אדם, לא כל שכן, אומה, שעוברים טרגדיה איומה, זקוקים נואשות לנחמה, חיבוק, מילה טובה, לדעת שמישהו בצד שלהם, שיתפוס אותם למקרה שירעדו. ישראל של אחרי 7 באוקטובר לא קיבלה מספיק מנות הגונות מהדברים הללו. להפך, גופים רבים הפנו לה את הגב, גרמו לה להרגיש מיותמת.
לא הגרמנים. הפוליטיקאים הגרמנים יצאו נגד פעולות חמאס ועמדו על זכות ישראל להגן על עצמה. גם הרחוב הגרמני הצביע ברגליו על הסולידריות שלו עם ישראל. עולם הספורט הלך יותר רחוק מכולם: באיירן מינכן ובורוסיה דורטמונד אירחו ילדים מהעוטף, דורטמונד הקדישה דקת דומייה לזכר הנרצחים בטבח, וקבוצות רבות אחרות הביעו סולידריות עם ישראל.
10 צפייה בגלריה
"החזירו את הרש הביתה, שחררו את כל החטופים". שלט של ארגון האולראס Caillera של ורדר ברמן במשחק מול דורטמונד
(צילום: Infamous Youth)
10 צפייה בגלריה
"החזירו את החברים שלנו", אוהדי ברמן עם השלטים למען החטופים במשחק קבוצת הנשים של המועדון נגד קלן
(צילום: IMAGO/Beautiful Sports via Reuters Connect)
מעל כולם עמד מועדון ורדר ברמן שיצא מיד אחרי ההתקפה בקריאות לתמיכה בישראל, לשחרור החטופים ולהזדהות עם הישראלים. בשבועות שלאחר מכן אוהדי ברמן, במשחקי הנשים והגברים, הרימו כרזות, חלקן בעברית, לשחרור החטופים, לזכרה של ענבר הימן ז"ל שנחטפה ונרצחה בעזה, "הלב שלנו איתכם", ו"לעולם לא עוד זה עכשיו".
לורדר ברמן יש שבע קבוצות אוהדים של אולטראס. לשתיים מהן קשרים הדוקים וחילופי אוהדים עם קבוצות אוהדים ישראליות, הפועל קטמון ירושלים ומכבי חיפה. האולטראס של ברמן שמזוהה עם מכבי חיפה (שניהם נקראים אולטרה בויס), והרימו את הכרזות ומופעי העידוד לזכרה של הימן, מסרבים עדיין לדבר. נציגי האולטרה שמזוהים עם אוהדי קטמון, INFAMOUS YOUTH, מסבירים בפעם הראשונה לתקשורת על הקשר בין קבוצות האוהדים ועל הסיבה למופעי התמיכה שלהם בישראל.
מתברר שהשורשים לקשר הזה ניטעו כבר לפני 15 שנה, כמובן לגמרי במקרה.
מברגן בלזן לחומוס פינתי
ארנה יאנס, 39, יליד ותושב ברמן, הוא איש חינוך פוליטי במרכזי חינוך לצעירים. הוא תמיד התעניין בגזענות ובאפליה, ולפני 12 שנים התחיל להתעסק בפרויקטים שקשורים באנטישמיות. בארבע השנים האחרונות הוא עוסק בפרויקט שסובב אנטישמיות בלבד. בכובע השני שלו, הוא התחיל למשוך את אבא שלו למשחקי ברמן מאז גיל שמונה וכעת יאנס הוא זקן השבט של אוהדי האולטראס INFAMOUS YOUTH.
"הכל התחיל לפני 15 שנים בערך", נזכר יאנס, "עובד סוציאלי בשם תומאס האפקה החליט לקחת כעשרה אוהדי ברמן בני 20־25 לירושלים ולהפגיש אותם עם אוהדי כדורגל ישראלים. הם היו בסיור בעיר העתיקה וסיימו אותו קצת לפני הזמן, ואז שי גולוב, המלווה הישראלי שלהם, הציע להם להיפגש לבירה עם אוהדי הפועל קטמון".
