לקראת גיל 57, נפלה על מירי נווה ההבנה שמעכשיו, זה הזמן שלה לממש את עצמה, כפי שכל חייה רצתה - לעבור לגור באוטו-בית, הכי קרוב לטבע. "כל החיים שלי הובילו לזה. הייתי בתקופה שהילדות שלי כבר יכולות לחיות לבד, אמרתי להן ‘עוף גוזל’ ולעצמי אמרתי ‘עופי לחיים הכי טובים שלך'", היא מספרת. "בדיוק יצאתי מזוגיות ארוכה, כבר ידעתי מי אני. התחלתי להרגיש את ארבעת הקירות סוגרים עליי. זאת הייתה תקופה ששאלתי את עצמי 'למה אני לא שמחה?', חיפשתי כל הזמן משהו שלא מצאתי ואז הסתכלתי מסביבי ואמרתי 'וואלה לא רק את לא שמחה, רוב האנשים סביבך לא שמחים'. אנחנו לא מספיק חיים מה שאנחנו אוהבים ורוצים לעשות, ורוב היום אני בלחץ בלהספיק ולהוכיח לעצמי ולסביבה, ולטפח את הבית, ויש לי בית ענק. וואלה אני רוצה להיות בטבע, למה אני צריכה את הקירות האלה? הבורגנות אין לה סוף, היא הרגישה לי מיותרת אחרי שסיימתי לגדל את הילדות. מבחינת חומר ומקום אני יכולה להסתפק ממש במועט, וזה לא מועט, יש לי הכל, אני מתפרנסת והחיים שלי יפים וטובים. אבל הקירות, הבורגנות, השכנים, החיים האלה לא מדברים אליי יותר".
לפני השינוי, נווה החזיקה בית עם שישה חדרים בזכרון יעקב. "התחלתי לברר על חיים בתנועה ולמדתי את הנושא, ואיזה כלי רכב אני רוצה ומה מתאים לי, ובאיזה מרחב אני ארגיש מספיק טוב ומצד שני להיות גמישה לנסוע ולחנות בכל מקום".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
לפני עשרה חודשים היא רכשה אוטו-בית, הוא עוצב ונבנה במיוחד עבור הצרכים שלה. "רעדתי מפחד אבל יצאתי לדרך. הרי את לא יודעת איך תסתדרי, אלה חיים אחרים לגמרי. אני לא צריכה לחזור מאף מקום, אני צריכה להחליט איפה אני ישנה היום, אני מסתובבת הרבה לבד, והקירות שלי לעולם הם הרבה יותר דקים".
נווה ממשיכה לעבוד כרגיל, כפרילנסרית בפיתוח עסקי. לרוב היא עובדת מתוך האוטו-בית וכשהיא צריכה להגיע ללקוחות היא מתניעה ויוצאת לדרך.
"זה גם מפחיד לפעמים להיות לבד בטבע", היא מודה. "כאילו החלום הכי גדול שלי, להיות באמצע שממה לבד, אני צריכה להתמודד איתו. אז בהתחלה נורא פחדתי, הרגשתי פגיעה, שמשהו יכול לקרות לי, שמישהו יכול לבוא. לילה אחד כשחניתי בקיסריה, מישהו בא באמצע הלילה וניסה לפתוח את הדלת, הוא חשב שזה פתוח, הוא לא ניסה לפרוץ. לאט-לאט עם הזמן, מתחזק בי המבצר הזה שאני נמצאת בו, ומתחדדת לי התחושה איפה בטוח לי להיות ואיפה לא. בדרך כלל אני מבלה במקום אחד כמה ימים, הכי הרבה שהייתי במקום מסוים זה עשרה ימים". עכשיו היא חונה ביער קדימה, אתמול הייתה ביער חדרה, ושלשום ליד עתיקות קיסריה. לרוב היא לבד, לא מחפשת מקומות לפי איפה יש לה חברים. "אבל אני מחוברת לקבוצת וואטסאפ של מתגלגלות נוודות כמוני ואנחנו מדברות ומתייעצות אחת עם השנייה. בסגרים למשל זה היה מטורף, כל הטבע היה שלי".
