דרו גולדברג, 29, המוכר לששת מיליון עוקביו ברשתות החברתיות כדרו בינסקי, הספיק לבקר ב־191 מדינות בעולם, ולהיכנס לספר השיאים של גינס פעמיים - בפעם הראשונה כמי שביקר במספר הרב ביותר של אתרי מורשת תוך 24 שעות, ובפעם השנייה בזכות האריזה המהירה ביותר של מזוודה (35.59 שניות, למתעניינים). אני תופסת את גולדברג לראיון טלפוני באיסטנבול, לשם הגיע אחרי מספר שבועות באפגניסטן. קשה למצוא את גולדברג באותה מדינה יותר מדי זמן. בחמש השנים האחרונות הוא לא מפסיק לנסוע בעולם ולתעד את מסעותיו ביוטיוב. וכן, אפשר להתפרנס מהעסק הזה לא רע. "אני מרוויח מהפרסומות העולות ביוטיוב, משיתופי פעולה ומחסויות של חברות שונות", הוא מסביר. "יש חודשים שעשיתי בהם 5,000 דולר, ויש כאלו שעשיתי 60,000 דולר".
כתבות נוספות למנויים:
מגפת הקורונה טירפדה את נסיעותיו למשך חודשיים קצרים, אחר כך הוא פשוט עטה מסכה ועלה על טיסה, כי בכל זאת צריך להמשיך להתפרנס. "בתחילת המגפה שבתי לארה"ב ולקחתי הפסקה קצרה, אבל אחרי כחודשיים כבר יצאתי לדרך. בחודשים האחרונים ביקרתי במצרים, במקסיקו, בעיראק ובאפגניסטן. זה דווקא יופי לטייל בזמן הקורונה, אין תורים באף מקום, הטיסות ריקות למדי, אין תיירים והמלונות זולים. מהבחינה הזאת זה יותר זול לנסוע עכשיו".
לא רוצים לפספס אף כתבה?
הקורונה, עם זאת, השפיעה בהחלט על האינטראקציה שלו עם אנשים. "אי־אפשר להתקרב לאנשים, אין יותר לחיצות ידיים או חיבוקים. שמתי לב שיש מקומות שבהם אנשים נמנעים מלעבור לידך על המדרכה ברחוב. בכל מקום אנשים חובשים מסכות, חוץ ממצרים ומאפגניסטן. חוץ מזה, החיים די חזרו למסלולם, המסעדות כולן פתוחות, אנשים יוצאים, אוכלים ומבלים".
בסרטונים שהוא מעלה ליוטיוב קשה להבחין שאנחנו בתקופה של מגפה. הנוכחות של המסכות אמנם שם, אבל בעיקר על הסנטרים, ופחות על הפנים עצמם. למרות הפגיעה הכלכלית הקשה שספגו בעלים של מסעדות ושל עסקים בכלל, גולדברג גילה אנשים חמים ומכניסי אורחים. בטורקיה למשל בעלי מסעדה סירבו בתוקף לקבל ממנו תשלום. "הכל על הבית, תרצה להזמין עוד משהו?" שאל אותו בעל המסעדה ואף הזמין אותו להתארח בביתו. בעל פיצוחייה מילא לו שקית עם פיסטוקים ובוטנים על חשבון הבית. בעל מאפייה שהוא חלף על פתחה שלח לו פיתה חמה מהתנור, ורוכלים בשוק התעקשו לכבד אותו בבקלאווה ובתה חם. גולדברג ניסה להסביר שמדובר בתקופה כלכלית קשה ושהוא רוצה לשלם, אבל נענה שוב ושוב בסירוב.
הוא גדל במשפחה יהודית באריזונה. עד גיל 18 לא יצא מגבולות ארה"ב, והנסיעה הראשונה שלו הייתה לישראל במסגרת פרויקט "תגלית". הנסיעה השנייה שלו הייתה בזמן לימודיו באוניברסיטת ויסקונסין־מדיסון. הוא בחר לעשות סמסטר בפראג, וניצל את ההזדמנות לטייל בכל רחבי אירופה.
