"אתה מוזמן לעבור לשורה הריקה מאחור", מפצירה בי דיילת אתיופיאן איירליינס. המטוס ריק ברובו והנוסעים מתרווחים כל אחד בשורה משלו, הופכים את הבואינג 787 החדש לקרון שינה. את התנומה מפר רעש מעצורי האוויר, ואני כמעט מתגלגל מהמושבים עם הבלימה על מסלול הנחיתה, בלי הנחיה ליישר את גב הכיסא ולהדק את חגורות הבטיחות, ובלי אזהרה מהקברניט שהמטוס החל להנמיך לקראת נחיתה.
כתבות נוספות למנויים:
(צילום: ענת ורזגר ויריב כץ)
שעתיים המתנה לטיסת ההמשך בשדה התעופה באדיס־אבבה הן חוויה מתקנת לאווירת הנכאים בטרמינל בנתב"ג. 6:00 בבוקר באדיס, וכמעט כל החנויות והמסעדות פתוחות. אלפי נוסעים מכל העולם בהמולה שגרתית כאילו אין מגפה בעולם, חוץ מהמסכות על הפנים והאישור על בדיקת קורונה שלילית.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
עם הנחיתה בקיגאלי, בירת רואנדה, מקבלים את פנינו פקידים בחלוקים לבנים, שמוודאים שלכל נוסע בדיקה שלילית, ורק אז אנחנו מורשים להתקדם לביקורת הדרכונים. במלון אנחנו עוברים בדיקת קורונה נוספת ועולים לחדר, שממנו אסור לנו לצאת עד שיש תוצאות. למחרת בבוקר עובדי הקבלה מעדכנים שהגיעו התוצאות השליליות, ואנחנו יוצאים מיד לסיור היכרות עם העיר.
הדבר הראשון שבולט הוא שכולם עוטים מסכות. מעל האף. אולי כי מי שנתפס ללא מסכה נלקח לאצטדיון העירוני למשך כל הלילה. בכניסה לכל חנות מכל מים. דריכה על דוושה המחוברת בחוט ברזל מפעילה את הברז ללא מגע. קצת מצ'וקמק. מזכיר שאנחנו באפריקה ולא בסינגפור, או ליתר דיוק, אנחנו בסינגפור של אפריקה, כפי שמכונה רואנדה.
האטרקציה הנחשבת מובילה בקיגאלי היא מוזיאון ההנצחה לרצח העם ברואנדה, וצר לומר שהוא לא מספיק מעניין, יקר, וכצפוי די מדכא. בעיר יש שוק גדול – קימירונקו, שיש בו הכול, ממסכות נגד קורונה מבדים אפריקאיים ועד מסכות אפריקאיות מקוריות במחירים נוחים מאוד. אפשר להתמקח. יש גם שני קניונים צמודים בקיגאלי הייטס, עם חנויות של מעצבים מקומיים. בשביל אווירה יותר אפריקאית המשכנו לרובע המוסלמי בשכונת Nyamirambo, לסיבוב ברים ומסעדות פועלים מקומיות.
למחרת, סוכנת התיירות ג'ודית ממתינה בחניית המלון עם הטויוטה לנדקרוזר פראדו שהזמנו מהארץ בשיחת ווטסאפ ב־70 דולר ליום, ושאיתו נתנייד, ענת זוגתי ואני, ביומיים הראשונים מתוך 12 הימים שלנו ברואנדה. מומלץ, בחוכמה שלאחר מעשה, להוסיף 30 דולר ולהזמין ג'יפ עם נהג. מיד תבינו למה.