"לפני כמה ימים נסעתי לשטח באזור עמיקם, חניתי באמצע השדות ונעמדתי באמצע גן עדן, זה המקום שאת הכי חולמת להיות בו, והנה אני פה, ואני פותחת את הדלת ורואה את כל הירוק הזה, מורידה את האופניים מהטוסיק של האוטו, מתחילה לפדל ופתאום מבחינה בנחל, גן עדן. זה אושר, אין לך מגבלה, את לא צריכה לחזור לאף מקום, לחשב פקקים. בלילה ההוא ישנתי לבד, באמצע השדה וזהו". לכל מקום שהיא מגיעה, היא תמיד תחפש את נקודת ההוט ספוט, תדייק אותה, עד שתגיע לנקודה שבה תרגיש כמו מלכת העולם. "אם אחרי זה אני מגיעה שוב לאותו מקום שכבר הייתי בו אני מרגישה שזה כמו הבית שלי".
נווה מודה שהיא לא ממש חזקה בעולמות הטכניים עימם היא נאלצת להתמודד כחלק מעסקת החבילה של החיים באוטו-בית בטבע, אבל היא תמיד איכשהו מסתדרת. "אני לא עושה שום דבר טכני לבד, אפילו כדי להחליף את בלון הגז שזה שטויות, אני תמיד מבקשת מאיזה גבר שיחבר לי. אני לפעמים נתקעת עם האוטו ולא יכולה לצאת כי אני מגזימה ונכנסת לאיזה שדה, והרכב לא מצליח לצאת מהשטח. אז אני קוראת למישהו שמושך אותי החוצה. פעם, הייתי לבד על גדות הירדן, היה כיף, כל הטבע היה שלי, ובשבת בערב התחיל לרדת גשם שוטף והתחלתי לרעוד מפחד, כי האדמה הפכה בוצית, וידעתי שיהיה לי קשה לצאת למחרת, וגם התחילה רוח מאוד חזקה. פחדתי שהרכב ישקע וייטה על צידו ואני אפול לירדן, זה היה לילה וחושך, אף אחד לא היה בסביבה, הנעתי את האוטו הרחקתי אותו קצת מהירדן. אמרתי לעצמי, 'למה הייתי צריכה את זה?' אבל ככה זה כשאת חווה דברים בפעם הראשונה, את לא יודעת מה יהיה.
"בבוקר באמת לא יכולתי לצאת משם", היא ממשיכה, "ופתאום, משום מקום, מוביל טנקים הגיע. איש טוב עם שפם יורד מהאוטו, אומר לי, 'אני לא יודע, תמיד אני נוסע מהכביש לא יודע למה היום נסעתי מפה'. והוא משך אותי החוצה. ואז הוא אומר לי, 'מירי אני רואה שאין לך דלק, בואי אני אקח אותך לתדלק, שאני אדע שאת בסדר, ואני גם נותן לך 400 שקל כי אני מבין שמי שגרה בכזה דבר אז בטח אין לה כסף'. זה היה נורא מצחיק, אבל כסף לא חסר לי. זו לא החלטה שנבעה מקושי כלכלי, אלא מרצון לעוף על החיים. אני יכולה להטעות. אני נראית מיינסטרים אבל אני אף פעם לא הייתי רגילה. תמיד עשיתי דברים עם יותר דרגות חופש ואומץ. לפני כמה ימים נסעתי ושמעתי את השיר Forever Young, והרגשתי שאני יכולה לחיות ככה לתמיד באוטו־בית שלי. תחושה של משהו אינסופי".
