השופטת האוקראינית קטרינה מונזול שרקה לסיום, ואצטדיון וומבלי כמעט קרס מרוב התרגשות. שחקניות נבחרת אנגליה נפלו על הברכיים באושר או טסו בספרינט להתחבק זו עם זו, הקהל ניסה לעכל את ההרגשה – בקרוב הקפטנית שלו תניף גביע זכייה בטורניר גדול, אליפות אירופה. כל האנגלים האלה היו זקוקים להולנדית - שבמקום לשים אצבע בסכר, הייתה זו שפרצה אותו אחרי 56 שנים של כישלונות. והיא עמדה על הקווים בחיוך ענק ונישקה את הצמיד שלה.
המאמנת סרינה ויחמן (52) הסבירה לאחר מכן במסיבת העיתונאים: "זה היה הצמיד של אחותי, שמתה במהלך מחנה האימונים שלנו ליורו. זו החמצה ענקית, היא הייתה החברה הכי טובה שלי, אבל אני בטוחה שהיא הייתה איתנו, היא ישבה על המשקוף שהציל אותנו. היא באה לכל משחק שלי, ואני בטוחה שהייתה גאה בי עכשיו. גם אני גאה בה".
אחותה הלכה לעולמה אחרי מחלה קשה, שלושה שבועות לפני שריקת הפתיחה של אליפות אירופה. ויחמן החמיצה חלק ממשחקי ההכנה לאחר שנסעה למשפחתה, אבל הטרגדיה דווקא חיזקה את הקשר בינה לבין השחקניות. "הן נתנו לי תמיכה אדירה", היא סיפרה בהתרגשות. "הקפטניות ניגשו אליי כדי לשאול אם זה בסדר שיעלו לשחק עם סרטים שחורים לזכרה של אחותי. הן נפלאות, וזה רק מוכיח כמה כולנו מחוברות כנבחרת".
השלימה דאבל
רק כדי להזכיר למי שפספס, ויחמן השלימה בכך דאבל. לפני חמש שנים, ביורו הקודם, היא אימנה את המארחת הולנד וגם אז זכתה בגביע. לאחר מכן היא לקחה את ההולנדיות עד לגמר מונדיאל 2019, פסל בדמותה הוצב בגן האגדות של ההתאחדות המקומית, והיא הרגישה שמיצתה את עצמה. האתגר החדש ושכר בגובה של כ-480 אלף אירו לשנה (לצד בונוס של רבע מיליון אירו שתקבל בזכות התואר) שיכנעו אותה לעבור לתפקיד הבוסית של נבחרת שלוש הלביאות, והיא התחילה בספטמבר. המאזן שלה מאז חולני: 20 משחקים, 18 ניצחונות, 0 הפסדים, ותחזיקו חזק כי הפרש השערים מגיע: 5:106!
זה בדיוק מה שחיפשו באנגליה, שבפעם הראשונה בתולדותיה מינתה לתפקיד מאמן/ת מחוץ לאי הבריטי. ויחמן הפכה את הולנד לכוח עולמי בזכות כדורגל התקפי ופנטסטי, כמיטב המסורת של הטוטאל פוטבול, וציינה בתחילת דרכה באנגליה שהיא רוצה לתת השראה לאוהדים. היא השאירה בסגל רק חלק קטן מהוותיקות, העבירה את סרט הקפטנית לבלמית הצעירה ליאה וויליאמסון מתוך אמונה שלמה במנהיגות שלה, וכפי שניתחו ב"סקיי ספורטס" - שינתה את קו המחשבה. המטרה שלה הייתה ליצור יציבות מוחלטת, כפי שנהגה בהולנד, ושהיריבות יהיו אלו שיתאימו את עצמן ולא להפך.
זה בא לידי ביטוי בשתי צורות. קודם כל, ויחמן לא שינתה את ההרכב לאורך כל הטורניר, מההתחלה ועד הסוף אותן 11 עלו למגרש, וזה עניין די נדיר (היא עצמה פיספסה את ה-0:5 על צפון־אירלנד בגלל שחלתה בקורונה, סבלה מתסמינים וקיבלה אישור לחזור רק שלוש שעות לפני רבע הגמר אחרי בדיקה שלילית). גם אחרי ה-0:1 הפושר על אוסטריה במשחק הפתיחה ההולנדית לא הרגישה צורך לבצע מהפך בפאניקה. יותר מכך, גם החילופים היו קבועים – חלוצות מנצ'סטר יונייטד אלה טון ואלסיה רוסו עלו בכל משחק, כמעט תמיד במקום אלן ווייט ופראן קירבי המנוסות, וכמעט תמיד באותו טווח הדקות – בין 56 ל-64.
זו הייתה תוכנית משחק מסודרת בה לכל שחקנית היה תפקיד מוגדר מראש שידעה שתבצע, בלי אגו, והמקום המרכזי שנתנה למחליפות, שידעו שיקבלו בקביעות את הצ'אנס באותו חלק של המשחק ולא ייאלצו להילחם על מקומן, הרים אותן לדרגה חדשה: רוסו סיימה את היורו עם ארבעה שערים, כולם מהספסל, טון שינתה את הגמר עם השער הראשון (השני שלה בטורניר).
