במהלך עשרות שנות קריירה צילם סטיב מק'קורי, צלם המלחמות, התרבויות והטבע, אלפי תמונות בלתי נשכחות בכל קצות הגלובוס. הן רוכזו בספרים, כיכבו במוזיאונים ועל שערי מגזינים וזכו בפרסים. אבל יש תמונה אחת שזכתה לכינוי "המונה ליזה של הצילום": "הנערה האפגנית", שהופיעה על שער "נשיונל ג'יאוגרפיק" ב־1985, בגיליון שהוקדש לפליטים, והפכה לאחת התמונות המפורסמות בהיסטוריה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
הנערה האפגנית בעלת העיניים הירוקות שלכדו את המבט שלנו היא שרבט גולה, פליטה יתומה ממוצא פתאני/פשטוני (סונים שמקורם באיראן, הטוענים שהם צאצאים של עשרת השבטים), שהייתה אז בת 13. הכפר שלה נחרב והוריה נהרגו בהתקפה אווירית במהלך פלישת צבא ברית־המועצות לאפגניסטן. ניצולים אחדים ובהם גולה יצאו למסע בהרים, חצו את הגבול לפקיסטן ומצאו מקלט במחנה פליטים.
"בשנות ה־80 תיעדתי את המלחמה באפגניסטן וחוויתי לא אחת סכנת מוות", משחזר מק'קורי בראיון טלפוני שערכתי איתו בחודש שעבר ממשכנו בפילדלפיה. "בהחלט הייתי חלק ממצבים מתוחים והרי גורל". מק'קורי הגיע בדצמבר 1984 למחנה הפליטים הסמוך לעיר פשאוור בפקיסטן, ושמע לפתע "צחוק לא צפוי" מאוהל ששימש כיתת לימוד לבנות. "ואז קלטתי את העיניים המדהימות של שרבט ומיד ידעתי שזאת התמונה היחידה שאני רוצה לצלם. מתברר שזאת הפעם הראשונה ששרבט הצטלמה בחייה". וזה המקום לציין, שחוקי הטליבאן הנוקשים אסרו לצלם נשים אפגניות, וגם חוקי הצניעות במחנה הפליטים לא בדיוק איפשרו זאת.
איך אתה מסביר את התהודה העצומה שעוררה התמונה של "הנערה האפגנית"?
"זהו דיוקן עוצמתי שאומר המון על העם האפגני. התאורה והרקע, והמרכיב הרגשי בתמונה — כולם משתלבים היטב יחד. התמונה הזאת עוזרת לספר לא רק את החיים הטרגיים של שרבט, אלא גם את סיפורם של הפליטים האפגנים בנקודת הזמן ההיא. ארגון זכויות האדם אמנסטי אינטרנשיונל מיהר להשתמש בתמונה בפרסומים שלו, כולל פוסטרים ולוחות שנה. התגובות לתמונה הזו היו דרמטיות".
"דרמטיות" זה אנדרסטייטמנט — מק'קורי זכה לא רק למחמאות ותשבחות. הוא גם נאלץ להתמודד עם ביקורות. בשנה שעברה צלם בשם טוני נורת'רופ האשים את מק'קורי בכך שצילם את גולה מבלי שביקש את רשותה וכי סיכן את חייה. אנשי יחסי הציבור של מק'קורי דרשו להסיר מהרשת את הסרט התיעודי של נורת'רופ שבו הביע את טענותיו. הם הצליחו, אבל זמן קצר לאחר מכן הסרטון הועלה מחדש עם מספר תיקונים, כולל פירוט מקורות, שמחזקים את האשמותיו של נורת'רופ.
גם בשיחתנו מק'קורי מתעקש שכוונותיו היו טובות. "התמונה הזו מעידה לדעתי על עוצמתה וכבודה של הנערה", הוא מכריז. "כשאני מצלם אני נמשך לבני אדם, להתנהגות אנושית, לאנשים והקשר שלהם אחד לשני ולסביבה. זה מה שמסקרן אותי ומה שאני אוהב לחקור וללמוד. זה הכיוון שאליו אני אוהב ללכת".
זהותה של "הנערה האפגנית" לא הייתה ידועה במשך 17 שנים, ובמשך שנים אחרי שצילם אותה ניסה מק’קורי לאתרה. רק ב־2002, אחרי שחרור אפגניסטן משלטון הטליבאן בידי צבא ארה"ב, הוא יצא יחד עם צוות "נשיונל ג'יאוגרפיק" למסע חיפוש. בסופו של דבר גולה נמצאה, ומק'קורי גילה שהיא השתנתה והעלתה קמטים למרות גילה הצעיר. בעזרת טכנולוגיה מתקדמת – זיהוי ביומטרי של קשתית העין, הוא הצליח להוכיח שאכן מדובר ב"נערה האפגנית". מתברר שגולה לא ראתה כלל את התמונה שלה ואת שער המגזין, ולא הייתה מודעת למעמד האייקוני שנוצר לה בעולם. או אז היא שוב כיכבה על שער "נשיונל ג'יאוגרפיק", בצילום שבו היא מחזיקה את הגיליון המיתולוגי. על השער נכתב: "נמצאה".
