עצמאיים באפריקה: לנהוג את טנזניה

לא סתם הפכה טנזניה ליעד נחשק כל כך בקרב אוהבי אפריקה. גלעד גפן חזר ממסע ג'יפים בנהיגה עצמית אל השמורות הכי יפות בטנזניה וחופי הזהב של זנזיבר, הסתכל לאריות בלבן של העיניים, המשיך לגן העדן המושלם - זנזיבר וחזר כדי לספר

גלעד גפןעדכון אחרון: 27.02.17 , 08:57

בשיתוף מאגמה

רגעים של קסם בשמורת הסרנגטי שבטנזניה: מרחבים של סוואנות נפרשים עד האופק, מעלינו השמיים האלה שיש רק באפריקה, הרגע חלפנו על פני עדר פילים וממש מולנו, להקת לביאות עושה את דרכה בעצלתיים לכיוון עץ שיטה ענק, תרות אחר צל עבורן ועבור הגורים הקטנים הצמודים אליהן. אנחנו שולפים משקפות ומקדישים דקות מיוחדות לשידור הישיר שמתרחש מולנו - זה לא נשיונאל ג'אוגרפיק זה כאן מולנו, הכי פראי, הכי מרגש, הכי אמיתי שאפשר. רק אנחנו והטבע. אבל רגע...מה זה? איך הגיעו לכאן כל הרכבים האלה? ומה נסגר עם הנהג הזה? הלו! הוא לא שם לב שהוא מסתיר לנו?

(צילום: מאגמה)

מי שטייל בעונות התיירות בטנזניה, מכיר את המראות המוכרים האלה: רכבי הספארי, מלאים בתיירים מרחבי העולם ונהוגים על ידי נהגים מקומיים ממלאים את שמורות הטבע, ארועים מעניינים יוצרים התקהלויות של רכבי תיירים המצטופפים ליד כל להקת אריות או עדר זברות ו"פקקי תנועה" קטנים צפויים במקומות המרכזיים.

(צילום: נילה מרקס)

מסע ג'יפים בנהיגה עצמית בטנזניה, מציע חוויה אחרת: אנחנו אלה שנוהגים ברכבים, מוכנים לזוז בכל רגע ולהתנייד במהירות על פי רצוננו, בגמישות מלאה ובהתאמה למה שקורה כרגע ברחבי השמורה.

עדר ג'יראפות מגיע לאיזור מסוים? אנחנו בדרך אליו, נמר וטרפו על העץ בצד ימין? שוברים את ההגה ומגיעים קרוב ככל האפשר. מכשירי הקשר מחברים בינינו ומאפשרים לנו להיות בקשר ובדרך גם לקבל מידע עכשווי ומרתק על בעלי החיים והטבע הנפלא שנמצא סביבנו.

(צילום: מאגמה)

בכל ג'יפ יש רק 4 אנשים ואת השיירה שלנו מוביל צוות שמכיר כל שביל וכל בעל חיים בשמורה. נדמה לי שאנחנו מתחילים להבין את ההבדל בין להיות בטנזניה ובין לחוות את החוויה במלוא העוצמה. כל כך בעוצמה שלפעמים צריך לסגור את החלון של הג'יפ כי בעלי החיים כל כך קרובים...

אני נוהג הטבע מנהיג

באפריקה, כמו באפריקה, הרבה פעמים לא אנחנו קובעים את המסלול אלא הטבע: הגאנו והזברות במסלול נדידתם, האריות בסדר היום שלהם, הפילים המגיעים אל מקורות המים. אנחנו רק אורחים במקום המופלא הזה.

לא פעם נפגוש בדרך דברים בלתי צפויים ולכן יש חשיבות רבה לגמישות ולעצמאות שלנו בנהיגה - הרי לא באנו לטנזניה בשביל לעמוד בפקק ליד פיל, או לפספס את להקת הצבועים המזנקים על הפגר שהרגע צדה לביאה רק בגלל שזה "לא במסלול הקבוע".