טיול ברואנדה, הממוקמת בלב אפריקה מעט מדרום לקו המשווה, הוא קל מאוד לתכנון. המדינה קטנה, אם כי מלאת מים (יותר מ־20 אגמים). במרכזה הבירה קיגאלי. במזרח פארק אקגרה (Akagera), שבו ניתן לטייל בספארי ולפגוש את כל חמשת הגדולים – אריות, תאואים, פילים, נמרים וקרנפים. בדרום פארק ניונגואה (Nyungwe), ביתן של כמה קבוצות של קופי שימפנזה. במערב קיוו (Kivu), האגם הגדול ביותר במדינה ואחד מהאגמים הבודדים באפריקה שבהם ניתן להתרחץ (וגם לצאת שלמים מהמים). ובצפון פארק וולקנוס – הרי געש וביתם של גורילות ההרים, ה־אטרקציה של רואנדה. כל אטרקציה וכניסה לפארק מצריכות הזמנה מראש. אפשר דרך אתר האינטרנט של משרד התיירות הרואנדי, אבל יותר נוח באמצעות סוכן מקומי. התשלום באשראי בלבד.
התחלנו בספארי. נסיעה של 120 ק"מ מזרחה מקיגאלי נמשכת כשעתיים וחצי, לפי גוגל מאפס. לא בדיוק. הכביש הוא גם עורק המסחר העיקרי של רואנדה, שאינה מחוברת לים, והנמל הקרוב לה ביותר נמצא בטנזניה. זה אומר שכל מי שנוסע בכביש תמיד יהיה תקוע אחרי משאית שנוסעת בממוצע 40 קמ"ש. בכביש נתיב אחד לכל כיוון, והוא משמש גם ובעיקר להולכי רגל. הנהיגה מתישה ומצריכה זהירות רבה, אבל היא גם תצוגת אופנה של הטרנדים המקומיים – גן עדן לצלמים.
רואנדה ירוקה לא רק מבחינת קורונה: מדובר במדינה הררית מאוד ומכוסה ירוק – בעיקר מטעי תה וקפה וחורשות עצים נטועים סטייל קק"ל של עצי איקליפטוס ואחרים. יערות גשם יש רק בשמורות. גשם – בכל מקום. רוב הנסיעה בכבישים היא בתוך נופים של כפרים קטנים עם בתים הבנויים לבני בוץ וגגות פח צבעוניים, וגינות מטופחות גם כשלא מצפים לגינון.
למחרת ב־7:00 בבוקר מחכה לנו ג'סטס, המדריך המקומי, בלובי של משרדי פארק אקגרה, ולאחר בדיקת אישורי הקורונה מגישים לנו תפריט טיולים. אנו בוחרים ספארי יום ב־75 דולר, ספארי שיט ב־45 דולר, ומוותרים על ספארי הלילה. ג'סטס מספר בגאווה שחצי מהמבקרים בפארק בשנה באחרונה הם תיירי פנים – רואנדים – והסטטיסטיקה נשמרת: חוץ מאיתנו הייתה באותו היום בשמורה רק עוד משפחה – מקומית. שזה ממש קהל, יחסית לבדידותנו בבית המלון אקגרה ריינו לודג' (Akagera Rhino Lodge) בפארק, שבו היינו האורחים היחידים.
טיול הספארי שלנו נפתח בנסיעה למעגן באגם איהמה (Lake Ihema), שממנו מפליגים לשיט ספארי. המעגן מוקף בגדר חשמלית המגינה מפני חיות הבר מסביב. למה אני טורח לספר על הגדר? כי בדרך חזרה מההפלגה – שבמהלכה ראינו תנינים, היפופוטמים והמון ציפורים – גילינו היפופוטם ענק שעמד וליחך עשב בצד הלא־נכון של הגדר, ממש ליד הג'יפ שלנו. למזלנו הוא ברח כשהגענו.
המזל הזה עמד שוב לצידנו בהמשך, כשאחרי שעה ארוכה של מעקב אחרי גללי פילים – ישנים, טריים או טריים מאוד – ענפים שבורים ועצים זזים, יצא מהיער כמה מטרים לפנינו פיל זכר עצום וחסם את הדרך. הפיל הסתובב לכיווננו, ניפנף באוזניו, רקע ברגליו והחל להתקדם בעצבנות. ג'סטס שילב לרוורס ופתח בנסיעה מהירה לאחור. אחרי כמאה מטרים יצאו מהיער פילים נוספים וחסמו את השביל מהצד השני. פניו של ג'סטס החווירו והוא פלט: "או מיי גוד", אבל גם: "אל תדאגו, רק שמרו על שקט מוחלט", וכיבה את המנוע.