העניין השני הוא הסגנון. אנגליה הפכה תחת ויחמן לנבחרת של לחץ גבוה שמחפשת לשלוט במגרש ולא להגיב. הנבחרת שיחקה בעבר 1-5-4 עם קישור מרכזי ואחורי מעובה, אבל ויחמן רצה עם 3-3-4 התקפי, כשהקיצוניות חותכות למרכז כדי לסייע בהנעת הכדור ובחטיפות באזורים מסוכנים. אפשר היה להבין את השינוי הגדול דרך השחקניות הבולטות: אם בעבר זו הייתה במידה רבה הנבחרת של המגינה הימנית הווירטואוזית לוסי ברונז, שחקנית השנה בעולם ב-2020, שהייתה סוג של פליימייקרית מעמדה אחורית, ביורו הזה היא כמעט לא הורגשה בחלק הקדמי ולמצטיינת נבחרה בת' מיד. היא תמיד נלחמה לקבל מקום בסגל אנגליה, אבל הסגנון של ויחמן תפור עליה, עם כניסות בלתי פוסקות לרחבה ואיום על היריבה (מלכת השערים המשותפת של היורו עם שישה כיבושים, מלכת הבישולים עם חמישה).
שקטה, מצחיקה, סמכותית
הדרך להצלחה של ויחמן, הנשואה למאמן כדורגל ואם לשתי בנות, עברה במציאות אחרת של כדורגל נשים. ויחמן שייכת לדור שהתמודד עם מסלול קשה, ילדות שהתחילו לשחק בשנות השמונים ועלו לבוגרות בניינטיז, בתקופה בה התחילה סקרנות גוברת כלפי הענף במערב – ובמקביל הוא נשאר ללא מימון ותנאים ראויים ברוב המוחלט של המדינות. הפתרון שוויחמן מצאה היה יצירתי – אחרי שהתחילה לכדרר ברחובות האג, היא הצטרפה בגיל שש לקבוצה יחד עם אחיה התאום, והתחזתה לבן מאחר שלילדות אסור היה לשחק לצד הבנים. על אותה תקופה היא סיפרה: "לא היו אז קבוצות לבנות, זה היה קשה. דאגתי תמיד לשמור על תספורת קצרה מאוד כדי להיראות כמו בן. זה לא היה מקובל אז, אבל ההורים שלי תמכו בי".
הדרך הטובה ביותר להתקדם אז – ובמידה רבה גם היום – הייתה יציאה למכללות בארה"ב, והיא קיבלה יסודות חזקים בצפון־קרוליינה (שיחקה לצד מיה האם האגדית), שם נדהמה מההשקעה באנשי המקצוע ובמתקנים, מהסוג שלא חוותה בעבר, מה שנתן לה דחיפה להיאבק על קידום הענף בארצה. ויחמן, שערכה בכורה בנבחרת הבוגרת בגיל 17, הפכה בהמשך להולנדית הראשונה שהגיעה למאה הופעות בינלאומיות, השלימה הכנסה בתור מורה לחינוך גופני והתברגה בכדורגל ההולנדי כאישה הראשונה שמונתה כמאמנת. אחרי הצלחה גדולה בדן האג היא הוקפצה להתאחדות - בתחילה כעוזרת המאמן, והחל מ-2016 כמאמנת הראשית שהביאה להולנד תהילה.
היא טיפוס מיוחד, מאמנת שקטה יחסית שמשדרת במהירות סמכות ומצליחה לקרב אליה את השחקניות בעזרת כנות ותמיכה. "אין אצלה בולשיט", על פי אחת ההגדרות. ניקיטה פאריס, שלא זומנה לסגל ליורו, הסבירה זאת כך: "את יוצאת משיחה איתה כשאת יודעת בדיוק מה את צריכה לעשות. היא נותנת מידע שמעניק לך בהירות. היא יכולה להיות רצינית, אבל יש לה גם צד מצחיק וכיפי שמראה שלא כל ההתנהלות חייבת להיות טקטית וממוקדת. זה חשוב מאוד". שחקניות אחרות דיברו על כך שוויחמן החדירה בהן את האמונה שהן טובות מספיק וסיפקה להן את האומץ.
עכשיו היא זוכה להערצה בממדים עצומים גם מחוץ להולנד, וכפי שקרה עם מאמן נבחרת הגברים גארת' סאות'גייט – ויחמן הפכה לאייקון אופנה. החליפה הקבועה שלה, לא משהו מפואר במיוחד בעלות של 50 אירו בלבד, הפכה ללהיט במרקס אנד ספנסר והמכירות שלה זינקו ב-140 אחוז במהלך הטורניר. עוד עדות לאהבה של אנגליה כלפי ההולנדית, המאמנת ששינתה בטורניר גדול אחד את האופי של הכדורגל המקומי והכניסה בו יוקרה, אטרקטיביות וגאווה.