מיד לאחר סיום לימודיו החליט לנסוע ללמד אנגלית בדרום־קוריאה, ובזמן ששהה שם טייל ב־20 מדינות באסיה. אחרי שנה וחצי עזב את עבודתו והקדיש את זמנו לטיולים במשרה מלאה. הוא הקים בלוג ותיעד את מסעותיו באינסטגרם ובסנאפצ'ט.
הפריצה הגדולה שלו התרחשה ב־2017, אז נתנה לו חברתו, דיאנה סאלאו מהפיליפינים, במתנה מצלמה, מה שעודד אותו להעלות סרטוני וידיאו ליוטיוב. במאי של אותה שנה הוא הצטרף לטיול קבוצתי לצפון־קוריאה והעלה מספר סרטונים ליוטיוב ולפייסבוק. אלו זכו מהר מאוד לעשרה מיליון צפיות, ומכאן הדרך הייתה קצרה לקבלת חסויות ושיתופי פעולה של חברות גדולות.
גולדברג בתל אביב
גולדברג הוא לא היחיד שמצליח להתפרנס בכבוד ממסעותיו בעולם, יש עוד מספר ולוגרים (בלוגרים שמתעדים בווידיאו) שעושים את אותו הדבר, אבל הוא ללא ספק אחד המצליחים והידועים שבהם. אחד מסודות ההצלחה שלו, הוא מגלה לי, הוא עבודה קשה. "אני עובד 18 שעות ביום במשך ארבע השנים האחרונות. אני מעלה כל יום סרטונים ליוטיוב. אני מאמין שאם אתה עובד קשה, אתה יכול לעשות את זה. זה לא משהו שיכול לקרות בן לילה".
שם המשפחה המאוד יהודי שלו היה עלול לגרום לו בעיות בזמן ביקורים במדינות ערביות, ואולי זאת אחת הסיבות שהוא החליט לאמץ את הכינוי שמשפחתו העניקה לו, "בינסקי", כשם המשפחה שלו ברשתות החברתיות. "אני מסתיר לעיתים נדירות את העובדה שאני יהודי. כשאני מספר לאנשים שאני יהודי, הם מאוד מתעניינים ושואלים שאלות. לרובם אין בעיה עם יהודים, אבל יש להם בעיה עם ישראל. עם זאת, יצא לי להסתיר מספר פעמים את העובדה הזאת".
אחת הפעמים הייתה בזמן שביקר בסוריה. למזלו, החבר'ה בשדה התעופה לא שמו לב לשם המשפחה שלו ונתנו לו אישור כניסה. "האוכל בסוריה נהדר", הוא אומר, "מהטעימים ביותר בעולם. אנשים היו גם מאוד נחמדים וידידותיים כלפיי. לא הסתרתי את זה שאני יהודי ואף אחד לא התייחס אליי בצורה שלילית. אבל כן הרגשתי עוינות כלפי ישראל, ויצא לי לראות בדמשק את דגל ישראל בכניסה למספר בתים פרוס כמו שטיח כניסה ואנשים דרכו וירקו עליו".
באחד הפוסטים בבלוג שלו הוא כתב על מסעותיו במדינות מוסלמיות: "אם להיות כן, ככל שאני נוסע יותר למדינות מוסלמיות ומקיף את עצמי במוסלמים, אני יותר ויותר נדהם עד כמה הם צנועים ומכניסי אורחים. מעולם לא היה בן אדם אחד שהפלה אותי לרעה בגלל הדת שלי... מהניסיון שלי, כשאני אומר לאנשים שאני יהודי, הם הופכים לסקרנים יותר ורוצים להכיר אותי".
