הצלחה אירופית, יחסית ככל שתהיה, לא יכולה להעיד על התקדמות של ליגה מסוימת כל עוד היא לא עקבית. ובטח כשהיא לא מתרחשת בליגת האלופות. אחרי הגמר של אינטר לפני שנה, בעונה החולפת איטליה שלחה שלוש נציגות לשמינית גמר הצ'מפיונס – ושלושתן הודחו שם; פיורנטינה הפסידה לאולימפיאקוס בגמר הקונפרנס־ליג; אלו תוצאות ששמות בפרופורציה את הזכייה של אטאלנטה בליגה האירופית, מרשימה ככל שהייתה.
מה שכן יכול להעיד על זינוק קורה בסריה א' כבר מספר שנים, ואלו סימנים מעודדים: הליגה יצאה מימי יובנטוס לדרך חדשה, עם אליפויות שמתחלקות בצורה טובה יותר; זרם הכסף מתחזק, ומועדוני הצמרת צברו מספיק כוח כלכלי כדי לבצע עסקאות מרשימות וחשובות; ואולי הדבר המשמעותי ביותר הוא שלמרות הדעיכה במעמד האירופי, קבוצות הפאר האיטלקיות לא איבדו את כוח המשיכה שלהן ועדיין מסוגלות לנפנף בסמל כדי להשתדרג.
4 צפייה בגלריה
כוחה רק גדל הקיץ. אינטר חוגגת אליפות בעונה שעברה
(צילום: Francesco Scaccianoce/Getty Images)
לדוגמה, מלך השערים בספרד, ארטם דובביק האוקראיני, יכול היה להמשיך בג'ירונה אותה הוביל לליגת האלופות – אבל זינק על ההזדמנות לחתום ברומא, מקום שישי בלבד, בגלל ההיסטוריה והכוח שלה.
עכשיו יש לאיטליה גם חמש נציגות בליגת האלופות המחודשת, והן יכולות להציג את ההתקדמות הפחות מדידה, זו שאפשר רק להרגיש מצפייה, שאטאלנטה מייצגת בצורה הטובה ביותר בדור החדש: כדורגל הרבה יותר אטרקטיבי, שאולי מהווה גם תוצאה מצערת של העובדה שכישרונות איטלקים צעירים לא משחקים, אלא זרים שמגיעים עם חינוך שונה לגמרי בנוגע לאיך נראה כדורגל.
חוזר מן הכפור (של לונדון)
השאלה המרכזית בנושא הראשון אותו הזכרנו, התחרותיות, תעמוד השנה למבחן. אינטר זכתה בשתיים מארבע האליפויות בעידן פוסט־יובנטוס, הייתה הקבוצה היציבה ביותר בליגה והאליפות לפני מספר חודשים הייתה מרהיבה ועוצמתית. והקיץ כוחה רק גדל: היא לא איבדה שחקנים מרכזיים, וצירפה בהעברות חופשיות מעולות את הקשר הפולני פיוטר זיילינסקי והחלוץ האיראני מהדי טארמי. המצב של הקבוצה יהיה אידיאלי אם לאוטרו מרטינס ימשיך את השנה המופלאה שלו – אחרי שסיים ככובש המצטיין בליגה הוכתר גם כמלך השערים של הקופה אמריקה, ולקח את ארגנטינה לזכייה בזמן שלאו מסי התמודד עם פציעות.
זה האתגר הגדול של הליגה, למצוא איך מאטים את הקצב של אינטר, ואת הנשק החזק ביותר שלפה נאפולי, מי שזכתה באליפות לפניה. עקרונית, לא פשוט לדבר עליה כקבוצת צמרת, כי הסקורר ויקטור אוסימן מתנדנד והיא סיימה את העונה האחרונה במקום התשיעי (לא תשחק השנה באירופה). אבל עכשיו אנטוניו קונטה בצד שלה.
גם אם מדובר בליגה פתוחה והתקפית יותר (ממוצע מצוין של 2.8 שערים למשחק בחמש העונות האחרונות), קונטה הוכיח בעבר שבדרך כלל מה שקורה בליגה זה מה שהוא רוצה. זה ניכר בשלוש אליפויות עם יובנטוס, אחת עם אינטר – זו ששברה את הרצף של האקסית – והטמעה של הרעיונות שלו ברחבי הליגה. הוא לא עבד קרוב לשנה וחצי אחרי שסיים את דרכו בטוטנהאם, והוא מקבל הזדמנות להראות את הגדולה שלו בנקודת פתיחה לא פשוטה. הסגל יותר מסביר, עם חביצ'ה קבראצחליה שצפוי להמשיך ורומלו לוקאקו שצפוי להצטרף, אבל מאבק אליפות נראה גדול עליו. אם קונטה יצליח לקחת את נאפולי לשם, זו תהיה הצלחה פנומנלית.