10 צפייה בגלריה
השלט של ארגון האולטראס Infamous Youth של אוהדי ורדר ברמן למען שחרורו של הרש גולדברג-פולין
(צילום: Infamous Youth)
10 צפייה בגלריה
"לא ידענו שלספורט יש כזה כוח". ג'ון ורייצ'ל, ההורים של הרש גולדברג-פולין, עם תמונתו
(צילום: עמית שאבי)
10 צפייה בגלריה
"עכשיו אנחנו מבינים כמה עמוקה הייתה השייכות והאהבה שלו לספורט, ומה הוא קיבל ממנו בחזרה", אומר אביו. הרש גולדברג-פולין
(צילום: מהאלבום המשפחתי)
הבירה זרמה. הם התחילו לדבר. ופתאום הם גילו שהם מדברים בשתי שפות אבל בקול אחד: איך הם רואים בכדורגל ובאצטדיונים הזדמנות לשפר את החברה, למגר את השנאה, לחבר בין השונים. הם מדברים, והסטיגמות על ירושלים וגרמניה נמחקות. הם שותקים, וכל מה שמשותף ביניהם נכתב וכל מה ששונה נמחק. אהבה מבעיטה ראשונה.
הביקורים נמשכים. אוהדי מכבי נתניה, סכנין וקטמון מבקרים עם המארחים בברגן בלזן, ומדברים על כדורגל ואיך הוא יכול למנוע מהזוועה הזו לחזור. הגרמנים חוזרים לבקר, נוסעים ליד ושם, מדברים על כדורגל ואיך ישמור את הזכרון של הקורבנות. החיבור בין קטמון לברמן נהיה לקשר גורדי. אוהדי ברמן מברכים אותם על עליית ליגה או ניצחון בדרבי. אוהדי הפועל מעלים כרזות תמיכה באוהדי ברמן לאחר אלימות משטרתית. האוהדים של ברמן קוראים איך אוהדי קטמון מקיימים משחקים בין ילדים ישראלים לפלסטינים.
אחרי שלושה ביקורים רשמיים. הכל תופס אינרציה משלו. הם לא יכולים בלי איזו שיחה על היסטוריה, חברה, יחסי ישראל־גרמניה, איך מתארגנים לנסיעה למשחק חוץ. "בהתחלה מאוד פחדתי, לא ידעתי מה תהיה התגובה", נזכר יאנס, "ופתאום להגיע לירושלים היה להגיע הביתה, לאנשים חמים שאני מכיר, לחברה פתוחה, לחומוס בפינתי".
"בשנים הראשונות שלנו רצינו לייצר שיתופי פעולה, חיבורים עם אוהדים מכל העולם", נזכר איתן פרי, 41, שסבא רבא שלו היה שוער בהפועל ירושלים בשנות השלושים. "החיבור עם האוהדים של ורדר היה מיידי. ראינו דברים באותו גובה עיניים. מה שקורה עכשיו בכלל לא מפתיע אותנו. בשבילם זה גם לאומי כי הם ראו זוויות אחרות של ירושלים, אבל זה גם מאוד אישי".
"לא עודדנו, לא שמחנו בגולים"
בין האוהדים המושבעים של קטמון יש את החברים ענר שפירא והרש גולדברג־פולין. שניהם היו בפסטיבל "נובה". שפירא נרצח בקרב גבורה נגד מחבלי החמאס, הרש נפצע קשה בידו ונחטף לעזה. חדרו עדיין מלא בכרזות וחולצות המעידות על האהבה שלו להפועל ירושלים ולוורדר ברמן.
בשנה האחרונה הרש היה שלוש פעמים בברמן. בספטמבר, שלושה שבועות לפני הטבח והחטיפה, כ־20 מאוהדי ברמן מגיעים לישראל, לחתונה של אחד מאוהדי הפועל. הם מתארחים לארוחת שבת אצל המשפחה של הרש. אמא רייצ'ל מכינה סלטים ולזניות. תוך שלושה שבועות, האירוע העולמי יהפוך לאג'נדה אישית של אוהדי ברמן. אחד משלהם נחטף, זה כבר לא רק עוד סיפור ותמונות בעיתון ובמהדורות החדשות.