מסעותיו ברחבי העולם, הוא מספר, קירבו אותו ליהדות יותר מכל דבר אחר. "בכל מדינה שאליה אני מגיע, אני מבקר בבתי הכנסת ובקהילות היהודיות. אני מעריך שביקרתי בבתי כנסת ב־40 מדינות בעולם, חלקם במקומות נידחים. עכשיו אני חוזר מביקור בעיר הראט באפגניסטן שם התגוררה קהילה יהודית גדולה עד שנת 45', אז הם עזבו לישראל, לאירופה ולארה"ב. זה הביקור השני שלי באפגניסטן. בפעם הראשונה שביקרתי שם, בשנה שעברה, שמעתי על היהודי האחרון בקאבול והחלטתי לחפש אותו. יחד עם המתורגמן ומורה הדרך שלי, התחלנו לדפוק על דלתות עד שהגענו אליו".
היהודי האחרון בקאבול
זבולון סימן־טוב (61) שמח מאוד לפגוש את הבחור האמריקאי־יהודי. כשגולדברג פגש אותו לראשונה, הוא ישב על הרצפה בבניין בית הכנסת ההרוס והנטוש וקרא בתורה. בקליפ הווידיאו שהעלה גולדברג, ושזכה לקרוב למיליון צפיות, נראה סימן־טוב תוקע בשופר ועורך לגולדברג סיור בבית הכנסת. אשתו ובתו עזבו לפני עשרות שנים את אפגניסטן ועלו לישראל, אך הוא החליט משום מה להישאר. גולדברג סיפר כי סימן־טוב היה מוכר שטיחים שסחר עם מדינות רבות בעולם, אך המוג'אהדין (המוסלמים הקיצונים) גנבו את כל סחורתו. הם גם שרפו את כל ספרי הקודש בבית הכנסת, אך סימן־טוב הצליח להציל כמה ספרי תורה, ובהם הוא קורא בדבקות.
בישראל גולדברג ביקר כבר כמה פעמים. הוא התלהב בעיקר מתל־אביב, מאילת ומצפת. "ביליתי בצפת כמה ימים, כולל שבת, וזו הייתה חוויה מיוחדת. פגשתי אנשים מאוד נחמדים, האוכל נהדר ויש הרבה היסטוריה. הייתי מופתע מכמה נוצרים ומוסלמים גרים בירושלים, ואיך רחוב אחד בלבד מפריד בין כולם", הוא אומר. מה שפחות הלהיב אותו היה יוקר המחיה: "תל־אביב היא עכשיו כמו פריז מבחינת המחירים. הכל נורא יקר".
בתחילת מסעותיו, גולדברג הקפיד לחסוך בהוצאות עד כמה שאפשר ובחר באכסניות ובמלונות הזולים ביותר שיכול למצוא. עכשיו, כשהוא מרוויח היטב למחייתו, סטייל הנדודים שלו קצת השתנה. "אני נמצא כאן במלון חמישה כוכבים", הוא מדווח לי מאיסטנבול. למרות זאת, הוא הכי מאושר כשהוא ישן על האדמה אצל איזה שבט נידח ש כמעט אף אחד לא שמע עליו. "זה מה שהכי מלהיב אותי, שבטים קטנים ונידחים. כבר ביקרתי בכמה כאלו, כמו למשל שבט הפיגמים באפריקה. אלו האנשים הנמוכים ביותר בעולם. ריגש אותי לבקר שם וללמוד על התרבות שלהם. זה אחד השבטים המרתקים ביותר שיצא לי לפגוש". באותו מסע הוא גם ביקר בסודן ובילה בחברת אנשי הדינקה גבוהי הקומה, המתנשאים לגובה של שני מטר ויותר.
לא פעם הוא מצא עצמו בסכנה ממשית. "אבל אני אף פעם לא מפחד", הוא מרגיע, "בשבילי זה יותר כמו זריקת אדרנלין. פעם נרדמתי במלון בלוב כשמחוץ לחלון שלי שמעתי פצצות נופלות. בתימן, שהיא אחת המדינות המסוכנות ביותר בעולם, חשבו שאני מרגל. הם לקחו את הדרכון שלי, ערכו חיפוש בתיק שלי ועיכבו אותי לחקירה. אותה חוויה עברתי באפגניסטן". גולדברג הצליח לשכנע את הרשויות שהוא בסך הכל ולוגר מפורסם בעל תשוקה מיוחדת לביקור במדינות עולם שלישי.