כבר שנים שתהילה צרפתי מנסה לפענח עם עצמה מה המשמעות של בית עבורה. חיפשה אלטרנטיבות לבית הלבנים בעיר, וסוף-סוף, לפני חודשיים וחצי, היא הבינה – קרוון בטבע זה ה-בית. "כרגע אני בבקעת הירדן, ליד היישוב רותם. אני פה כבר חודשיים וחצי. עד הקורונה חייתי בתל-אביב, ואחרי תקופה של מגורים בעיר החלטתי שאני רוצה לצאת לטבע". הקורונה האיצה את החיפוש של צרפתי וגם עצרה לדבריה, את הרכבת שדהרה עליה. "היו לי חיים אוטומטיים כאלה, שבהם אתה צריך להחזיק משרה, להחזיק מלא דברים. הבנתי שאני צריכה לעצור הכל, כי לאן כל זה הולך? למה כל זה? אני חושבת שאורח החיים המהיר בעיר שואב אותך עד שאתה מפסיק לשאול את השאלות החשובות. הרבה פעמים חייתי את הפער בין האופן שבו מתבקש ממך לחיות לבין איך שאתה מדמיין את החיים שלך". צרפתי מספרת שהפער הזה ניהל אותה שנים, עד שהצליחה להוציא את עצמה לטבע בקרוון שרכשה בעלות של 40,000 שקל. "החיים בקרוון לימדו אותי מה אני באמת צריכה. הרי בקרוון אין הרבה פתרונות אחסון, זה מוגבל, אז אני כל הזמן עוברת על הדברים שלי, מסננת, ומחלק נפרדת".
ויש גם את עניין הנוחות. "פתאום כשאני צריכה למלא לעצמי מים אז כל ההערכה שלי למים היא אחרת. אם בדרך כלל בדירות נהניתי מדוש ארוך של מים חמים אז פה אני צריכה להיות מחושבת, כי הקרוון שלי לא מחובר למים וחשמל. אני דואגת למלא מים במכלים בעצמי. גם החשמל הסולרי, אם זה יום טיפה מעונן אז אני יודעת שהחשמל שלי יכול להיגמר".
"אבל אני פותחת את הדלת ואני במרחבים", מספרת צרפתי בהתלהבות שקשה לפספס. "החיים שלי מאוד רגועים. בבוקר אני יוצאת ללקט צמחים, מכינה אוכל, קצת עובדת מהמחשב בכתיבת תוכן לאתרים ובשאר הזמן מטיילת. בקרוון אתה תמיד באמצע כלום, עכשיו למשל אני באמצע מטע זיתים".
למרות שרוב הזמן היא נמצאת לבד לגמרי בטבע שומם, היא משוכנעת שבית קרוון בטבע בטוח לנשים. "היום נשים לא בטוחות בתוך התא המשפחתי שלהן, אז בקרוון בטבע? אני לא אגיד לך שאין לילות שאני לא מפחדת אבל אני לא פחות בטוחה מכל אדם אחר, בטח לא במציאות של היום".
החיים בטבע מורידים את קצב החיים באופן דרסטי, אין מנוס. "כשאתה חי בטבע אתה רוצה להשתלב בטבע, אז אתה חייב להוריד קצב. וכמו שאת רואה מכונית נוסעת מהר את לא תספיקי לקלוט את כל הפרטים שלה, ככל שתסעי יותר לאט ככה תראי יותר פרטים. זה מה שקורה לי עם עצמי. אני מתעמתת עם הפחדים שלי. כשאתה בטבע, בייחוד לבד, כל השדים עולים, אין לי לאן לברוח מעצמי, אין איזה בר ללכת אליו לשתות, את לא יכולה להתחמק מעצמך, התחלתי להסתכל על הפחדים של עצמי, בטבע".
"פיזית, אני אישה חזקה", אומרת צרפתי, "אבל עדיין יש בי את הפחד הנשי הזה שאני חיה ככה בחוץ". אבל בסוף - "זה מחזק אותי מול עצמי, גם כאישה. אישה שגרה בתוך בית חיה את האשליה שהיא יותר בטוחה ממני אבל היא לא. אני מנפצת לעצמי את הדברים שנשענתי עליהם.
