן הכי טוב בעולם. שני הכוכבים הגדולים של 15 השנים האחרונות מגיעים לסוף הקריירה שלהם, ההתמקדות עברה מכוכב בודד לשיטה וקבוצה, התמקדות שאמורה לשים את האיכויות הנדירות של הבלגי תחת זכוכית מגדלת. דה בריינה כבר חצה את גיל 30, חלון ההזדמנויות שלו הולך ומתקצר. דור הזהב של הנבחרת הבלגית בראשותו, מתחיל להיראות יותר ויותר כמו דור הארד.
מונדיאל 2022 בקטאר: הספירה לאחור
דה בריינה הוא לא שחקן של תארים אישיים. הוא מעדיף את חדוות המסירה על פני חגיגת ההבקעות. הוא לא ממש איש של כותרות ולשים את עצמו במרכז התמונה. הוא יותר הבן אדם הזה שעומד כל המסיבה בפינה. אבל בקטאר, דה בריינה חייב לתת טורניר גדול עם הישגים גדולים. הוא צריך להצטרף ללוקה מודריץ' כלא חלוץ היחיד שזוכה בבלון ד'אור מאז ההשתלטות של לאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו על התואר ב-2008. מודריץ' עשה את זה עם העפלה לגמר גביע העולם וגביע האלופות. לדה בריינה יש אליפויות באנגליה וגביעים בגרמניה ובלגיה. הוא חייב טורניר גדול ברזומה.
לא הסתדר עם המשפחה המאמצת
איך דה בריינה הפך לכזה שחקן גדול ומה מאפיין אותו ככזה? התשובה לשאלה הראשונה היא מיקס בין האופי שלו כילד למהפכה שקרתה בעולם הכדורגל הבלגי כשהקשר התחיל להתאמן. הוא התחיל ללכת בגיל עשרה חודשים ובעט בכל דבר שהיה סביבו. בגיל ארבע הוא התקבל לחוג לכדורגל שגיל המינימום לקבלה אליו היה שש. בלילות הוא הלך לישון בחדר שקירותיו מכוסים בפוסטרים של מייקל אואן וליברפול. בגיל 14 הוא התקבל לפנימיית הכדורגל של גנק, שעתיים מהבית.
דה בריינה הסתדר על המגרש, אבל לא הסתדר עם המשפחה המאמצת שמסדרת לו הקבוצה, והתקשה מבחינה חברתית. המשפחה התלוננה שהוא סגור, מכונס, לא מתקשר, מתבודד, וביקשה לנתק את הקשר. אנשים התקשו להבין את המבטא שלו ולעגו לו. החליפות של גנק טענו שהוא בעייתי ואולי עדיף שיחזור הביתה. דה בריינה ומשפחתו ביקשו עוד הזדמנות. במשחק הראשון הוא נכנס במחצית השנייה וכבש חמישה שערים. תוך חודשיים הוא קודם לאימונים עם הקבוצה הראשונה. "הבנתי אז שכדורגל הוא לא רק קסם על המגרש, אלא משהו שיכול לפתור דעות קדומות עליי, מחשבות לא נכונות עליי מצד אנשים. שאני יכול לשנות את דעתם", אמר דה בריינה בריאיון בעבר. המשפחה המאמצת התקשרה למועדון ושאלה אם היא יכולה לאמץ אותו מחדש. ועדיין, דה בריינה חווה פריחה וגילוי מאוחרים. הוא הגיע לצ'לסי רק בגיל 21.
