בשיתוף מאגמה
אין אדם לבן במונגוליה התיכונה. אנחנו מבינים את זה די מהר אחרי הנחיתה בחוחוט בירת האזור: עיר המונה שלושה מיליון תושבים מונגוליים וסינים ואין אדם לבן. את פנינו מקבלים רחובות סואנים, אופנועים, שווקים, דוכני אוכל צבעוניים, ריחות חזקים מתוקים וחריפים של טיגון ואגזוז, קצב מסחרר ומקומיים שסקרנים לגבינו לא פחות ממה שאנחנו סקרנים לגביהם. מתברר שנסענו עד סוף העולם כדי להיות אטרקציה תיירותית. המקומיים שמחים להתקרב, לגעת בידיים השעירות שלנו שמפתיעות אותם והכי שמחים להצטלם. אייס ברייקר עם מונגוליה התיכונה, ללא ספק.
יצאנו למסע ג'יפים במונגוליה התיכונה. הגענו אחרי הכנה נפשית לכך שאנחנו הולכים לפגוש תרבות אחרת. הבנו שאנחנו מגיעים לחבל ארץ לא מוכר ולא מתוייר ועכשיו, בתוך ההמולה, אני מבין כמה ההכנה הייתה חשובה ולא יכולה להכין בעצם לכלום.
אז מה זה בעצם מונגוליה התיכונה?
עד המאה העשרים, הייתה מונגוליה ארץ של רועים, נוודים, נזירים ולוחמים. פה צמח ג'ינג'ס חאן שאיחד את השבטים המונגולים ויצר אימפריה אדירה שהלכה והתפוררה במהלך השנים עד שב- 1947 הסינים סיפחו אליהם את חבל הארץ האדיר שבדרום מונגוליה והפכו אותו לשלהם.
קצת כמו טיבט אבל במונגולית. כדי להפוך את מונגוליה התיכונה ל"סינית" הם עודדו התיישבות של סינים ברחבי החבל מה שיצר בליל משוגע של סינים ומונגולים, של מנדרינית ושפות מקומיות של ערים מודרניות בצד יורטות ושטחי ענק לא מיושבים, של מקדשים, מדבריות, רועים ונוודים. בקיצור זה הרבה יותר מסובך ממה שחשבנו שאנחנו מבינים.
במסעדה מקומית, אנחנו פוגשים אטריות ואורז, שורשים ורטבים, מני בשרים ודגים בשלל צורות עשייה ומאכלים שעל שמותיהם אני לא יכול לחזור. הכל טעים, מתובל, חריף וטרי וטיפ קטן לנוסעים למונגוליה התיכונה : תתאמנו על אכילה בעזרת צ'ופסטיקס. אין כאן סכינים ומזלגות.
יוצאים לדרך
מאגמה היא החברה היחידה שמוציאה טיולי ג'יפים למונגוליה התיכונה אבל רגע לפני שנעלה על הג'יפים אנחנו חייבים לפגוש מקרוב את הבירוקרטיה הסינית ומתבקשים להוציא רישיון נהיגה מקומי. התהליך כולל השתלבות בתור (כן, שוב אנחנו אטרקציה. אני מתחיל להתרגל), צילום "פספורט" שחייב להיות בגודל מדויק ונעשה בדוכן מקומי שכמובן לא נמצא במקום שבו מוציאים רישיונות, בדיקה רפואית שכוללת ספירת אצבעות ובדיקת שמיעה ואפילו תיאוריה שבאורח פלא, על אף שהיא בסינית, כולנו מצליחים לעבור. מצוידים ברישיונות הנהיגה החדשים, שיירת הג'יפים שלנו חוצה את "שדרות ג'ינגס חאן" ויוצאת מהעיר אל עבר הנופים האדירים של חבל הארץ הזה שכרגע אנחנו נכנסים לעומקו. נפרדים מהתרבות הסינית ומתקרבים אל התרבות המונגולית, העתיקה.
לאט לאט נפרשים בפנינו מרבדי דשא עצומים המכונים "גראסלנד" והשקט מחליף את ההמולה העירונית. מדי פעם חוצים את הנוף עדרי סוסים נהוגים על ידי רועים מקומיים ואנחנו עוצרים למנוחה באוהל המקומי: היורטה. מה עוד צריך אדם, חוץ מסוס, מרחבים, ואוהל? "ארץ השמיים הכחולים" הם קוראים לאזור הזה, והעין לא שבעה מלהסתכל על הירוק והכחול המקיפים אותנו כמרבד פרוס.
