שלושה דברים ידעתי שאני חייב לעשות בדרום אמריקה: להגיע לאנטרקטיקה, לצלול בקשת דארווין (מונומנט באיי הגלאפגוס) וסדנת הישרדות באמזונס.
בניגוד לטבעי הספונטני, תכננתי את הטיול בקפידה. את הטיול ביערות האמזונס בבוליביה קבעתי למרץ, סוף העונה הגשומה שבה כל החיות פעילות. בבוליביה פגשתי את בן ויואב שהצטרפו אליי לטיול ואת טרזן, מדריך טיולים מקומי בן לשבט בשם טורווה.
המסע של אוהד באמזונס
תוכנית הטיול הייתה לחוות את הג'ונגלים בצורה הכי עמוקה שרק אפשר, וללמוד כיצד אפשר להסתדר בטבע באמצעות הטבע. לכן ויתרתי על להביא עימי אוכל, מקלות הליכה, מגבת ומשקפי שמש – והסתפקתי במעט בגדים, מצ'טה, כילה (נגד עלוקות ונמלי אש) וברזנט, כי עם כל הכבוד להישרדות, לישון בגשם אני לא רוצה. בכל הקשור לטכנולוגיה, הצטיידתי בציוד צילום כדי לתעד את החוויה ובמכשיר טלפון לווייני, על כל צרה שלא תבוא.
מזג האוויר בדרך לג'ונגל היה מושלם - מעט עננים בשמיים, וחם בדיוק במידה הנעימה. עם זאת, עם כניסתנו ליער ספגנו לחות גבוהה. למרות היתושים הרבים שהתעלקו עלינו, הג'ונגל הקסים אותנו מהצעד הראשון. הנוף בתולי, וניכר שהגענו לנקודה ביער שאליה לא הגיעו בני אדם זה שנים רבות. התפעלנו מצפיפות העשבייה, והתחלנו להתרגל לשימוש במצ'טה תוך כדי הליכה מהירה ביער הסבוך. בנינו את המחסה שלנו ללילה, ומכיוון שלא לקחנו שקי שינה ישנו על עלי דקל.
הלילה הראשון היה לא פשוט. הכילה אומנם הגנה עלינו מעלוקות, אבל הייתה מלאה בחורים, מה שאיפשר לחרקים מכל הסוגים להיכנס: יתושים, נמלים, נמלי אש, דבורים ומה לא. הימים לעומת זאת היו מעולים. למדנו להשתמש במצ'טה ולבנות איתה, וטרזן לימד אותנו איך להכין כלי ציד וכיצד להוציא מים מהעץ.
בצד הקולינרי, הצלחנו לדוג ולהכין דגים על האש, שאותם מילאנו בפטריות שליקטנו. לקינוח אכלנו פרי בשם אצ'אצ'איירו, הגדל אך ורק בחלק הדרומי של יערות האמזונס. הוא סיבי ובעל גרעין גדול ומפוצץ בסוכר, שמילא אותנו באנרגיות שהיינו צריכים.
באחד הלילות, טרזן הנחה אותנו לשבת, לעצום עיניים ולהקשיב לטבע. אחרי כמה דקות של מדיטציה לצלילי היער, הוא אמר בלחש: "קומו בזהירות, צאו מחוץ למחסה ותסתכלו על העצים. יש מעלינו קוף". מטרים ספורים מאיתנו אכן ראינו קוף לא קטן מתנדנד על העץ. טרזן המיומן זיהה אותו רק על סמך צלילי העלים המרשרשים.
ביום השישי דברים החלו להשתנות. לא הצלחנו לדוג, והסתפקנו באכילת פירות רקובים שמצאנו על הרצפה במשך שלושה ימים. משהו הרגיש לא בסדר, לא היינו קרובים לנהר שאליו היינו אמורים להגיע. פתחתי את המכשיר הלווייני, שכולל בתוכו גם מפות, וגילינו שבמשך כל הזמן ניווטנו לא נכון, ויותר מזה - אנחנו מוקפים בביצה ענקית.
כמו בפתגם, מרוב עצים לא רואים את היער. מספיקה שנייה אחת של חוסר ריכוז בשביל לא לזכור מאיפה באנו. ניסינו להתקדם צפונה לכיוון הנהר, אבל לא משנה כמה ניסינו לברוח ממנה, תמיד הגענו לנקודה בלתי עבירה בגלל הבוץ. זו הייתה נקודת ייאוש. אבודים בג'ונגל, רעבים וצמאים בטירוף – ולא ליד מקור מים שאפשר לשתות ממנו. אם כל זה לא מספיק, התחיל לרדת גשם ללא הפסקה שהביא איתו עוד יתושים.
בבוקר הודעתי לחברה שסיפקה לנו את הטלפון הלווייני על המצב שלנו, ותוך כדי ההתכתבות איתם מצא טרזן נתיב יציאה מהביצה. יצאנו מסכנת הביצה, מצאנו מים זורמים ואפילו כמה צמחים שאפשר לאכול. אושר צרוף. הכול התחיל להיראות טוב יותר, הודענו לחברה שאנחנו לא זקוקים לחילוץ, אבל השארתי את המכשיר הלווייני פתוח כדי שמעכשיו יידעו כל הזמן איפה אנחנו נמצאים.
מותשים גופנית ונפשית המשכנו במסע שלנו. היער סבוך, וכל צעד מצריך שימוש במצ'טה. מגע בעץ הלא נכון יוביל לזרם של נמלי אש שינשכו אותנו ללא רחמים. פירות רקובים ולבבות דקל "טריים" כבר יצאו לנו מכל החורים. למרות הכול, זה בדיוק המסע שבשבילו יצאנו, ולמרות התסכול המשכנו ללכת עד שהגענו לנהר הריו אונדו.
התכנון בנקודה הזו היה לבנות רפסודה ולחזור איתה לעיירה, אבל לפתע שמע טרזן קולות של אנשים. הוא קרא להם לכיווננו, מבלי להיות בטוח אם מדובר בשבטים מקומיים או בפקחים מהשמורה. לבסוף התברר כי מדובר בצוות חילוץ מקומי שבא במיוחד בשבילנו. התפלאנו, הרי ביטלנו את הקריאה לחילוץ. "הם אמרו לנו: 'וירוס הקורונה התפשט בבוליביה, יש 50 מתים בשבוע האחרון (בפועל נכון לעכשיו יש רק שמונה מקרי מוות בבוליביה מקורונה). אתם צריכים לחזור לעיר כמה שיותר מהר, ולעלות על טיסה לפני שבוליביה תסגור את שעריה מחר בלילה'".
במשך חמש שעות הלכנו במהרה במעבה היער. חשבתי שהם עובדים עלינו, שהתבלבלו או שלא הבנו נכון את הספרדית שלהם, אבל עם הגעתנו לציביליזציה התברר שהכול נכון. ההורים שלחו צוות שיחלץ אותנו כדי שנחזור הביתה – ואני בכלל תכננתי לחזור לארץ רק בספטמבר.
את החוויות מהאמזונס לא אשכח לעולם. שילוב של רעב קיצוני, הליכה ארוכה בג'ונגל עם 100% לחות וחוסר ודאות אם נצליח להשיג אוכל ומים או לצאת מביצה ענקית. למדתי להעריך כל דבר קטן בחיים, ולא דמיינתי כמה עמוק התובנות האלה ייחרתו לי בלב.
פורסם לראשונה: 09:21, 03.04.20