"אני יודעת שאני יכולה לסמוך על עצמי, אני בחוויה שאני לא צריכה מישהו שיחזיק לי את החיים, איזה גבר. כפרטנר במסע בהחלט כן. כאילו אם אין איזה גבר שמחזיק אותך איך את מסתדרת? אנשים לא מבינים, אומרים לי איך את מסתדרת עוד אישה ועוד לבד כאילו אין לי זכות קיום כשאני עם עצמי. הייתי ממש צריכה את זה בשביל עצמי, לא בקטע פמיניסטי, אין לי צורך בגבר אני מסתדרת בעצמי. אנשים חושבים שאישה שחיה לבד בטבע זה או שהיא מסכנה או שמשהו לא בסדר איתה. אבל עכשיו, אני מרגישה יותר חזקה נפשית".
פעם אחת, כשהחנתה את הוואן שלה בפארק הירקון בתל־אביב, התקלקלה למעין סגל המקלחת. הפתרון היה לקחת צינור ולהתקלח במבנה קטן שהיה צמוד לחניון הציבורי שבו שהתה. "זה היה לילה, וליד התא שבו התקלחתי היה תא נוסף, שביניהם הפרידה מחיצה", היא מספרת. "אבל המחיצה הזו, היא לא הגיעה עד הרצפה. פתאום, בעודי עירומה כביום היוולדי, אני מסתכלת למטה ורואה ראש מציץ מתחת למחיצה. קודם כל הייתי המומה. דבר שני צעקתי. והדבר השלישי שעשיתי זה לבעוט בכל הכוח בראש הזה. לצערי פיספסתי".
כמה חודשים אחרי זה היא כבר חנתה בחניון ציבורי אחר, ב"שכונה פלצנית" כדבריה, בזכרון יעקב. "בשש בבוקר, כשעדיין חושך, אני מתעוררת מדפיקות על הדלת", היא נזכרת. "חייבים להבין שכשמישהו דופק על דלת של אוטו, זה לא כמו לדפוק על דלת רב־בריח שמסביבה יש קירות בטון. כשדופקים על דלת מפח זה חזק, זה מעיר וזה מפחיד. ביד אחת לקחתי את הטלפון וביד השנייה את הספריי פלפל, והתקרבתי לכיוון הדלת בשקט־בשקט. כששמעתי מישהו אומר 'בוא נפרוץ', הבנתי שאין לי ברירה ושאלתי מי זה. התשובה הייתה 'משטרה'. התברר שהשכנים הפלצנים התלוננו עליי. זה נגמר בכוס קפה עם השוטרים".
שני האירועים המפחידים האלה, טעימה בלבד מחיה של אישה על גלגלים, יתגלגלו בוודאי לסדרת הטלוויזיה החדשה שמעין כותבת בימים אלה ממש. זו עומדת להיות סדרה קומית, אבל אין ספק שתהיה בה גם לא מעט דרמה, לצד תובנות על החיים כאישה בישראל. "החברה הישראלית לא מפרגנת לנשים", היא מסבירה. "לכן מי שבוחרות בדרך החיים הזו הן לרוב נשים עצמאיות, שלא שמות קצוץ על אף אחד רוב הזמן, ויודעות מה הן רוצות".
היא בשנות ה־30 לחייה, ילידת קריית ים, שחקנית, מוזיקאית ויוצרת (חפשו 'ישראל איום' ביוטיוב). את המסע לחיים על גלגלים היא התחילה לפני שנתיים. "שכרתי אז דירה ברמת־גן וקיבלתי מכתב מבעל הבית, שמודיע לי שבעוד חודשיים אני צריכה להתפנות", היא מספרת. "עמדתי בצומת דרכים ואמרתי לעצמי, 'רגע, מה אני מחפשת עכשיו? האם אני מחפשת עוד דירה לגור בה במרכז, או שהגיע הזמן לחפש משהו אחר?'"
