בראשית הייתה ההשפלה, אחר כך השאיפה, הגאולה, האופוריה, המוות, הזיכרונות, התקווה והכמיהה, ההגשמה. ברוכים הבאים להזיית ההתרגשות שהיא העיר נאפולי. 33 שנים לאחר שדייגו מראדונה, בן אדם שהוא שווה ערך לישו בעיר המאוד דתית הזו, זכה באליפות, הסקודטו חוזר לדרום איטליה.
האליפות צריכה עדיין חותמת רשמית: זה יכול לקרות כבר היום, אם נאפולי תנצח את סלרניטאנה, ולאציו לא תנצח את אינטר. אבל ההכתרה האמיתית התרחשה כבר לפני שבוע, באצטדיון אליאנץ בטורינו. יובנטוס אירחה את נאפולי. שלוש דקות נוספו לתיקו המאופס. בדקה הראשונה לתוספת הזמן נפסל גול של יובנטוס, בדקה השנייה שחקן של יובנטוס הופל ברחבה והשופט לא שרק. בתיאטרון הכדורגל האיטלקי מדובר בדרמה: כשקיימים מקרים גבוליים במשחק בין הצפונית לדרומית, השופט אמור לשרוק לטובת המארחת מטורינו. המשרוקית של השופט נאלמה. בדקה השלישית ג'אקומו רספדורי כבש את שער הניצחון.
האוהדים שרו בטירוף, המעטים ביציעים וההמונים ברחובות נאפולי: "אעמוד לצידך, אבל אסור לך אף פעם להיכנע". שחקנים נפלו על הדשא אחרי הגול, מפרכסים מאקסטזה. שחקנים אחרים קפצו כמו חרגולים אחרי כובש השער. האוהדים המשיכו: "יש לנו חלום בלב, נאפולי תהיה שוב אלופה".
הומאז' למראדונה
הרחובות של נאפולי, קירות הבתים, חבלי הכביסה המשתלשלים כמעט מכל בית, מוצפים בדגלי התכלת של הקבוצה. כמו קו ים או קו רקיע, שבעה או שמונה מטרים מעל הקרקע. 33 שנים אחרי שמראדונה הנציח וקיעקע את עצמו כסמל של העיר לצד הפיצה, הטוסטוס, השווקים, הר הגעש, פומפיי, האליפות חוזרת. מכירים את זה שיוצאת לכם נשימה ענקית כזו שמשחררת את כל הלחצים והמועקה מהבטן ומהלב? 33 שנים זה המון זמן.
מספיק זמן כדי שרבבת משוגעים תגיע בשתיים בלילה לנמל התעופה כדי לקבל את הקבוצה. מספיק זמן כדי שהמשטרה תייצר שיירה סביב האוטובוס ותיסע לעיר כשכולם צופרים. מספיק זמן כדי שכוכבי הקבוצה יעלו על גג האוטובוס כדי לחגוג עם האוהדים. וזה עוד לפני שהאליפות נקבעה סופית. אם האליפות תיקבע היום, במשחק ביתי של נאפולי, וזוב יתפרץ בלבה של אושר.
"כל העונה הזו היא הומאז' לדייגו", אומר סלבטורה זיגיסמונדו, יליד נאפולי ובעל בית קפה איטלקי בברלין. "הייתי בן 17 כשזכינו באליפות הראשונה. הייתה אופוריה. לא רק שזכינו באליפות, אלא גם פתאום מישהו ראה שאנחנו בכלל קיימים. פחדנו, כמו עם אליפות העולם של ארגנטינה עם מסי, שזה יסגור לנו מעגל, יחתום לנו את הפרק של דייגו. אבל דייגו זה כמו ישו. הוא לא הולך לשום מקום. האליפות הזו, עם השחקנים הלא יקרים והלא ממש ידועים, זה הומאז' מושלם עבורו".
אתה יכול לתאר את ההרגשה שלך, של הנאפוליטנים?
"זה כמו לדעת שבצעד הבא שלך אתה נכנס לגן עדן".
אתם עוד לא בגן עדן?
"אנחנו אנשים של אמונות טפלות".
אני חושב שהדבר הכי חשוב לנו כנאפוליטנים, אמר שכנו לשולחן, זה שעשינו את דייגו גאה.
כבר לא שקופים
ובצדק. בתחילת אפריל נאפולי הפסידה בבית 4:0 למילאן במשחק שבו ערכו האוהדים שביתה איטלקית נגד ההנהלה. לאחר מכן היא הפסידה למילאן במפגש כפול ברבע גמר הצ'מפיונס ליג. עוד תיקו מאופס נגד ורונה גרם לאדמה להתחיל לשקשק במנהרות מתחת לאצטדיון מראדונה בנאפולי. ואז הגיע משחק החוץ ביובנטוס. האליפות ההיסטורית, הציפייה בשטח, רשויות העיר וכוחות הביטחון במתח.