(צילום: מאגמה)

לפעמים צריך לשים את הרגל על הגז, לפעמים לדומם מנוע ולחכות בשקט. לאפריקה יש קצב משלה ואנחנו מנסים, בצניעות, להשתלב בו.

דרך אגב, כללי הבטיחות וההתנהגות בשמורות הטבע בטנזניה מאוד קפדניים: אסור בשום אופן לרדת מהרכבים, הפסקות פיפי ספונטאניות לא ממש באות בחשבון, אסור לצפור, לצפצף או להפריע לבעלי החיים והנסיעה נעשית תמיד רק על שבילים מורשים ובשעות המותרות. לכן, נדרש תכנון מוקפד של מסלולי הנסיעה ותכנון מוקדם של מרחק ההגעה ללודג'ים שנמצאים ממש בתוך השמורה ואין ללכת לישון לקול שאגותיהם של האריות או להתעורר בבוקר למראה באפלו טועה שפוסע על השביל .

שילוב מושלם בין ספארי ונופש

לא סתם הפכה טנזניה ליעד נחשק כל כך בקרב אוהבי אפריקה. הטבע פראי, השקיעות מרהיבות, הלודג'ים מיוחדים והמפגש עם בעלי חיים בסביבתם הטבעית, מרגש בכל פעם מחדש.

(צילום: נילה מרקס)

שמורות הסרנגטי והנגורונגורו הן מהמפורסמות והמרשימות בטנזניה, ולשם פנינו מועדות. הסרנגטי, על מרחביה העצומים והמגוון העצום של בעלי החיים הנמצאים בה ומכתש נגורונגורו, שהוכרז על ידי אונסקו כאתר מורשת עולמי. בתצפית מלמעלה המכתש המושלם אמנם מרהיב ביופיו אבל רק כשנכנסים אליו ומתחילים לנסוע בתוכו נגלה הקסם האמיתי של המקום: בעלי החיים פה נעים בקרבה רבה כל כך לדרכים החוצות את המכתש שנדמה כאילו עוד רגע אפשר יהיה לגעת בהם. שלוות עולם בחלקת אלוהים הקטנה. אנחנו מגיעים עם הרכבים אל אחד האגמים הקטנים שבלב המכתש. מדוממים מנועים, מביטים בעשרות ההיפופוטמיים שחיים באגם וכמעט מרגישים מקרוב את הבל פיהם.

(צילום: נילה מרקס)

אך מעבר לטבע הפראי ובעלי החיים, אי אפשר לבקר בטנזניה בלי להכיר את התושבים המיוחדים שלה. שבטי המסאיש רואים את עצמם כמי שקיבלו מהאלים את "מקל הבקר"ועדיין מתבססים על עדרים אלה כמקור המחייה והפרנסה שלהם. זהו שבט של אנשים גבוהים ויפים: הנשים מעוטרות בתכשיטים וקעקועים, הבגדים המסורתיים של אנשי השבט צבעוניים והילדים הקטנים מתרוצצים יחפים וחייכנים בתוך המניאטה (מעגל הבקתות המרכיב את הכפר המסאי). מפגש מרתק עם תרבות שעדין משמרת מסורות עתיקות.

(צילום: מאגמה)

אחרי חמישה ימים מלאים של ספארי נפלא, בהם פגשנו את טנזניה המסעירה, המרגשת, הפראית והמרהיבה, נדמה שאין דרך טובה יתר לסיים את המסע מלעלות על טיסה קצרה לזנזיבר: החופים זהובים, מי האוקיאנוס בצבעי כחול וטורקיז, החול לבן, הדקלים ממוקמים בדיוק במקום הנכון כדי להפוך את התמונה למושלמת. מה שהופך את זנזיבר לגן העדן המושלם ובדיוק למקום הנכון לסיים בו מסע מיוחד כל כך לאפריקה.

טנזניה וזנזיבר עושים לכם חשק? בפסח יוצא המסע הבא