מהפך כדורגל
בלגיה היא מדינה של 11 מיליון איש, מחולקת לשלוש פדרציות ושתי שפות. שום דבר לא מאחד את אזרחיה כמו כדורגל. גם בין האוהדים וגם באינטגרציה של השחקנים. עד הקמת ליגת האלופות הקבוצות של בלגיה נחלו הצלחה די גדולה עבור התאחדות בעלת שתי ליגות ו-26 קבוצות מקצועניות. הכסף הגדול הוציא אותן מהמשחק והפך אותן לחוות טיפוח כישרונות לקבוצות הגדולות. אבל אם ברמת המועדונים, הבלגים הופכים לאזרחים סוג ב', הרי שההשתלבות של השחקנים הבלגים ברמות הכי גבוהות באירופה, הופכת אותה לנבחרת עוצמתית. העוצמה הזו גם מתבססת על ממדי ההגירה למדינה: בנבחרת 86' שהגיעה לחצי גמר אליפות העולם שיחקו רק בלגים לבנים, בנבחרת שהגיעה לחצי הגמר באליפות העולם לפני ארבע שנים שיחקו שחקנים משישה רקעים שונים.
בבלגיה עצמה חל מהפך כדורגל עם תוכנית ארוכת טווח. ההתאחדות הציעה קורסי אימון בחינם, ההתמקדות היא בפיתוח ולא בתוצאות, בלי ליגות מתחת לגיל שמונה. האימונים הושתתו על משחקים של שניים על שניים או חמישה נגד חמישה כדי שלכל ילד תהיה הזדמנות לגעת בכדור. ההתמקדות היא על יכולות של אחד על אחד, שיטת ה-4-3-3 הוטמעה באופן רוחבי. שמונה בתי ספר לכישרונות בולטים בין הגילאים 14-18 הוקמו, המוכשרים ביותר התאמנו שם בבוקר ובערב התאמנו אצל הקבוצות הבוגרות.
דה בריינה הגיע לצ'לסי כשמוריניו נמצא שם בקדנציה השנייה שלו. למוריניו אין סבלנות לפוטנציאל. הוא צריך כוכבים מוכחים. דה בריינה הושאל לוורדר ברמן, חזר לצ'לסי, הבקיע גול ומסר בישול במשחק הראשון, משחק עוד משחק אחד ונמכר לוולפסברג ב-25 מיליון אירו. וולפסבורג ניצחה במרוץ את בורוסיה דורטמונד, שמאמנה יורגן קלופ, רצה לשים עליו יד. הוא דיבר עם מוריניו פעמיים במהלך השהות שלו בלונדון. בפעם השנייה מוריניו הביא הר של קלסרים עם סטטיסטיקות כדי להוכיח כמה דה בריינה לא טוב. "הוא היה ילד מעצבן שבכל יום בכה שהוא רוצה לעזוב", אמר עליו מוריניו. "החיים שלי זה כדורגל. תמיד היו. לא הייתי מוכן לשבת על הספסל אפילו בקבוצה הכי טובה בעולם, רציתי לשחק אפילו עבור קבוצה מהליגה השנייה", אמר הקשר הבלגי. למוריניו, מסתבר, הייתה טביעת עין פנומנלית לעיוורון כלפי פוטנציאל. הוא עשה אותו דבר גם למוחמד סלאח.
דה בריינה הלך לוולפסבורג והתפוצץ. 16 גולים ו-28 אסיסטים. הוא לקח את הגביע מבאיירן וזכה בתואר שחקן השנה. הגרמנים התאהבו בו, חלמו שהוא יכול אולי לשבור את ההגמוניה הבווארית. מאמן באיירן פפ גווארדיולה ביקש מההנהלה לקנות את הבלגי בכל מחיר. ההנהלה סירבה. מנצ'סטר סיטי הוציאה צ'ק של 75 מיליון אירו והחתימה את דה בריינה. העיתונים בגרמניה זעקו כאילו שהאנגלים התחילו מלחמת עולם שלישית. "האנגלים משלמים עבור שחקן סכום שגדול יותר משווי האצטדיון של וולפסבורג", צעקה כותרת אחת. יופ היינקס, שהחליף את גווארדיולה בתפקיד, זעם. "בשביל דה בריינה", הוא אמר, "הייתי מוכן לתת אפילו את החולצה האחרונה בארון שלי". דה בריינה לא עשה בגרמניה מאומה שלא קשור לכדורגל. התאמן, משקולות, נח, אכל בריא. כמו אסטרונאוט במדבר שמחכה לרגע שבו ייקרא לטיסה לחלל. עכשיו היא הגיעה.