<p id="before_image"></p><img height="0" src="/File/5511660~3" style="display:none" width="0"/>
אנחנו ממשיכים במסע ומגיעים לאזורי החבל שיושבו. מה זה אומר "יושבו"? זה אומר שבמסגרת המאמץ הסיני להפסיק את תרבות הנדידה המונגולית, הם החליטו ליישב את הנוודים. כאן חיים לא ביורטות אלא בבתי לבנים ובוץ . חקלאים מקומיים משתמשים בשיטות השקיה עתיקות, טבוני אפיה נבנים מחוץ לבקתה הקטנה, מבני תפילה משמשים את כל אנשי הכפר. הם מנופפים לנו לשלום, ומצחקקים למראה שיירת הג'יפים הזרה כל כך לנוף הפתוח.
מכאן הנוף כבר משתנה בצורה קיצונית. ממישורים של דשא ירוק, אנחנו עוברים לשמורת הטבע שבמרכזה רכס VINGWALLE ופוגשים הרי גרניט עצומים שמתנשאים לגובה של למעלה מ 2,000 מטרים, שמספרים רק מעט מהסיפור הגיאולוגי הדרמטי של חבל הארץ הזה. בין צוקי הענק אנחנו עוצרים להפסקת קפה ועוגיות וזה מצחיק, אבל לפעמים כל מה שצריך, דווקא אל מול העוצמה האדירה של הטבע, זה איזה משקה חם, עוגיה מתוקה וחיוך של אנשים שכמוך, פשוט שמחים להיות פה.
ברוכים הבאים למדבר גובי
האמת היא שהכניסה למדבר העצום הזה מרגשת. גובי, בשפה המקומית, פרושו "מדבר" ומדובר על אחד המדבריות האדירים בעולם. מזג האויר פה קיצוני ונע בין 40 מעלות בקיץ למינוס 40 מעלות בחורף כך שבמהלך השנה ניתן להגיע לכאן בזמנים מוגבלים ומדויקים. צוקי הגרניט האדירים מלווים אותנו בכניסה לגובי ואחריהן דיונות צהובות-זהובות, שהרוח הקלה מפזרת בעדינות אל מרחבים עצומים, אדירים, בלי סוף נראה לעין. חווית הנהיגה כאן מטורפת ומה לעשות, אני עדיין קצת ילד שאוהב לשחק באוטואים...
שיירה של גמלים דו דבשתיים מתקרבת לעברנו, אנחנו מברכים את הרועה לשלום ומסתכלים בפליאה על הגמלים שלו, פליאה לא פחותה מהאופן שבו הוא מסתכל על הג'יפים שלנו. לפתע נקודות לבנות מהלכות מולנו, כמו עננים קטנים ורכים הצועדים במדבר: עיזי קשמיר. אחת החיות החמודות שפגשתי ומתברר שמונגוליה התיכונה היא אחד מבתי הגידול המרכזיים בעולם ליצור צמר הקשמיר. רועה הצאן מחייך אלינו חיוך רחב ומציע לנו לגעת בעזים שלו. אם רק הייתי יכול לשמר בכף ידי את המגע הרך, הנעים והעדין כל כך של עיזי קשמיר במדבר, יותר מכל סוודר יוקרתי.
המקדש הבודהיסטי YINSUMU מבודד וכמעט חבוי מהעין בפאתי מדבר גובי. המקומיים מספרים שלפני 200 שנים, אחד מגלגוליו של הדאלי לאמה שכן באחת המערות שליד המקדש ויודעי חן וסוד יודעים להגיע אליה. בקרירות הנעימה של המקדש אפשר כמעט לגעת ב"נשגב" ולברך את הבודהא יחד עם אחרוני הנזירים שעדיין חיים פה.
את הדרך חזרה אנחנו עושים בטיסת פנים לעיר צ'אנג דו, בירת חבל סצ'ואן. כאן נמצא מרכז הרביה הגדול ביותר בעולם לדובי פנדה. שנים של כריתת יערות, פגעו בבתי הגידול הטבעיים של הפנדות וכעת, מנסים (ואף מצליחים) במרכז הבנוי כשמורה ענקית, להציל את הפנדות מסכנת ההכחדה המרחפת על ראשן החמוד. המסקנה? הפנדות הן החיות החמודות בעולם כולו ואין אחד שלא רוצה להישאר שם.
לעת ערב אנחנו מטיילים לאט בין סמטאות העיר העתיקה של צ'אנג דו העתיקה בת ה 1,800 שנה, לוגמים תה מקומי, נהנים מהשווקים והחנויות. בארוחת הערב האחרונה מקלות האכילה כבר לא מפתיעים אותנו. הקצב מואט, השמש יורדת, הרגליים לאות מהמסע האינטנסיבי, אבל העין רוצה עוד והלב עדיין פועם בהתרגשות.
בשיתוף מאגמה
פורסם לראשונה: 14:34, 23.05.19