גולה כיום בת 48. במהלך השנים נולדו לה ארבע בנות, והיא שכלה את בעלה, שמת מהפטיטיס C, ואת בתה הבכורה. ב־2016, אחרי 35 שנות פליטות בפקיסטן, גולה נאסרה באשמת השגה לא חוקית של תעודת זהות פקיסטנית, ישבה בכלא 15 יום וגורשה למולדתה אפגניסטן, שם היא מנצלת את מעמדה לקידום נושאים חברתיים. לדברי מק'קורי היא מקבלת סיוע מהממשל האפגני ומטפלת בבנות שלה.
אתם בקשר?
"כן, אני עדיין נמצא איתה בקשר, למרות ששרבט עברה כתובות וקשה לתקשר איתה משום שאני לא מדבר את שפתה. זה גם מורכב לנסות למצוא גורמים שיתווכו בינינו. בכלל, זה מסובך לשמור על קשר עם אישה אפגנית, במיוחד אישה שאינה יודעת קרוא וכתוב, זו משימה מאתגרת".
עם כל הכבוד לנערה האפגנית, כשביקשתי ממק'קורי לבחור מתיק העבודות המרשים והמקיף שלו את הצילום המועדף עליו, הוא בחר דווקא בתמונה אחרת: "סופת אבק ברג'סטן, הודו, שאותה צילמתי ב־1984".
למה בחרת דווקא בה?
"יש תמונות שנשארות איתך ואתה לא יכול לשכוח. תמונות שאתה תמיד חוזר אליהן, והן אלה שהופכות לאהובות עליך — אלה שאתה רוצה להקדיש להן זמן ולחשוב עליהן ועל התקופה שבה נוצרו. יש תמונות שאתה אוהב מסיבות רגשיות, ויש כאלה שאתה אוהב מטעמים אמנותיים".
עד סגר הקורונה, מק'קורי בן ה־70 המשיך להתרוצץ. רגע לפני שהסתגר בביתו בפילדלפיה, הוא הספיק לצלם בתאילנד, במיאנמר ובהונג־קונג. "בתקופת הקורונה אני פשוט מצלם את המשפחה שלי, למשל את בתי הקטנה, כדי לספק את הצורך שלי ליצור. אני גם עובד על ספר חדש שיאגד צילומים של ילדים מסביב לעולם".
אחת התמונות שמק'קורי צילם בתקופת הקורונה מופיעה בלוח השנה של לוואצה, ענקית הקפה האיטלקית. הלוח, שהושק החודש, נקרא "האנושות החדשה", עוסק בקיימות חברתית על רקע הקורונה. בצילום של מק'קורי רואים את בתו התינוקת יושבת במכונית לבושה במדי אחות ומביטה דרך החלון. "מהצילום אפשר להבין שלבתי יש מושג מה קורה סביבה. בעודה משחקת בגיבורי־על, נראה שהיא מבינה הרבה מהחדשות ומההתנהגות שלנו, ומזה שאנחנו יוצאים החוצה במסכות. אני חושב שיש לה רצון לעזור, ולכן לבשה מדי אחות. מובן שהיא לא יכולה, אבל זו החשיבה שלה. היא רצתה לעשות משהו חיובי, בדרך הייחודית לה".
הקשר של מק'קורי עם לוואצה נמשך כבר 15 שנה. "טיילנו יחד בכל העולם כדי לצלם מגדלי קפה. לוואצה עובדת עם החוואים בניסיון לסייע להם להפיק קפה איכותי יותר, בכמות גדולה יותר ובטכניקות טובות יותר, והיא עוזרת להם ולקהילה שלהם בדרכים שונות – בחינוך ובטיפול רפואי. בעולם שבו אנחנו מוצאים את עצמנו היום, עלינו לחשוב מחדש על הקשר שלנו עם הזולת, עם המשפחה והחברים, ואיך נוכל להגיע 'לצד השני של המנהרה'".
איזה קפה אתה שותה?
"אני אוהב אספרסו וקפוצ'ינו, לפחות כוס אחת בבוקר".
איפה לגמת את הקפה הכי מוצלח?
"נראה לי שבאיטליה. הם לוקחים את הקפה יותר ברצינות. גם באתיופיה יש קפה נהדר".
כמו צעירים אידיאליסטים והרפתקנים רבים שהגיעו לישראל אחרי מלחמת ששת הימים כדי להתנדב בקיבוצים, גם מק'קורי, שנולד בפנסילבניה, התייצב אצלנו. זה קרה ב־1970, והוא היה אז בן 20. "קטפתי בננות בקיבוץ דגניה א'", הוא מדווח.