מנואל פלגריני, המאמן שלו בעונה הראשונה בסיטי, אמר עליו: "בדרך כלל פליימייקר דורש את הכדור אליו ואז הוא עוצר קצת את הקצב של המשחק. וגם צריך למצוא אותם. קווין ממציא עמדה. הוא גמיש מאוד, הוא מגיע אל הכדור, ואז מאיץ את הקצב של המשחק. לייצר את איכות המסירות שהוא מייצר, בקצב שהוא דורש מהמשחק, לא ראינו דבר כזה לפני כן". אבל בעונה הראשונה שלו בסיטי, תחת פלגריני, זו הייתה חבורה של כוכבים ששיחקו פריסטייל והחליטו מה לעשות ככל שהתקרבו לרחבה. דה בריינה היה צריך מסגרת ליצירתיות שלו. הוא היה צריך שייתנו לו כמה אפשרויות ושהוא יבחר את האפשרות הכי טובה ביניהן. הוא כמעט לא קיבל החלטות שגויות, בלי קשר למקום שבו הוא תופקד. ואז הגיע גווארדיולה.
מעבדה לגאונות
לגווארדיולה אין סבלנות לגאונים אקסצנטריים, הוא נפטר מרונאלדיניו לפני השנה הראשונה שלו בברצלונה. גווארדיולה אוהב גאונות עם חוקים, בתוך מסגרות ותבניות. הוא בנה לדה בריינה מעבדה לגאונות. רק כדורגל, בלי פרשיות סקס או היעדרות מאימונים. דה בריינה הרגיש בבית.
ההפריה היא דו צדדית. היכולת שלו אפשרה לגווארדיולה לשים אותו בכל מקום על המגרש, ונתנה לספרדי אפשרות לרקוח את הטקטיקות והאסטרטגיות שלו. הוא הלב של כל מערך כזה. הארי קיין אמר עליו שהוא "החלום של כל חלוץ". המחמאות עליו לא הפסיקו להגיע: העלה את הרמה שלו בשנתיים האחרונות, הפליימייקר הכי טוב בכדורגל היום, גאון.
דה בריינה הוא אכן גאון כדורגל. גאון אחר. פשוט, גאון של זרמים תת קרקעיים. הוא מדבר במושגים שלא שייכים לכדורגל. "אני צריך לעשות אוטומטיזציה למשחק שלי ככה שלא אאבד אנרגיה בריכוז", הוא הסביר פעם. אחרי שנערכה לו בדיקת לחץ לפני משחק בה התגלה שהוא לחוץ כמו אדם שיוצא עם הכלב שלו להליכה בשדרה, הוא אמר: "על המגרש ובין הקווים אני מרגיש חופשי, המקום שבו אני יכול להראות מה אני יכול לעשות. זה מקום האושר שלי. זה כמו צייר לפני קנבס. המגרש הוא הבית שלי, מקום הנוחות, איפה שאני יכול להיות יצירתי".
הוא נזיר כדורגל. לא אוהב אופנה או פרמיירות, לא אוהב להצטלם, מעדיף למסור. הוא לא אנושי, מדויק כמו מחשב, אי אפשר להגיע אליו. "הוא משתק אותך מפחד", אמר עליו השנה שחקן יריב, "אבל אתה מבין את זה רק כשמסתיים המשחק. הוא כמו מנצח גאון על תזמורת של נגנים פנומנליים". אין שום אמוציות במשחק ובחגיגות שלו, כמעט אדיש, תמיד נראה כאילו שהוא חזר מקניות. רק לחייו שמקבלות נופך עוד יותר אדום, ואגלי הזיעה הנוטפות מהן, מגלות שהוא מתאמץ. המסירות שלו מבטלות את חוקי הגאומטריה. הוא מוביל את טבלת הבישולים באנגליה בחמש השנים האחרונות, לבא אחריו יש שני שליש מכמות הבישולים שיש לו. מדובר בפילנתרופ.
