"זה היה ספיישל מו סלאח", התמוגג מאמן ליברפול ארנה סלוט משער הניצחון הנפלא של החלוץ בסיום המשחק נגד ברייטון. הספיישל הזה לא רק אירגן לקבוצה את המקום הראשון, בעקבות המעידות של מנצ'סטר סיטי (הפסד מפתיע לבורנמות') וארסנל (הפסד קצת פחות מפתיע לניוקאסל): הוא סימן שהתיקו מול ארסנל שבוע קודם היה רק עצירה זמנית (ומעודדת מבחינה מנטלית, אחרי חזרה כפולה מפיגור) במסע של סלוט לקראת הרגע שבו כולם ינסו להיזכר מי אימן את ליברפול לפניו. יורגן משהו?
עם 13 ניצחונות מתוך 15 משחקים בכל המפעלים, ספק אם אפילו המעריצים האדוקים ביותר של המנג'ר ההולנדי דמיינו תקופת התאקלמות כל כך מוצלחת בנעליים הגדולות שהותיר יורגן קלופ. האחרון עזב את ליברפול אחרי ששיקם את מעמדה ההיסטורי עם אליפות ראשונה מאז ימי רוני רוזנטל וגם זכייה בליגת האלופות. מעבר לכל זה, קלופ גם רשם על שמו פרק בתולדות הכדורגל העולמי בזכות משחק לחץ שהיה מרהיב לא פחות משיטת התקפה קטלנית וגועשת. להיות אוהד ליברפול בשנות קלופ היה לחזור לתקופה שבה אפשר לפתוח את השבוע בחיוך ולאכול ציפורניים עד למשחק הבא. לשנוא את ליברפול בעידן הזה היה סבל בל יתואר.
גם בשל כך, לא רבים הופתעו מהמינוי של סלוט ההתקפי – אך מעטים ציפו לכניסה כל כך חלקה לתפקיד. עם כל הכבוד להצלחה המרשימה של המאמן ההולנדי בפיינורד, שם הוא הרים את הקבוצה מאשפתות והביא אותה לגמר הליגה האירופית, ליברפול היא גם אחת מאריות היבשת וגם מוסד כמעט מקודש עבור אוהדיה, שרואים בה מוצב קדמי במאבק על ההגמוניה הצפונית מול הקבוצות של מנצ'סטר והלאומית מול העושר והסטייל של לונדון. קלופ, שלקח את הקבוצה מהמדבר והביא אותה לארץ המובטחת, הבטיח את מקומו בפנתיאון הליברפולי לצד דמויות איקוניות כמו ביל שנקלי, בוב פייזלי וקני דלגליש. לעומת זאת, סלוט הגיע לאנגליה עם רזומה פחות מרשים ממה שהיה לקלופ בבואו לאנפילד.
אולי זה דווקא עזר לו, כשליברפול לא נתפסה בקיץ כמי שאמורה לערער על הדומיננטיות של מנצ'סטר סיטי בליגה וגם ארסנל נראתה מוכנה ממנה למרתון שבו באמת כל נקודה קובעת. גם תוכניות הקאמבק של מנצ'סטר יונייטד היו מדוברות מעט יותר מהשאלות: האם בשנה האחרונה בחוזה שלו, סלאח יצליח להיות הקטר הדוהר ואילו וירג'יל ואן דייק יראה שהשמועות על אובדן ההרתעה שלו בהגנה היו מוקדמות. ספק אם מישהו באמת היה מתלונן על מעין "עונת מעבר": טופ־4 בליגה, קמפיין מוצלח בליגת האלופות ובעיקר בניית שיטה שתשכנע את סלאח לחתום לעונות נוספות או לחלופין תניח את היסודות ליום שאחריו. בהינתן שהכדורגל יהיה כיפי וסוחף, זה לא נשמע רע. אבל אז הגיעה פתיחת העונה ומתברר שסלוט לא בקטע של הנמכת ציפיות. הוא בקטע של הרמת רשתות. גם בליגת האלופות הוא מדורג בינתיים שני במאזן מושלם, לקראת משחק אדיר הערב (22.00) מול לברקוזן באנפילד.
גמישות וכיף
הדבר הבולט ביותר במשחקיה של ליברפול הוא שמדובר באנשים שנהנים מהעבודה שלהם. "חשוב לי מאוד שהשחקנים יגיעו ואפילו לפני שהם עולים למגרש האימונים, הם יגידו לעצמם 'זה עומד להיות יום נחמד, האימון יהיה נחמד'", הסביר סלוט את הפילוסופיה שלו. "ברור שאתה רוצה ללמד את הקבוצה משהו, אבל זה גם צריך להיות כיף".