"היה לנו משחק חוץ באותו יום", נזכר דויד, 25, עובד סוציאלי ואוהד ברמן שבשלושת הביקורים של הרש בברמן הלך לישון אצל החברה ונתן לו את דירתו. "מהר מאוד הבנו שזה אירוע מיוחד, לא עוד שיגורי טילים. לא עודדנו, חלקנו נשאר מחוץ לאצטדיון. לא שמחנו בגולים. מהר מאוד הבנו שהרש חטוף. באותו ערב הבנו שאנחנו חייבים לעשות משהו.
10 צפייה בגלריה
השלט של ארגון האוהדים utra boys למען ענבר הימן ז"ל, אחרי שנודע דבר מותה בעזה
(צילום: Cathrin Mueller/Getty Images)
10 צפייה בגלריה
"לא נעצור עד שכולם יחזרו". הכרזה של אוהדי ורדר ברמן במשחק מול פרייבורג אתמול, ביום השואה הבינלאומי
(צילום: Infamous Youth)
"ביום שני אנחנו מתחילים להתקשר לפוליטיקאים מהפרלמנט הגרמני, אומרים להם שחייבים לשחרר את החטופים. בימים שלאחר מכן אנחנו מתחילים לפעול ברשתות החברתיות, לייצר הד בתקשורת. אחרי זה התחלנו גם עם איסוף הכספים. אנחנו לא מפסיקים עד שכולם חוזרים. מתאספים, מחליטים על כרזה, מכניסים לגוגל טרנסלייט את הכיתובים, מאשרים עם האוהדים בישראל, כל כרזה זה יומיים־שלושה של עבודה. מכניסים תוכן לאמירה הגרמנית 'לעולם לא עוד'. לעולם לא עוד מתחיל עכשיו".
אתמול, ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה, הקבוצה והאולטראס הציבו לצד הכרזות הרגילות גם כרזות שמקשרות בין השואה ל־7 באוקטובר.
"עבורי כל יום הוא 7 באוקטובר"
"הרש תמיד היה בספורט", נזכר אביו ג'ון. "עד גיל 7 הוא היה באמריקה בבייסבול ובפוטבול, אבל קצת אחרי שעברנו לירושלים, הוא נתפס לכדורגל וכדורסל. רק עכשיו, כשהרש לא פה, אנחנו מעכלים מה זה היה ספורט בשבילו. מקום שהוא השתייך אליו, שהוא היה מביע את עצמו, שהוא היה יכול להחיות את מה שהאמין בו פוליטית וחברתית. אבל רק עכשיו, כשאוהדי ברמן כל הזמן תומכים בנו, מאמצים את שתי האחיות של הרש, ותולים שלטים בשבילו במגרשים בגרמניה, אנחנו מבינים כמה עמוקה הייתה השייכות והאהבה שלו לספורט, ומה הוא קיבל ממנו בחזרה".
איך הוא היה מגיב אם היה רואה את התמיכה הזו?
"הוא היה מתרגש ונבוך. הוא לא אוהב שהזרקורים עליו, אבל אותנו זה מרגש. מחזק. כמו רוח חמימה בקור גדול. לא ידענו שלספורט יש כזה כוח. צריך לתת קרדיט לגרמנים, אני רוצה להגיד על האומץ שלהם, אבל זה יותר מאומץ. הם פשוט מבינים מה קורה כשאנשים לא מפגינים נגד אי צדק".