הוא לא הבן אדם הכי נעים בעולם. שחקנים בגנק שנאו אותו על זה שצעק עליהם להתאמץ יותר ולגלות יותר מחויבות. פעם אחת הוא הורחק על ידי המאמן, אחז בקורה וסירב לעזוב. בוולפסבורג הוא צעק "מאדרפאקר" על ילד מחזיר כדורים שהתעכב עם ההחזרה. ג'אנקי ומאהב של כדורגל, הוא לא יכול לסבול חוסר מחויבות טוטאלי. "לתהילה יש רק הסבר אחד", הוא אמר בעבר, "להסב אושר לאוהדים".
מה שנוצר הוא סוג של פוינט גארד מהכדורסל. שחקן שמסוגל להיות מג'יק ג'ונסון במתפרצת וג'ון סטוקטון בהתקפה עומדת. הוא לא עושה שום דבר שלא ראינו לפני כן, אבל הוא עושה את זה מדויק. הוא אולי השחקן הכי טוב בעולם כיום, אבל הוא לא היורש של מסי ורונאלדו, אלא של אנדראה פירלו, צ'אבי ואנדרס אינייסטה. הוא עושה הכול: כובש, מוסר, מחזיק בכדור, מייצר לחץ. הוא אולי השחקן הגדול בהיסטוריה במעבר של המשחק מהגנה להתקפה. "אם הוא כשיר פיזית ושמח מנטאלית, אי אפשר לעצור אותו בעמדה שלו", אמר עליו גווארדיולה, "כמו מדען של חללים וזמן. ואי אפשר להגדיר את התרומה שלו, הוא כמו השמן למכונית. אתה לא רואה מה הוא עושה, אבל בלעדיו אי אפשר לנסוע. יש לו מחסן שלם של רעיונות ויש לו יכולות של מסירה במהירות שלא היו בכדורגל מעולם".
להשתיק את המבקרים
ועכשיו אליפות העולם ודה בריינה יצטרך שוב להשתיק את המבקרים שטוענים שהוא לא מנהיג, שהוא רך מדי, שהוא עושה במכנסיים אפילו אם הוא רק צריך לבחור על איזה צד יוטל המטבע בתחילת המשחק, שהסגנון של סיטי ובלגיה הוא יפה מדי, אמנותי מדי כדי להעניש יריבות ברגעים מכריעים של טורנירים גדולים.
בלגיה וצרפת הן הנבחרות האירופאיות היחידות של העידן הזה שעולות בעקביות לרבע הגמר של טורנירים גדולים. לצרפת יש אליפות עולם וגמר אירו. בלגיה הפסידה לצרפת בחצי הגמר לפני ארבע שנים משער ממצב נייח (צרפת זכתה בגביע, כמו איטליה, שהדיחה את בלגיה מאליפות אירופה והמשיכה לזכייה). דה בריינה עבר שינוי מדהים בנבחרת לפני כמה שנים, כשהתבקש לשחק בעמדה שונה מזו שבה הוא משחק בסיטי כדי שלא יחפוף עם האזר (כמו שמודריץ' ואיבן ראקיטיץ' עשו בזמנו בקרואטיה). לה סואר כתב על כך: "דה ברויינה בחר את הצל על פני האור".
הבלגים מגיעים מאוחדים מתמיד, יודעים שאולי זו ההזדמנות האחרונה, בעיקר בלי האיטלקים ועם ההיחלשות של הנבחרות האירופאיות. כדי שזה יקרה, האיש הלבן מדרונגן (העיירה בה נולד) חייב להשתלט על הטורניר. לעבור בחזרה מהצל אל האור.