שעתיים תמימות המתנו ברכב בשקט, מקשיבים לסיפורים של ג'סטס על פיל זכר אחד שהועבר לשמורה כשהוא תלוי ממסוק, ומאז שנא אנשים ונהג לתקוף מכוניות בכל הזדמנות.
לא רק פילים העבירו לשמורה. גם הקרנפים הגיעו לאקגרה מצ'כיה ומאנגליה, האריות מדרום אפריקה, והג'ירפות מקניה. למה? כי רוב חיות הבר המקוריות בפארק הוכחדו על ידי ציידים וחקלאים עד סוף המאה ה־20, ורק בשנים האחרונות שוקם הפארק בהצלחה. בספירה האחרונה נרשמו יותר מ־70 נמרים, ואנחנו אף זכינו לראות אחד מהם מרחוק, שזה די נדיר, ומרגש, ואפשר לסמן עוד וי גדול ברשימה כלשהי.
חזרנו לקיגאלי, לבדיקת קורונה שנייה, כי אם רוצים להיכנס לשמורה או לפארק חייבים אישור על בדיקת קורונה שלילית שהתבצעה עד 72 שעות לפני הכניסה. הג'יפ מכוסה הבוץ הסתיר את השריטות שיצרו ענפי העצים כשניסינו לברוח מהפילים. שילמנו לג'ודית על הרכב, והוספנו 100 דולר לאדם לטרק שימפנזים בפארק Nyungwe – החלופה הזולה לטרק הגורילות שעולה 1,500 דולר לאדם.
כמה להקות שימפנזים חיות ב־Nyungwe, והן מקבלות קבוצת מבקרים אחת בלבד בכל יום, מה שאומר שהביקוש גדול וההיצע מצומצם ובימים כתיקונם ישנה רשימת המתנה של חצי שנה. בזמן הקורונה ההמתנה מתקצרת ליום אחד, בתקווה שלא נהיה לבד לגמרי, כי כבר די מיצינו, ענת ואני, את הקונספט הזה. בכל יום בין 16:00 ל־17:00 השימפנזים מתמקמים לשנת הלילה. ריינג'רים שנקראים "טרקרים" עוקבים אחריהם, כדי לדעת על איזה עץ הם ישנים בלילה ולאן להביא את התיירים בבוקר. הריינג'ר מודיע לנו להגיע למחרת ב־6:00 לשער השמורה, במרחק של 45 דקות נסיעה.
אנחנו מתארחים במלון Kitabi Ecocenter ליד לשמורה, והנסיעה ממנו לשמורה ביער הגשם, בעונה הרטובה, בחמש בבוקר, מטרידה אותי. לא מומלץ לנהוג בחושך ברואנדה. אנחנו מתעוררים לפני השעון המעורר, מתארגנים במהירות, אני משלב ל־4 על 4 ויוצאים לדרך, רק כדי לגלות שכל הדרך סלולה ומוארת, וגם שבחמש בבוקר כבר לא חשוך ברואנדה. רגע לפני שאנחנו מגיעים לשמורה, בצד הדרך אנחנו מבחינים בגמד שעיר עם ידיים ארוכות שהולך בצד הכביש – שימפנזה.
אחרי שפגשנו את המדריך ועוד זוג תיירים ישראלים, אנחנו חוזרים עם הרכבים לאזור שבו ראינו את השימפנזה, ויוצאים ברגל לכיוון צרחות הקופים, שנשמעות ממש־ממש קרוב בג'ונגל. אנחנו מתקרבים, והצרחות מתרחקות. אחרי שעה המדריך מודיע שהטרקרים מעדכנים שהקופים התרחקו יותר מדי, ואנחנו חוזרים לחפש קבוצת שימפנזים אחרת.
