ישנן מעט מאוד קבוצות בעולם - אם בכלל - ששנואות על ידי אוהדי שאר הקבוצות בליגה שלהן כמו ר.ב לייפציג. בכדורגל הגרמני ישנן שלל יריבויות מפוארת, בורוסיה דורמטמונד ושאלקה, באיירן מינכן ואוגסבורג, פ.צ קלן ובורוסיה מנשנגלדבאך, אבל אוהדי כל אלו מתאחדים סביב השנאה כלפי ר.ב לייפציג. שנאה היא מילה חזקה, כזו שבדרך כלל שייכת לעולמות אחרים, אבל מה שקורה בגרמניה הוא הרבה יותר מיריבות ספורטיבית.
הנטייה לחוש רגשות קשים כלפי מי שיש לו הרבה מאוד כסף היא אנושית, וזה נכון גם בספורט ובטח בכדורגל. עם זאת, האיבה כלפי לייפציג היא מיוחדת במינה וגדולה בהרבה לעומת קבוצות אחרות שהפכו ברגע לאימפריות בעזרת כסף כמו צ'לסי, מנצ'סטר סיטי, ופריז סן ז'רמן – משום שבעוד שאלה היו קבוצות יחסית גדולות גם לפני שנרכשו על ידי בעלים עשיר כקורח שהפך אותן לזללניות תארים, הסיפור של לייפציג הוא שונה. היא הוקמה רק ב-2009, אז החליטו מנהלי רד בול, קונצרן משקאות האנרגיה האוסטרי המחזיק בקבוצות כדורגל ברחבי העולם (זלצבורג, ניו יורק ועוד), כי הם מעוניינים להגדיל את המנייה ולפתוח סניף חדש באחת מהליגות הבכירות, בגרמניה.
היו קצת קשיים בדרך. בגרמניה יש חוק מדינה הנקרא 50+1 שקובע כי רוב הקבוצה חייב להיות בידי הציבור (לפחות שבעה חברים), ובכך מחייב שילוב בין בעלות אוהדים ובעלות פרטית - רד בול עשתה ממנו צחוק. חברת המשקאות רכשה את מארקרנשטאדט, קבוצה מזרח-גרמנית חסרת אוהדים, והציגה 11 חברים שיהיו בעלי רוב המניות, כולם עובדי החברה. רד בול שינתה את שמה של מארקרנשטאדט (אם כי בגלל חוקי ההתאחדות, לא יכלה לקרוא לעצמה 'רד בול' ולכן השם הרשמי הוא "RasenBallsport" לייפציג), מדיה, הסמל שלה והפכה אותה בעזרת הרבה מאוד כסף לקבוצה שהתקדמה מהר מאוד במעלה הליגות, עד שב-2016/17 כבר סיימה שנייה בבונדסליגה בעונת הבכורה שלה. מאז, רק פעם אחת סיימה לייפציג את העונה מחוץ לארבע הראשונות.
המכונה מתחילה לחרוק
בסיום עונת 2020/21, המאמן יוליאן נגלסמן - שהביא את המועדון להצלחות רבות ותחתיו הקבוצה הציגה את הכדורגל הטוב ביותר שלה - עזב לטובת באיירן, ובמקומו מונה ג'סי מארש האמריקאי. הקדנציה שלו הייתה קטסטרופלית, והוא פוטר כבר בדצמבר אחרי שהקבוצה שהתרגלה לנשום אוויר פסגות נתקעה באמצע הטבלה. אוהדי שאר הקבוצות כבר הוציאו את השמפניות והחלו לחגוג את נפילתה של לייפציג, אלא שאז הקבוצה מינתה את דומניקו טדסקו, מאמן איטלקי צעיר ומבטיח בעל רעיונות חדשניים, ששינה לגמרי את המומנטום. הוא הוביל אותה למקום הרביעי בסיום העונה, וחשוב הרבה יותר, לזכייה בגביע הגרמני, תואר ראשון בתולדותיה. עבורה, מדובר היה בעליית מדרגה נוספת בדרך להפוך לקבוצה שיכולה לקרוא תיגר על העליונות המוחלטת של באיירן על הליגה. עבור אוהדי הכדורגל הגרמני - הגרוע מכל קרה. התוצר הציני של הקונצרן הבינלאומי כופף את התקנות והחוקים של הבעלות בגרמניה, וכעת הוא גם מכתים את טהרת הגביע - שקיים כבר 87 שנים - בכך שהוא שופך עליו משקה אנרגיה זול. לא באופן מטאפורי, זה פיזית קרה. הקבוצה פרסמה ברשתות החברתיות תמונה של קווין קאמפל, הקשר הסלובני של הקבוצה, חוגג את הזכייה כשהוא מרוקן את תכולתה של פחית רד בול לתוך הגביע. כמובן שהתמונה עוררה סערה בגרמניה, ולייפציג הפכה לשנואה עוד יותר.