"תמיד יש אצלנו תמיכה בישראל כשהיא תחת התקפה, או בימים כמו יום הזיכרון הבינלאומי לשואה או 9 בנובמבר לציון ליל הבדולח", אומר ארנה שולץ, הממונה מטעם ברמן על יחסי אוהדים ומלחמה באפליה, "ידענו שיהיו פעולות של תמיכה ואנחנו מאשרים לאוהדים כמעט את כל הבקשות. יש לנו עמדה מוסרית ברורה. היא חשובה יותר מהפחד הטבעי שמשהו יקרה למישהו מהמועדון שמביע דעה פרו־ישראלית. אנחנו חייבים להתנהג ככה, כי החטופים והמשפחות לא בחרו בייעוד הזה. יש לנו הרבה מיילים מיהודים ומישראל שמודים לנו על מה שאנחנו עושים. זה מחזק אותנו, אבל היינו רוצים שהרבה יותר אנשים היו עושים את זה איתנו. זו לא האופציה הכי חכמה כי אתה מסתכן כשאתה לוקח צד, אבל היינו חייבים להראות לאוהדים עם הקשר האישי לישראל שאנחנו איתם, שאנחנו מצטערים על מה שהם עוברים".
10 צפייה בגלריה
"בגלל הקשר האישי שלנו, אנחנו מבינים, בניגוד לרבים בחברה, שישראל היא לא הבחור הרע, שחמאס הם לא לוחמי חופש". ארנה יאנס מארגון האולטראס INFAMOUS YOUTH של ורדר ברמן
(פרטי)
10 צפייה בגלריה
"יש לנו עמדה מוסרית ברורה. היא חשובה יותר מהפחד הטבעי שמשהו יקרה למישהו מהמועדון שמביע דעה פרו־ישראלית". ארנה שולץ, הממונה מטעם ברמן על יחסי אוהדים ומלחמה באפליה
(צילום: פרטי)
"אני לא מופתע", אומר פליקס טמסוט, עיתונאי בשידור הציבורי הגרמני ומשתתף בפודקאסט "פוסבאל". "הם ידועים באהדה ובקשרים שלהם לישראל. מה שמפתיע זו העוצמה, ואני חושב שהעוצמה נובעת מהקשר האישי".
"תמיד יש בגרמניה אנטישמיות. לאנשים אין מושג קלוש לגבי ישראל, איפה היא נמצאת, כמה ערבים חיים פה. אם אתה לא יהודי, אז אתה לא מרגיש את זה, אבל זה מתפרץ מעל פני השטח באירועים עוצמתיים כמו המלחמה בעזה", אומר יאנס. "האנטישמיות של ה־7 באוקטובר היא כבר רמה חדשה של תמיכת הרחוב בחמאס. יש הרבה צעירים שלא יודעים מה זה אושוויץ, שלא מקשרים בין אז לעכשיו.
"אני אוהד אקטיביסט, עם תרבות של אולטראס. אני אחראי לכוריאוגרפיה, לכרזות, להרצאות על תרבות כדורגל או ברוטליות של המשטרה, ללמד אותם להיות ביקורתיים. אנחנו נוסעים לכל משחק, בבית ובחוץ, עוזרים העידוד והתמיכה בקבוצה, אבל אנחנו גם נאבקים בגזענות ואפליה ואנטישמיות. אנחנו רוצים לשנות את החברה דרך הכדורגל.
"בגלל הקשר האישי שלנו, אנחנו מבינים את חומרת המצב. אנחנו מבינים, בניגוד לרבים בחברה, שישראל היא לא הבחור הרע, שחמאס הם לא לוחמי חופש, זה היתרגם מהר לסולידריות, לכרזות, לעידוד, הפגנות, התרמות כספים, העלאת המודעות. כולם במועדון עמדו מאחורינו ותמכו במעשים שלנו. אין בשום מקום, חוץ מברשתות החברתיות, תגובה שלילית למעשים שלנו. ובכל מקרה אין לנו פחד כקולקטיב לעשות את זה, אבל אני גם חושב שזה הרבה יותר קל לנו לעשות את זה כלא יהודים".
מה זה עושה לך, הפעילות הזאת?
"אני יכול לענות לך רק על המציאות שלי. כשאני קם כל בוקר מאז, כל יום בשבילי הוא ה־7 באוקטובר".
פורסם לראשונה: 01:56, 28.01.24