בעוד הדד־ליין לפינוי הדירה מתקרב, נזכרה מעין בטיול שעשתה זמן קצר קודם לכן בכרתים. "אני מאוד אוהבת לטייל לבד, ובכרתים לא רציתי להיות מחויבת לבית מלון או להישאר במקום אחד, אלא לזרום עם האי. אז שכרתי אוטו קטן וישנתי בתוכו, וכל יום התעוררתי לנוף אחר. הבנתי שגם בארץ אני יכולה להיות ניידת מצד אחד, ומצד שני גם להמשיך לנוע קדימה עם החיים שלי".
לוואן שקנתה קוראים "בובי", רכב מסוג פורד ששימש פעם כאמבולנס והפך לבית נייד. "היא ג'ינג'ית מופרעת, חזקה מאוד, עם מנוע מרשים", אומרת מעין. "זה לא אוטו, זה וייב". בחצי השנה הראשונה הן חנו יחד בפארק הירקון, אותו מקום שבו התגלה המציצן. "הייתה לנו שם שכונה מדהימה", היא אומרת. "הייטקיסטים, אנשי מלאכת כפיים, אמנים, מורה ליוגה. בנינו קהילה שעבדה מדהים יחד, ואז העירייה שמה שלטים שאסור לחנות, והקהילה התפרקה. אני עברתי לים".
מאז היא נעה ונדה, פוגשת אנשים ונופים וגם פותרת תקלות בעצמה. "יש לי פיוזים ספייר באוטו", היא צוחקת. "אחד הדברים הכי כיפיים בשבילי, כבן אדם מאוד טכני, זה ללמוד להתעסק עם חשמל, להבין איזה כבלים חייבים לעבור איפה, ומה ההבדל בין וולט, וואט ואמפר".
עד מתי את מתכננת להמשיך ככה?
"אין לי מושג. אני מאמינה בכל ליבי שבן אדם צריך לעשות את הבחירות שלו בחיים, כל יום מחדש. זה רלוונטי לזוגיות, לעבודה, לבגדים שהוא לובש - וגם לדרך חיים".
וכשאת מספרת לאנשים שהחיים שלך צמודים לגלגלים, מה הם חושבים?
"שאני ממש מגניבה".
הבית של ענבר וקנין מסתתר בקצה האפלה. איפשהו אחרי נתיבות צריכים לפנות שמאלה לתוך השטח, ואז לנסוע 20 דקות על דרך עפר משובשת, שמפלחת את המרחבים האינסופיים של הנגב המערבי. בסוף, ממש על גדות נחל גרר ומתחת לחופת כוכבים, חונה המשאית שלה ושל בן זוגה אלדד.
אנחנו יושבים על הספות שהונחו על אדמת המדבר, מסביבנו שלושת הכלבים: לואיג'י שאומץ על ידי ענבר במהלך טיול בדרום אמריקה, הכלבה פאי ששייכת למשפחה של אלדד, והגור הקטן והחדש אנזו, שמאז שהגיע מחרב להם את הלילות ולא נותן להם לישון. "כל אחד מאיתנו הביא למערכת יחסים כלב, ועכשיו גם יש לנו תינוק משותף", היא אומרת ברצינות מוחלטת.
היא בת 27, גדלה בלהבים שבנגב, ולאחרונה סיימה לימודי עבודה סוציאלית והחלה לעבוד בהוסטל לנערים שהוצאו מהבית בצו בית משפט. ולא, הם לא יודעים שהיא גרה במשאית. "אבל זה רק בגלל שאני חדשה שם", היא מבהירה ומוזגת תה.
ומה הם יגידו כשיגלו?
"שאני מוזרה. זה מה שרוב האנשים חושבים".