סרטים תכולים מקשטים את קירות הבתים והרחובות, בכיכרות של העיר השלישית בגודלה באיטליה תלויים פורטרטים של שחקני ההרכב הנוכחי. בוויה טולדו נתלתה כרזה: "חיכיתי לך בסבלנות 33 שנים, אבל ידעתי שלא תאכזבי אותי. ידעתי שתחזרי. והנה, את פה". "כולם הולכים להשתגע כשנזכה", אומר אלסנדרו פוצ'י, עוד אוהד נאפולי שחי בברלין ומתעתד לנסוע למקום הולדתו כדי לחגוג את האליפות.
רוכלי הסחורות שוב מציעים כל דבר שקשור לנאפולי - משרוקיות, דגלים, צעיפים, חולצות. הכל עם הספרה שלוש, לציון האליפות השלישית. "האליפות הזו היא לא כמו האליפויות של דייגו", אומר פוצ'י, "פעם היינו מנותקים, אנשים מהצפון לעגו ובזו לנו, היינו שום דבר. האליפות הזו מרגישה אחרת. היה את האיחוד האירופי, נהיינו יותר שווים, לא שקופים, יש לנו יותר ביטחון וערך עצמי. זה הכל מהשנים של דייגו. הוא ניצח את הצפון ושטף את כל האזור המיואש הזה בשמחה".
כבר יותר ממחצית חייו שפוצ'י חי בגרמניה. ברח מהבירוקרטיה, השחיתות, האבטלה. אבל בכל פעם שהוא אומר בית הוא מתכוון לנאפולי. ובכל פעם שהוא אומר את המילה נאפולי, יד ימין שלו נעה ללא שליטה ומלטפת את ליבו. כשהוא מדבר על מראדונה הוא אומר: "דייגו, הקדוש הכי צעיר של נאפולי".
יד האלוהים
ברובע הספרדי בנאפולי הוצבו עשרות דמויות קרטון בגודל אמיתי של השחקנים, עוברים ושבים מצטלמים איתן סלפי, תיירים מכל העולם מגיעים כדי לגעת בקסם ובתהילה. בעל בית הקפה שלידו הוצבו דמויות הקרטון אמר ל"ניו־יורק טיימס" כי עד ארוחת הצהריים נגמר לו הקפה לאחר שמכר יותר מ־3,000 כוסות קפה. תייר אחרי תייר נכנס ל"נילו באר" כדי לצלם. הבעלים של המקום מצא תלתל של מראדונה אחרי טיסה ב־1990 והקים עבורו מיני מקדש ליד הבר. התיירים מוזהרים מראש לא לדבר בבר על הסקודטו. כולם בעיר עדיין פוחדים מ"סקאראמנציה", מנחוס בגרסה נאפוליטנית. לא מתעסקים פה עם אלילת המזל. היא לא הייתה מאוד נדיבה לנאפולי. חיכו 33 שנים, יחכו עוד שבוע.
"למילאנזיות וליובנטוס יש השגחה אלוהית", אמרה הנזירה רוזה לופולי ממנזר סיינט מרי מירושלים לעיתון "אל מוטינו", "אבל האלים שלהם גשמיים. יש להם כסף, השפעה. מה שקרה לנאפולי השנה זו השגחה אלוהית שמימית. אין לי ספק שהבוס שלי היה מעורב במה שקרה השנה".
אולי צודקת הנזירה לופולי. אולי באמת מדובר בהשגחה אלוהית. אולי ביד אלוהים, שלקחה קבוצה שאיבדה שלושה מכוכביה הגדולים לפני תחילת העונה, ושהאוהדים שלה גנבו את הרכב של המאמן לוצ'אנו ספאלטי והבטיחו להחזיר אותו רק אם ההנהלה תעיף אותו מהעיר, והפכה את העונה לעונת קסם, שברוב שלביה אף קבוצה בעולם לא שיחקה כדורגל טוב ומרהיב ממנה.
לאחר שמראדונה הוביל את נאפולי לאליפות הראשונה שלה ב־1987, חלק מהחוגגים הלכו לבית הקברות וריססו שם גרפיטי. אחרי הניצחון על יובנטוס בשבוע שעבר, הופיעו אותן מילים מהגרפיטי, בקטן, מתחת לציור הקיר הענק של מראדונה בוויה עמנואל דה דיו: אתה לא יודע מה הפסדת.