במשך השנים נעשה לגולדברג קל מאוד למצוא מתורגמנים ומורי דרך מקומיים שייקחו אותו למקומות מעניינים: הוא פשוט מעלה פוסט לרשתות החברתיות, מספר שהוא מתכוון להגיע לביקור, ומיד מקבל פניות מהמוני העוקבים הנאמנים שלו, שלהוטים ללוות אותו בביקור. כך הוא מצליח להגיע למקומות הכי שווים בכל מדינה. "אני פוגש עוקבים שלי כל הזמן, בשדה התעופה וברחוב", אומר גולדברג.
האמת שקשה לפספס אותו גם כשהוא מתעקש ללבוש את בגדי המקומיים ולנסות להיטמע בקהל. כשהוא מסתובב ברחובות קאבול - בחור ג'ינג'י, בהיר עור, שאוחז במצלמה - קשה לחשוד בו שהוא אחד מהמקומיים למרות השרוואל שהוא מקפיד ללבוש. גולדברג גם דואג לטעום את האוכל המקומי בכל מדינה שבה הוא מבקר. כבר יצא לו לאכול בשר כלב בתאילנד ומדוזה חיה בדרום־קוריאה ולשתות דם נחשים בווייטנאם. "זה נחשב לדליקטס וזה די מבחיל", הוא אומר על המשקה הווייטנאמי.
ההורים שלו, שלא יצאו אף פעם מגבולות ארה"ב ודי חששו מהמקצוע הלא שגרתי של בנם, החליטו יום אחד להצטרף אליו לנסיעה, ומאז הם לא מפסיקים לטייל גם כן. "לקחתי אותם להונג־קונג, ליפן, לדרום־קוריאה ולאיסטנבול, ואת אבי לקחתי לבד לאירלנד, לסקוטלנד ולאנגליה", הוא מספר. מה עם ישראל? עדיין לא יצא להם להגיע, אבל הם מתכננים לנסוע במהלך השנה הבאה.
כשהוא "נח" ממסעותיו, הוא נמצא בפיליפינים עם חברתו. "יש לה חברה לשיווק דיגיטלי, אז גם היא עובדת אונליין, מה שמאפשר לה להצטרף אליי לטיולים רבים. אני בדיוק נפגש איתה עכשיו באיסטנבול. כשאני מגיע לבקר את המשפחה בארה"ב אני נשאר מספר שבועות בלבד, בדרך כלל בלוס־אנג'לס, אבל גם אז אני ממשיך להעלות סרטוני וידיאו, גם מטיולים מקומיים שלי בארה"ב".
עכשיו, הוא אומר, נשארו לו רק שש מדינות ברשימה על מנת להכריז שכבש את כל העולם, ובקרוב הוא מתכנן לבקר בהן - סעודיה, גאנה, אקוודור, ונצואלה, ג'מייקה ופלאו שבאוקיינוס השקט. בכוונתו לקחת צוות צילום שיתעד את המסע, במטרה לזכות בתוכנית טלוויזיה, אולי בנטפליקס, שבמסגרתה יטייל בעולם ויציג מקומות מרתקים ושונים. משהו בסגנון מגיש תוכנית האוכל אנתוני בורדיין, אותו הוא מעריץ, שהנחה תוכנית מסעות ואוכל (וב־2018 שם קץ לחייו ככל הנראה, בגיל 61).
אורח החיים הזה, הוא מודה, מתיש למדי. לא פשוט לטייל כל היום ואז לשבת במלון ולהתחיל לעבוד על עריכת סרטון עד שעות הלילה הקטנות. "אבל אני לא מתכנן להתיישב בעתיד הקרוב, אני זורם עם החיים וממשיך לנסוע".