התמונה שעוררה סערה
עם הזכייה בגביע והסיום המוצלח של העונה שעברה, ועם הסגל שלא נראה איכותי כמוהו בתולדות הקבוצה, ר.ב לייפציג פתחה את העונה הנוכחית עם ציפיות גבוהות. למרות החיזורים הרבים מצד מנצ'סטר יונייטד וקבוצות גדולות נוספות אחר כריסטופר אנקונקו, הקבוצה השאירה את הכוכב הגדול, שנבחר לשחקן המצטיין של הבונדסליגה בעונה שעברה, אחרי שכבש 20 שערים ובישל 15 נוספים. לייפציג גם החזירה את טימו ורנר - מלך שערי הקבוצה בכל הזמנים עם 79 כיבושים - אחרי שתי עונות קשות שעברו עליו בצ'לסי. בשל העובדה כי היא קיימת 13 שנים בלבד, ומתוכם כחצי בליגות הנמוכות, ניתן לקבוע בביטחון כי מדובר בשני השחקנים הטובים בתולדותיה, וכעת הם משתפים פעולה לראשונה. נוסף אליהם, ישנם גם את יושקו גבארדיול, הקרואטי בן ה-20, שצפוי להתפתח להיות אחד הבלמים הטובים בעולם, ואת דני אולמו, קונראד לאיימר, מוחמד סימאקן, דומיניק סובוסלאי, ואמיל פורסברג שיוצרים סגל נפלא ללייפציג. על הנייר.
ציפיות לחוד, ומציאות לחוד. לייפציג קוטלגה כמי שיכולה להקשות על באיירן העונה, ואמנם היא רק החלה, אך כבר ברור שלא כך המצב. ההפסד 5:3 לבאיירן בסופרקאפ הגרמני עוד התקבל בהכלה והבנה, אך לאחריו הגיעה פתיחת עונה שעליה לא חלמו גם בסיוטים הגרועים ביותר של מנהלי הקונצרן. זה התחיל עם פתיחה מגומגמת מאוד שכללה חמש נקודות בארבעה משחקים, אבל שיא השפל הגיע בשבוע שעבר, תבוסה 4:0 לפרנקפורט בליגה ו-4:1 ביתי משפיל לשחטאר דונייצק בצ'מפיונס. אותה שחטאר שרק החודש חזרה לשחק לראשונה מאז פרוץ המלחמה באוקראינה.
בשלב הזה כבר היה ברור לגמרי שמשהו לא עובד, אבל מה? שום דבר לא השתנה בלייפציג משנים עבורו. הסגל כאמור חזק על הנייר, אבל הקבוצה נראית כאילו פסחה על שלב ההכנות לעונה, ויותר מכל, שחסר לה את הגישה הנכונה. "אם הקבוצה משחקת בשלוש שיטות ושום דבר לא משתנה, אז זה בגלל מנטאליות", העיד טדסקו אחרי התבוסה לפרנקפורט, "אולי השחקנים מסתכלים על ההרכב הפותח ואומרים לעצמם שהוא טוב והוא יעבוד מעצמו. אבל זה כדורגל, שום דבר לא עובד מעצמו". מתחילת העונה, קבוצתו של טדסקו נראתה כמו חבורה של אנשים זרים שבמקרה הגיעו לשחק ביחד כדורגל, ההגנה שסופגת שערים שטותיים, הקישור הרך, ובעיקר ההתקפה בראשות הצמד ורנר ואנקונקו שצופה מהם לעשות שמות בהגנות היריבות – שום דבר לא מחובר.
