רשימות הסגלים של נבחרות אנגליה בעידן חוק בוסמן אינן מהמגוונות ביותר. בעוד הספרדים, הצרפתים והגרמנים מתפזרים בין הקבוצות הטובות באירופה, האנגלים כבר נמצאים בקבוצות הטובות באירופה - אלו שבחצר האחורית שלהם. נדיר לראות שמות שמשחקים מחוץ לפרמייר-ליג, שמרכזת את המיטב שבבריטניה. בדרך כלל, כשזה כן קורה, החריגה נקראת "ריאל מדריד".
יש משהו במדים הלבנים האלה שמושך את הבכירים שבשחקני אנגליה. זה מועדון הפאר היחיד מחוץ לממלכה שמצליח למשוך בעקביות את השמות האלה, להוות עבורם אתגר אקזוטי מרגש יותר מאשר בלונדון, ליברפול ומנצ'סטר. האתגר הולך וצומח ככל שהליגה האנגלית מגדילה את הפער משאר התחרויות המובילות, מה שמקטין את הפיתוי לצאת ממנה, אבל בכל הנוגע לריאל נראה שהחוקים שונים.
ג'וד בלינגהאם הצטרף כעת לרשימה. קשר נבחרת אנגליה בן ה-20 עלה לבלאנקוס 103 מיליון אירו, וכמו שכתבו ב"אקו" המאוכזב, העיתון המקומי של ליברפול שרצה לראות את הקשר במדי האדומים: "למרות העניין מליברפול ומנצ'סטר סיטי, הפיתוי להפוך לגלקטיקו החדש בברנבאו ניצח" (ואנחנו נוסיף – גם תג המחיר שהבהיל את הבוסים באנפילד). ריאל היא משהו אחר – וזה היה נכון גם במקרה של גארת' בייל הוולשי, עוד בריטי שעשה את המעבר שלו מהאי למדריד. ואל תתפלאו אם זה לא ייגמר שם – הרי הקבוצה היחידה מחוץ לאנגליה שמקושרת בעקביות עם הארי קיין היא ריאל, וקרלו אנצ'לוטי אפילו ביקש אותו מההנהלה.
מגנט לשערוריות
קשה לשים על כך את האצבע, ואולי הכל נובע מכך שהאנגלים הם טהרני כדורגל שיודעים להעריך מועדון משובח. ההיסטוריה המפוארת של ריאל, הקבוצה שזכתה יותר מכל אחת אחרת באליפות אירופה, מסדרת לה מעמד מיוחד. יותר מברצלונה, באיירן מינכן, האיטלקיות. שחקן שמקבל פנייה משם מרגיש מיוחד, מה גם שככל שהשושלת האנגלית בברנבאו מתארכת, קל יותר לשחקן משם להגיע לריאל, להתאקלם ולדעת מה דרוש.
לורי קנינגהאם היה הראשון. לפניו לא היה אף בריטי במדים הלבנים. ריאל רכשה את הקיצוני השמאלי מווסט ברומיץ' ב-1979, ואם הייתה מסתמכת אך ורק על הדוגמה שלו, כנראה שהשושלת האנגלית עליה דיברנו הייתה מסתיימת שם – למרות שאוהדי הקבוצה עדיין מאוהבים בו וזוכרים אותו לטובה. רק בשנתו הראשונה שם הוא באמת הצליח להטביע חותם בזכות הטכניקה המרהיבה, לפני שהפציעות הרסו לו, ובספרד לא שוכחים נתון אחד חשוב: אחרי הופעה מטורפת בקלאסיקו בקאמפ נואו, קנינגהאם הפך לשחקן ריאל הראשון והיחיד שזכה ל"סטנדינג אבויישן" מאוהדי ברצלונה.
הכישרון הענק ממוצא ג'מייקני היה מגנט לסערות ושערוריות: הוא ספג השעיה ממושכת וקנס כבד אחרי שנצפה במועדון לילה עם הגבס על רגלו מספר ימים לאחר פציעה קשה ואשפוז; שלוש מבנות משפחתו נרצחו בלונדון, מה שהשפיע עליו קשות; בעונתו השלישית והאחרונה במועדון הוא ערך רק שמונה הופעות בגלל בעיות כשירות. בסופו של דבר הוא זכה עם ריאל באליפות ובשני גביעים, אבל נחשב כפלופ. ב-1989, אחרי שחזר למדריד ושיחק בראיו וייקאנו, הוא נהרג בתאונה בגיל 33.