היית אז היפי?
"לא בדיוק. הייתי נווד. זו הייתה תקופה שבה יכולת לקבל מגורים ואוכל בתמורה לעבודת כפיים. ההתנדבות בקיבוץ הייתה דרך לחוות תרבות אחרת, להכיר אנשים ומתנדבים אחרים. זו הייתה חוויה מעניינת ותקופה מרתקת. מאוד נהניתי ממנה. באותו ביקור ירדתי לאילת וטיילתי גם בירושלים, שם ישנתי באכסניית נוער".
צילמת?
"לא. לא הייתי אז צלם, רק עבדתי וטיילתי. ב־1972 חזרתי לישראל. הפעם הייתי חלק מצוות של ספינה שהפליגה מניו־יורק, והמטרה שלי הייתה להגיע לאפריקה. ירדנו מהספינה בחיפה וביליתי שלושה ימים בישראל. אני אגיע מתישהו שוב. אתם ברשימה שלי!"
אחרי שמיצה את הנדודים, שב מק'קורי לארה"ב ולמד תיאטרון. בסופו של דבר בחר לעסוק בצילום. הוא התמחה בצילומי מלחמות, ובין היתר תיעד את מראות הזוועה של מלחמות האזרחים בלבנון ובקמבודיה, מלחמת איראן־עיראק ומלחמת המפרץ. הוא שרד מצבים מסוכנים, כולל התרסקות מטוס בבלקן. בעשורים האחרונים מק'קורי מתמחה בצילומי טבע ותרבויות. "עולם הטבע חשוב הן מבחינה רוחנית והן מבחינה סביבתית. אני חושש שאנחנו לא מעריכים מספיק את הטבע ולא משקיעים זמן בשהייה בו ובלמידה עליו. הטבע יכול להעניק שלווה לנפש ולטפח אותה. הוא אחד הדברים החשובים בחיים, ויכול לסייע לשמור על הגוף ועל הנפש. המנהיגים שלנו צריכים לקבוע מדיניות שתגן על הטבע. אנחנו בסיטואציה של חיים ומוות, ואנחנו צריכים מנהיגים נאורים שיוכלו לשנות את דעת הציבור ולמצב מדיניות שתגן עלינו מפני ההתחממות הגלובלית. יש אנשים שפועלים בכיוון, אבל זה לא מספיק. וזה חבל. איך העולם ייראה בעוד 20, 50, 100 שנה? האם כך אנחנו רוצים לחיות, בתוך קניון או חניון? זו שאלה של סדר עדיפויות וחינוך".
היית כמעט בכל העולם, מהם המקומות האהובים עליך?
"אני אוהב אזורים הרריים, דוגמת ההימלאיה, שריתקו אותי. אני אוהב גם מדבריות ונמצא הרבה באריזונה, שם יש לי בית. אני גם נמשך לאסיה: הודו, טיבט, מיאנמר".
היו לך חוויות קולינריות מעניינות במסעות ההרפתקאות שלך?
"אני קצת שמרן כשזה נוגע לאוכל ולמה שאני מכניס לפה, אז אני לא מתנסה יותר מדי. לא רוצה להיות חולה כשאני מטייל, כך שאני נזהר מאוד. האוכל שהכי אהבתי הוא האוכל האיטלקי. גם המטבח הים־תיכוני בריא וטעים מאוד. אני אוהב גם אוכל יפני".
יש מקומות שאתה עוד רוצה לראות?
"הייתי רוצה לחזור לאינדונזיה ווייטנאם, וגם לטייל באזורים חדשים בטיבט".
ומה דעתך על עידן הסלפי והאינסטגרם?
"אני חושב שטוב שאנשים מתעדים את חייהם ושלכל אחד יש טלפון ושכל אחד מצלם את חבריו, משפחתו ואירועים חשובים כמו חתונות ומסיבות. זה חיובי בעיניי. חשוב לשמר את הזיכרונות. לפעמים אנשים לוקחים את זה רחוק מדי. החיים קצרים וצריך ליהנות מהם בכל דרך אפשרית. אבל אני לא שופט את אלה שעושים סלפי או מתעדים כל דבר. גם לי יש חשבון אינסטגרם".
לא מעט צלמים רוטנים שכל אחד היום חושב שהוא צלם, ושהסמארטפונים לוקחים להם פרנסה.
"יש דברים שאי־אפשר לשלוט בהם, וזו המציאות. זה כמו שמישהו יגיד שהוא רוצה לרכוב על סוס ככלי תחבורה. אבל אף אחד כבר לא משתמש בסוסים, ולא במכונת כתיבה. כולם משתמשים בלפטופ. החיים משתנים ואין מה לעשות".