אלא שהדבר הכי מוזר בה, זה שהיא לא מוזרה. אולי היא חיה על גלגלים אבל הרגליים יציבות על הקרקע. למעט העובדה שכדי להגיע לעבודה היא צריכה לחצוב את דרכה דרך המדבר, היא מנהלת חיים די שגרתיים: זוגיות, קריירה, קניות ברמי לוי. גם העתיד מתוכנן ומחושב. "כבר דיברנו על זה שאת הילד הראשון אנחנו רוצים לגדל בשנים הראשונות ככה", היא אומרת. "היינו רוצים להרחיב את המשפחה ולהישאר באותה צורת חיים. לא לנצח, כי בסוף כשהילדים יגדלו הם יצטרכו חברים בסביבה, אבל בשנים הקרובות זה לגמרי משהו שאני רואה קורה".
החלום לגור על גלגלים היה בכלל של אלדד, "אבל הוא קצת נמרח עם דברים", היא אפילו לא לוחשת. במשך כשנה פלירטטו עם הרעיון אבל אז, כשהסגר הראשון סגר עליה, היא הבינה שזה או עכשיו או בפנסיה. ושאין לה סבלנות לחכות. "הודעתי לאלדד שאנחנו הולכים על זה", היא לוגמת מהתה. "אמרתי לו שכבר לא מעניין אותי מה הוא חושב ואיך בדיוק נעשה את זה. אני לא נשארת עוד סגר אחד בעיר".
הם לקחו הלוואה מהבנק ("רוב הבנקאים צחקו לנו בפנים"), קנו משאית־בית ב־180 אלף שקל ("למדתי מה זה קומולטור, שזה המכשיר שמייצב את זרם המים כדי שיגיעו לכל הברזים בצורה רצופה ועקבית"), והודיעו להורים ("גם הם צחקו בהתחלה, עכשיו הם כל הזמן רוצים לבוא לבקר אותנו"). בדיוק באותו זמן נתקלו במודעה, שמזמינה אנשים להתמקם בחינם בחוות בודדים בדרום, בתמורה לעזרה בעבודות החווה.
מאז הם פה, יחד עם שלושה כלבים ושועל שמדי פעם קופץ לביקור. את המים הם מקבלים מבעל החווה, את החשמל הם מקבלים מהפאנלים הסולריים שעל גג המשאית, ובערב הם קוראים ספרים בערסל או מטיילים לאורך נחל גרר. "לפני המשאית הייתי מכורה לנטפליקס ברמות קשות", היא מודה. "זה מה שעשיתי כל היום. היה לי מאוד קשה לוותר על הטלוויזיה הגדולה בסלון, על להתכרבל על הספה הענקית. אבל היה לי הרבה יותר קל לוותר על זה ממה שחשבתי".
החיים בחווה, "חוות הדקלים", מאפשרים להם את הבין לבין. "אנחנו לא בדיוק נוודים", היא מסבירה. "התוכנית המקורית הייתה לחנות כאן למשך חודשיים-שלושה, אבל אז הבנו עד כמה החווה נותנת לנו את העוגן והביטחון. לא קל להסתובב בדרום, אתה אף פעם לא יודע אם תחזור הביתה ותמצא אותו עדיין שם, ובחווה אין לנו את הבעיה הזאת. ומצד שני, אנחנו יכולים תוך חצי שעה לקפל את המשאית ולנסוע מכאן".
ובאמת, במהלך השנה האחרונה הספיקו לצאת לגיחות במכתש רמון, חוף הים ועמק האלה. "הייתה תקופה שהייתי בחל"ת ועבדתי בשירות לקוחות מהבית", היא מספרת. "נסענו לירדן, החנינו ממש על הנחל, ובהפסקות מהעבודה הייתי נכנסת לטבילה וחוזרת למחשב".
אבל למרות האידיליה, יש רגעים שבהם הרומנטיקה פוגשת את המציאות. "זה לחיות בתוך מכונת בלאי אחת גדולה", היא מתלוננת. "בנסיעות הראשונות נפל לנו המאוורר תקרה, נשברה הידית של הדלת, נפתח המקרר וכל הבירות נשפכו. כל נסיעה קורה משהו וכל הזמן צריך לתחזק. זה מתיש". רגע שבירה, תרתי משמע, נרשם כשאחד מחלונות המשאית התנפץ לרסיסים. "התחלתי לצעוק, 'אני לא רוצה לגור פה יותר, בואו נחזור לגור בבית, אין לי כוח יותר'. זה עבר לי אחרי חצי שעה".