האזהרה מראול
לקח זמן עד שהאנגלי הבא הצטרף - סטיב מקמנמן שהגיע מליברפול ב-1999. דווקא אגדת ריאל ראול הזהיר אותו: "אני מרחם על שחקנים חדשים כמו מקמנמן שהגיעו למועדון. אם הוא חושב שהגיע לאחד המועדונים הגדולים בעולם, אז הוא טועה". ראול התייחס למצבה הקשה של ריאל באותה תקופה, אבל דווקא מקמנמן, שלא שרד בזיכרון הקולקטיבי כאחד מענקי הכדורגל האנגלים, עזר מאוד לשנות את המצב.
ארבע העונות שלו שם הסתיימו עם שתי זכיות בצ'מפיונס ושתיים באליפות, והוא גם נבחר למצטיין בגמר האלופות ב-2000 עם שער ענק ובישול ב-0:3 על ולנסיה. ויסנטה דל בוסקה, שאימן אותו שם, הסביר מדוע הקשר השאיר רושם כ"כ חיובי: "הוא היה ג'נטלמן, תמיד עם חיוך, אף פעם לא התלונן, מנהיג. היה לו קשר נהדר עם הסביבה והוא איחד בין אנשים".
אבן הפינה לגלקטיקוס
סיפור ההצלחה הזה נשכח מעט, אולי בגלל האנגלי הבא בתור. כשמקמנמן סיים את דרכו ועבר למנצ'סטר סיטי, בקהאם הגיע במקומו בקיץ 2003 אחרי שמיצה את עצמו במנצ'סטר יונייטד, בתור אבן הפינה בפרויקט הגלקטיקוס. גם ברצלונה סיכמה עם יונייטד על ההעברה של הקשר באותו הקיץ, עבור 37 מיליון אירו, אבל כפי שכבר ציינו – המעמד של ריאל אצל האנגלים שונה, ובקהאם בחר לעבור דווקא למדריד.
החיבור בין אבק הכוכבים ליכולת על המגרש חישמל את אוהדי הבלאנקוס, שהתאהבו מיידית בבקהאם והכניסו אותו עמוק ללב (ההערכה היא כי ריאל הכניסה 600 מיליון דולר ממכירת מרצ'נדייז הנושא את שמו במהלך שנותיו שם). בסופו של דבר תקופת הגלקטיקוס ההיא הייתה כישלון, כשבארבע עונות כל מה שהאנגלי וחבריו הצליחו להשיג זו אליפות בודדת, אבל הקהל תמיד היה שייך לו, והוא היה המוקד של מושבה אנגלית שנוצרה שם. שני החברים ששיחקו לצידו, לעומת זאת, לא יזכרו את התקופה הזו לחיוב.
המחליף של רונאלדו
מייקל אואן היה רכש נוצץ מאוד, 10 מיליון אירו ששולמו לליברפול ב-2004, אבל מרות שהבקיע 16 שערים בכל המסגרות הוא לא השתלב מקצועית, היה המחליף של רונאלדו וראול, ולבסוף עזב תוך שנה אחרי שמשפחתו, שלא התאקלמה במדריד, הפעילה עליו לחץ. יחד עם אואן הגיע בלם ניוקאסל ג'ונתן וודגייט (15 מיליון אירו), מהלך שמעורר תמיהה עד היום. וודגייט החזיק מעמד שנתיים, אך בראשונה הוא בכלל לא שיחק בגלל פציעה. בבכורה שלו, משחק ביתי מול בילבאו, הוא כבש שער עצמי והורחק. באתר "היסטורי אוף סוקר" סיכמו זאת בציטוט מתוך סדרת המופת "עלילות הפתן השחור": "זה התחיל רע, הידרדר באמצע, ועדיף שלא לדבר על הסוף".
כשוודגייט עזב זה נגמר מבחינה אנגלית עד לבלינגהאם – אבל לא מבחינה בריטית, כאמור, לאור השנים המוזרות מאוד שבייל הוולשי העביר בברנבאו. ההיסטוריה מספרת שהיציעים בברנבאו יודעים להעריך את השחקנים האנגלים, את האופי וההשקעה על המגרש, כך שנראה שמבחינת אהבה לבלינגהאם לא תהיה בעיה. הישגים על המגרש ולחץ? הוא רק בן 20, אז קל זה לא יהיה. אם לאו מסי לא תופס לו את הקו, שירים טלפון למיאמי לבקהאם כדי לקבל עצות.
פורסם לראשונה: 14:59, 16.06.23