כך, שמונה משחקים רשמיים בלבד לאחר שהוביל את את לייפציג לתואר ראשון בתולדותיה, טדסקו מצא את עצמו בבית. יום בלבד לאחר מכן, המועדון כבר הודיע על מינויו של מרקו רוזה לתפקיד, מה שקבע כי רוזה יערוך את הופעת הבכורה שלו נגד בורוסיה דורטמונד, האקסית שפיטרה אותו במפתיע בחודש מאי האחרון בתום עונה אחת אחרי שהוביל אותה למקום השני. החיבור של רוזה ללייפציג הוא מתבקש מאין כמוהו. המאמן בן ה-45 כבר מכיר את טעם ההצלחה תחת המערכת של רד בול. את קריירת האימון שלו הוא התחיל בקבוצות הנוער של רד בול זלצבורג, ובעונת 2017/2018 ירש את אוסקר גרסיה בקבוצה הבוגרת ואימן אותה במשך שתי עונות, במהלכן זכה בשתי אליפויות והביא את הקבוצה להישגי ענק בליגה האירופית. רוזה גם מכיר את העיר טוב מכולם – הוא גדל באזור, שיחק בלקומוטיב לייפציג בתור נער ושחקן בוגרים, וכיום מתגורר עם משפחתו באחד מפרבריה. בנוסף, הוא מתאחד עם חברו הותיק מקס אברך, המנהל הספורטיבי החדש של לייפציג. אברך היה המנהל הספורטיבי של בורוסיה מנשגלדבאך בזמן שרוזה אימן את הקבוצה במשך שתי עונות מוצלחות מאוד, לפני שעזב לטובת דורטמונד.
כעת האחריות למצוא את התרכובת הנכונה - זו שתחזיר את המועדון למסלול הניצחונות - עברה לרוזה, וזה לא הולך להיות לו פשוט. בעיות מנטאליות של שחקנים הן לא דבר שקל למצוא להן פתרון מהיר, אך לכך הוא נדרש במידה והקבוצה עוד שואפת העונה להישגיות בליגה ובליגת האלופות. בנוסף, הרי זה ידוע שכמו בכותרת השיר שכתב מאיר גולדברג והלחין דן תורן אי שם ב-1994, "אימפריות נופלות לאט". אבל לייפציג היא לא אימפריה, והיא גם לא בנפילה - היא בהתרסקות.
נאפולי מבריקה, וממשיכה לקבל פרודוקטיביות משחקני הרכש שלה. דווקא אחרי הקיץ שלווה במחאת אוהדיה נגד הבעלים וההנהלה עקב עזיבתם של דריס מרטנס, קאלידו קוליבאלי ולורנצו אינסינייה (שלושה מהסמלים הגדולים בתולדות המועדון), נאפולי פתחה את העונה בצורה חלומית, כשהשיא הגיע בשבוע האחרון.
אחרי 1:2 על לאציו בקרב צמרת, הגיע ניצחון דומיננטי ומשכנע אף יותר - 1:4 על ליברפול בליגת האלופות. מי שכיכב בשני המשחקים הוא חביצ'ה קברצ'חליה, שחקן הכנף הגיאורגי, שכבש את שער הניצחון מול לאציו ובישל מול ליברפול. מלבדו, במשחק מול לאציו כבש קים מין-ג'יי, בלם הרכש הקוריאני, את השער השני שלו העונה, ובמשחק מול ליברפול רשם ג'ובאני סימאונה - הבן של דייגו - את שער הבכורה שלו בקבוצה אחרי שהגיע הקיץ מורונה.
צפו ב-1:2 של נאפולי על לאציו
(באדיבות ONE)
נאפולי כעת במקום השני עם 11 נקודות בחמישה משחקים (שתי נקודות פחות מאטאלנטה המפתיעה), אך חשוב לזכור כי למרות הכדורגל המלהיב שהיא מציגה, את העונה הקודמת הקבוצה פתחה עם שמונה ניצחונות רצופים ועדיין סיימה שלישית בלבד, כך שעוד מוקדם לצאת בהצהרות.
שישה מחזורים לתוך העונה בליגה הצרפתית, ומארסיי כבר עם 16 נקודות, צמודה בפסגה לפריס סן-ז'רמן שנמצאת מעליה בזכות הפרש שערים עדיף. מארסיי הייתה אגרסיבית מאוד בחלון העברות ונראה שזה משתלם לה מאוד. תשעה משעריה העונה נכבשו על יד שחקנים חדשים (69% מכלל שערי הקבוצה - שלישית בליגה בנתון זה), כשמי שמובילים אותם הם אלכסיס סאנצ'ס ונונו טאבארס.
אך עם כל הכבוד למעללי ההתקפה, לא היא הסיפור הגדול. מארסיי שמרה על שער נקי בכל שלושת משחקיה האחרונים בליגה, ובסך הכל היא ספגה רק שלושה שערים, הכי מעט מבין כל קבוצות הליגה (פ.ס.ז' ספגה ארבעה). מחר, היא תנסה לשמור על שער נקי פעם נוספת, ולשם כך תצטרך לעצור את ג'ונתן דיוויד הקנדי, אחד החלוצים הטובים בליגה, שכבש כבר ארבעה שערים העונה אחרי שהשלים צמד במחזור האחרון בניצחון 1:3 על מונפלייה.