בניגוד לאיך שזה נשמע, סלוט הוא לא בדיוק המאמן שזורק כדור לשחקנים ואומר להם להתפרע: קולגות ומכרים ששיחקו איתו (הוא היה קשר התקפי מוכשר אך לא מעבר ופרש לפני עשור) תיארו אותו בעבר כ"קונטרול פריק" ומי שהושפע מאוד גם מיכולות התקשורת של אבא שלו, שהיה מאמן קבוצת חובבים, אבל גם מהדרישות הקשוחות של המאמן שלו בקבוצה ההולנדית ברדה, הנק טן־קאטה, לימים עוזרו של פרנק רייקארד בברצלונה. לאחר פרישתו, סלוט טיפח בשקט קריירת אימון לאחר שפתח עם אחיו עסק למכירת סרטי קפטן (אפילו בזה הוא היה מאוד ספציפי), שתפסה תאוצה ככל שהלך והתעמק בתחום ובנה לעצמו שם של מאגר ידע: בכתבה עליו ב"גרדיאן" סופר שכל מי שביקר אצלו היה מחכה לרגע שהוא יפתח את הלפטופ וייתן הצצה לחומרים שאסף ומחשבות ששירטט. "הוא יכול לדבר שעה בקלות על האזורים שאליהם מנצ'סטר סיטי מגביהה כדורים או על שיטת הלחץ בקבוצות של חורחה סמפאולי", סופר שם.
עכשיו סלוט הוא מאלה שאחרים עוקבים אחרי כל החלטה שלהם ומנסים להבין איך עוצרים את ההתקפה המשוכללת (19 שערים בליגה, שלישית אחרי סיטי וצ'לסי) וההגנה היעילה (שישה שערי חובה, הכי מעט בליגה) ובמיוחד את התנועתיות הבלתי פוסקת. בפתיחת העונה, כשסלוט רק התחיל במסע ההיכרות עם סוכריית הטופי הדביקה שהיא התקשורת הבריטית, הוא ניסה להתנער מקביעות נחרצות מדי: "אני קצת עצוב", אמר אז, "קיוויתי שאם אנשים יצפו בקבוצה הם לא יגידו אם המערך הוא 1־3־2־4 או 3־3־4 או איך שלא תרצו לקרוא לזה. קיוויתי שהם יגידו 'אוקיי, יש שם הרבה חופש כשיש להם את הכדור". ובכן, לפי האופן שבו ליברפול תוקפת כרגע, עם סלאח או בעזרת דיוגו ז'וטה, לואיס דיאס ואפילו דרווין נונייס שעולה לכמה וכמה אוהדים על העצבים, אי־אפשר לומר שהוא לא עמד בדיבורו: השאלה היא לא המערך אלא הגמישות שלו. אבל גם סלוט יודע שזה יכול להספיק לעונה הזאת, וגם את זה מוקדם להגיד. החלטה אחת יכולה לשנות את העונה הבאה לגמרי.
שאלת סלאח
"לא משנה מה יקרה, אני אף פעם לא אשכח איך זה מרגיש להבקיע באנפילד", כך חתם סלאח את הפוסט שבו חגג את השער נגד ברייטון בשבת. אף מילה במשפט הזה לא נוסחה כלאחר יד וזה בדיוק מה שמטריף את האוהדים והאוהדות: העובדה שסלאח טרם חתם על חוזה חדש והשמועות שאולי הוא יבקש לחתום את הפרק המפואר שלו בקבוצה ולהעביר את מה שנותר מהקריירה שלו במקום אחר: לאו דווקא אימפריה אירופית אחרת, בסגנון ריאל מדריד, ברצלונה או פ.ס.ז', אלא דווקא הכסף האינסופי של סעודיה. גם החוזים של ואן דייק והמגן המעולה טרנט אלכסנדר־ארנולד מסתיימים בסוף העונה ועזיבה שלהם תחליש את ליברפול, אבל שום דבר לא דומה לפרידה מהשחקן שמגדיר את ליברפול בעת החדשה: מהירה, חדה, יצירתית, יודעת לקום מהקרשים ומחייכת בלי הפסקה.
אבל סלוט לא הגיע לליברפול כדי להיות תלוי בשחקן אחד, גאון ככל שיהיה. הכדורגל שהוא מאמין בו פורח בזכות מוחות כמו סלאח, אבל זקוק יותר מהכל לקבוצה שבה כל אחד מהשחקנים לא רוצה להיות בשום מקום אחר. לכן עם סלאח או בלעדיו, מה שליברפול זקוקה לו יותר מהכל הוא "ספיישל ארנה סלוט".