שוב נכנסים ליער במדרון תלול, צועדים כ־20 דקות, עד שהמדריך מודיע שגם השימפנזים כאן התרחקו יותר מדי, ואנחנו מופנים ללהקה הרחוקה. זוג הישראלים שאיתנו מוותר, וענת ואני שוב לבד. נוסעים שעה מערבה, שעה נוספת דרומה, וצועדים עוד כשעה ביער רטוב וסבוך, עד שלבסוף אנחנו פוגשים בטרקר מחייך שמצביע למעלה לכיוון עץ תאנה עצום. שם, בגובה עשרות מטרים, עסוקים כתריסר קופי אדם, ש־98% מהדנ"א שלהם זהה לשלנו, בארוחת הצהריים שלהם – תאנים ירוקות – תוך התעלמות מוחלטת, אפילו קצת מעליבה, מאיתנו.
מדי כמה רגעים מפריח אחד השימפנזים נפיחה רועשת, ואחר משתין בקשת, מה שמרחיק אותנו מלעמוד ממש מתחת לעץ. מזל, כי לפתע נשמע "קראק" חזק של ענף נשבר ואחריו חבטה עמומה – אחד הזכרים נפל מהעץ אל הקרקע שלידינו. כל בני האדם נקרעים מצחוק. מזל שהאדמה מרופדת בפירות ועלים, והקוף המבויש מטפס בחזרה על העץ הסמוך, מסדר לעצמו מיטה מענפים ועלים ושוכב לנוח.
חלק מהקופים שסיימו לאכול יורדים מהעץ בזריזות לידינו ומתרחקים בהליכה זקופה ומהירה לתוך הג'ונגל. אני מנסה לעקוב אחריהם, והזכר הדומיננטי משמיע נהמה. "זה היה איום", מתרגם המדריך. אני קופא במקום ומניח להם להתרחק. אפשר לחזור ללודג', הצלחנו.
רואנדה מכונה גם מדינת אלף הגבעות. הנסיעה משמורת Nyungwe, בגובה 2,400 מטר מעל פני הים, לאגם קיוו, שנמצא בגבול בין רואנדה לרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, היא רצף של עליות וירידות שהיה מאתגר גם את נערי הגבעות. לפי המפה, הכביש מקיף את האגם ממזרח. דמיינתי לי משהו שדומה לכביש שמקיף את הכנרת ומשקיף אליה. אבל הכביש נמצא רחוק מהאגם. גם הכפרים מרוחקים מהאגם, תמיד על איזה מדרון. המקומיים התאימו עצמם לחיים בעליות ובירידות, ורבים מהם, שרוכבים על אופניים, תופסים במשאיות שגוררות אותם בעליות. האופניים משמשים גם להובלות שקים של עלי תה, שקים של פולי קפה, או ארונות מטבח מהנגר ללקוח. אלה מונחים בדרך כלל לרוחב האופניים וחוסמים חצי נתיב, וצריך להיזהר לא לפגוע בהם כשעוקפים.
תלאות הדרך לא מסתיימות גם בכניסה לחניה במלון קיוו פרדייז שעל שפת האגם. היא מחייבת לשלב 4 על 4 בהילוך ראשון כדי לצלוח בשלום את הירידה התלולה תוך כדי סיבוב לחנייה, לא מה שהייתי מצפה ממלון שעולה 130 דולר ללילה. אבל רואנדה זה משהו אחר, ואני לא מקטר, באנו ליהנות. בבוקר שוד ושבר, אחד העובדים החליט להפתיע אותנו וניקה, שלא לומר הבריק, את הג'יפ שלנו – וחשף את כל השריטות. לא נורא, הן התכסו שוב בבוץ.
שמנו פעמינו קודם כל לגלריה מקומית לקניית מזכרות. בעל החנות ניסה להסביר לי בטלפון איפה החנות, ולא ממש הבנתי, אבל את השלט "אפריקן גאלרי" זיהינו מרחוק. החנות הייתה מלאה במסכות אפריקאיות מדהימות מקונגו, וכחובב הז'אנר – העמסתי. בדרך למלון מתקשר אליי בעל הגלריה ושואל למה לא הגענו. אבוי, אני מבין שנכנסנו בטעות למתחרים שלו, והוא מנתק את השיחה בכעס. סליחה.