מילאן היא דמותו של השחקן המסעיר ביותר שלה, רפאל לאאו. החלוץ מפורטוגל סיים את היורו עם מקום ראשון יוצא דופן: הוא היה השחקן היחיד שקיבל שני צהובים על התחזות, והם הגיעו לו. יכול להיות שגם שלושה. סגנית האלופה הבקיעה 76 שערים בעונה שעברה, שנייה רק לאינטר, אבל כמו לאאו, או שהתעלולים שלה מביכים את היריבה, או שאיכשהו היא מצליחה להכשיל את עצמה.
האיזון שהיא חיפשה הקיץ מתבטא בחיזוק לחלק האחורי, כמו המגן הברזילאי אמרסון רויאל מטוטנהאם והאקזיט הטרי של זלצבורג, הבלם הסרבי סטרחיניה פבלוביץ'. העונה שלה תלויה לא מעט ביכולת של המאמן החדש פאולו פונסקה לעמוד בלחצים החריגים שסובבים באופן קבוע את המועדון, ציפיות שלא תמיד תואמות את המציאות. הקבוצות שבהן עבר – כמו פורטו, רומא, שחטאר וליל, לא מגיעות לרמות הפאניקה האלו.
יובנטוס הקלאסית, אבל קצת אחרת
בהנחה שהסינדרלה בולוניה תחזור לממדים טבעיים, בטח אחרי מכירת ריקרדו קלאפיורי לארסנל וג'ושוע זירקזי למנצ'סטר יונייטד, שרומא לא עמוקה ושאטאלנטה לא תשמור על מספיק שערים נקיים בשביל אליפות, אנחנו מגיעים למועמדת האחרונה לאיים על אינטר. זו שאינטר הזיזה מכיסא המלכה.
מאז ההפסד לריאל מדריד במשחק המכריע ב־2017, יובנטוס לא עברה את רבע הגמר בליגת האלופות. היא בכלל לא שיחקה שם בעונה שעברה, עונש על עבירות תקציביות. ארבע שנים שהיא לא אלופת איטליה, ובתקופת הזמן הזו היא זכתה בשני גביעים – 2021, בצורת, 2024. יש עליה עכשיו מגבלות כלכליות, והיא היחידה מבין קבוצות הצמרת שאפשר להיות בטוחים שלא תשנה את עורה ותמשיך לחפש את הניצחון הקטן והנחוש. אבל היא גם בתחילתו של מסלול חדש.
ביובה אהבו מאוד את מה שתיאגו מוטה עשה בבולוניה, והתנפלו על המאמן. הוא צעיר יחסית (41), ולמרות הדיבורים על כדורגל התקפי, על המגרש הוא יצר בולוניה יעילה שלא התביישה מ־0:0 ובנתה חוסן. והוא גם הצליח להפתיע קבוצת צ'מפיונס אנגלית: מוטה, יליד ברזיל שהתאזרח באיטליה, סימן מהרגע הראשון את הברזילאי של אסטון וילה, דאגלס לואיז. קשר מרכזי כמוהו, שמתאים לסגנון המשחק שלו. לואיז היה קריטי בעונה המדהימה של וילה, אבל 50 מיליון יורו ואפשרות לשחק ביובה שיכנעו את המועדון ואת השחקן בהתאמה. זו אמירה מעניינת בנוגע לכך שיובנטוס לא נעלמה לשום מקום, רק מתאימה את עצמה למצב. כפי שאמר המנכ"ל מאוריציו סקנאבינו: "אנחנו מעדיפים לגדל את רונאלדו הבא מאשר לקנות אותו".
ממוצע הקהל בליגה האיטלקית בעונה החולפת עמד על יותר מ־30 אלף איש למשחק. זה הנתון הגבוה ביותר בסריה א' בשנות ה־2000, כאשר לפני עשר שנים הקבוצות משכו רק 23 אלף בממוצע. הקהל מצביע ברגליים – הוא אוהב את הקבוצות שלו, את הרגש המיוחד, וגם הוא מרגיש שהדברים הולכים בכיוון הנכון. איטליה, כהרגלה, עושה את הדברים בסגנון משלה.
פורסם לראשונה: 01:30, 16.08.24