בערב יצאנו לאטרקציה תיירותית רשמית – שיט בסירה לצפייה בדייגי הסמבזה (Sambaza) – סוג של ברבוניה מקומית ( 45 דולר למלון שאירגן את הסיור, ועוד 15 דולר לדייגים שאיתם שטים). הדייגים יוצאים בשלוש סירות עץ המחוברות ביניהן בקורות ארוכות, לעת שקיעה, מחזה רומנטי שישמח כל חובב צילום. הם עצמם די אומללים, בקושי רב מרוויחים כמה פרוטות מהדגים הזולים (והטעימים), ו־15 הדולרים שאנחנו משלמים להם שווים יותר מהדגים שהם תופסים, אבל צריכים להתחלק בין שמונה דייגים. אפשר לראות אותם פורסים את הרשתות במים תוך כדי שירה מסורתית, שהפכה להצגה לתיירים. אחרי כשעה מתחיל לשעמם וחוזרים עם הסירה ישר למלון.
יש באזור אגם קיוו גם מעיינות חמים, שלפי התמונה נראו לנו קצת כמו שלולית בוץ, אז ויתרנו. העיר גיסאניי על גדות האגם היא מה שנקרא בעברית חור. אני מאוד אוהב מקומות כאלה, שהם תמיד אותנטיים. אפשר גם לטייל באזור מעבר הגבול עם קונגו, שתמיד שוקק חיים, רק אל תנסו לצלם את השוטרים.
למחרת צפוי היה לנו יום ארוך ומתוח, כי היינו צריכים לחזור לקיגאלי עד הצהריים, כדי לעבור בדיקת קורונה שלישית שתאפשר לנו לעלות על הטיסה חזרה. השכמנו ויצאנו. אחרי כמה דקות אני מקבל טלפון מהמלון שהם מאוד מצטערים אבל כרטיס האשראי שלי חויב בטעות ב־3,700 דולר במקום ב־370 דולר.
אז הנה לכם, חבריי בפייסבוק, הנקמה המתוקה שלכם, על שהוצאתי לכם את העיניים בתמונות מרואנדה בזמן שאתם סבלתם מסגרים ומזומים: עכשיו אני תקוע במרדף אחרי הכסף. אבל שיהיה ברור: היה שווה.
בידוד: רואנדה מוגדרת כרגע ירוקה ואין צורך בבידוד בחזרה ממנה.
טיסות: אתיופיאן איירליינס מפעילה טיסות לרואנדה עם קונקשן של שעתיים באדיס־אבבה. בסך הכול עשר שעות. מחיר: 700 דולר.
טיסות ישירות: ישראייר החלה להפעיל טיסות ישירות מדי יום חמישי. כחמש שעות טיסה. המחיר: מעט יותר מ־300 דולר.
בדיקות קורונה: הטסים לרואנדה נדרשים להציג תוצאות שליליות מבדיקת קורונה שנעשתה עד 120 שעות לפני הטיסה, כך גם השבים מרואנדה. עם הנחיתה ברואנדה מתבצעת בדיקת קורונה נוספת במלון, ועוד אחת מתבצעת לפני יציאה לטרק גורילות/שימפנזות. יש לבחור מלונות מרשימת המלונות המורשים של לשכת התיירות ברואנדה, שרק בהם מתבצעות בדיקות קורונה ומתאפשר להישאר בבידוד עד קבלת התוצאות (לא יותר מ־24 שעות).
ביטוח נסיעות: אנחנו שילמנו כ־4 דולר ליום לאדם.
מחיר מלון: 50־200 דולר ללילה. אנחנו בחרנו מלונות שעלו כ־130 דולר ללילה.
מונית: מונית משדה התעופה עולה 20 דולר. מונית אופנוע בתוך העיר – פחות מדולר לרוב הנסיעות.
קפה: פחות מדולר בדרך כלל.
התמצאות ושפה: כולם מדברים אנגלית, חלקם גם צרפתית.