פרט למטלות הבלתי נגמרות סביב המשאית, היא חיה את החלום. "החיים האלה משחררים", היא אומרת. "הם מוציאים אותך מהמרוץ, וזה מה שהכי חיפשתי. כשאת פורצת את המעגל הזה יש לך הרבה יותר שקט להקשיב לעצמך ולא לחיות על אוטומט. היום, אני בדיוק במקום הנכון בשבילי. גם יש לי את היכולת לקום ולעשות מה שאני רוצה מתי שאני רוצה, גם אני גרה בתוך הטבע שהכי ממלא אותי, וגם אני מנהלת חיים שבונים אותי. לעבור לגור על גלגלים זו לא החלטה שקל לקבל, אבל ברגע שמקבלים אותה צריך לבוא אליה עם המון ביטחון. לסמוך על עצמך שאת יוצרת את הבית שלך איפה שבא לך ואיך שבא לך".
וכשאת חוזרת בערב מהעבודה, לא מפחיד אותך לנסוע לבד בחושך באמצע המדבר?
"ממש לא. זה לחזור הביתה בשבילי".
במשך שנים איילת מור חיה בקשיים כלכליים וחשבונות הדירה לא פסקו מלרדוף אותה. עד שהחליטה לארוז את עצמה, למכור את הדירה, לכסות את חובות המשכנתה ולקנות משאית, שהפכה לבית שלה בשנה האחרונה. "קרה לי נס ומצאתי פינה לעצמי במושב ליד יקנעם, אני משלמת 700 שקל בחודש, עשו לי שעון חשמל, מים ויש לי גינה שאני עומדת לגדר", היא מספרת כעת. "אבל לפני כן, גרתי במשאית בתל־אביב, ולא כל כך רציתי, חיפשתי פתרונות יותר כפריים".
כבר שנה היא גרה כך, עם שתי כלבות וחתול. "אין אדם, מכל האלפים שאת רואה בקבוצות, שלא גר ככה בגלל הקטע הכלכלי", היא אומרת. "אני גם אדם מאוד מינימליסטי, אתה חייב להיות כזה כדי לגור בקרוון. זה היה לי המון שנים בראש, ובכלל לא ידעתי שיש בישראל תנועה כזאת שיותר ויותר עוזבים לפתרונות על גלגלים".
מור מודה שבאופן טבעי היא מצליחה לחסוך, לראשונה בחייה, כמעט את כל המשכורת שהיא מרוויחה כמעסה בספא. "אני לא חוסכת לשום דבר, אני פשוט רוצה ביטחון לגיל המבוגר יותר וכמובן אני רוצה להתחיל לטייל קצת בעולם. בואי נגיד שהייתי אדם מאוד־מאוד עני עד שעברתי למשאית, לא הצלחתי להסתדר. 25 שנים אני מעסה, הייתה לי קליניקה ביתית בחיפה שבה גרתי, לא הייתה לי מספיק עבודה, לא ידעתי לשווק את עצמי, וההוצאות היו גדולות על ההכנסות. הגעתי למצב שאמנם הייתה לי דירת חדר וחצי משלי ומשכנתה, אבל כל הזמן חשבתי מאיפה אני משלמת ארנונה, כל הזמן מכבה שריפות, לא יכולתי לקנות לעצמי כלום־כלום, לא קרם לפנים ולא חולצה, הכל הייתי קונה יד שנייה".
ועכשיו היא חיה בצנעה אבל ברווחה גדולה. "אם אתמול ראיתי טבעת שבא לי לקנות אז אני אקנה אותה. זה משחרר חרדה כלכלית. כאשר נשאר לך 80 אחוז מהמשכורת אז זה חתיכת שחרור מטורף".
ויש לה כמה טיפים לאנשים שמתכננים ללכת בעקבותיה. "הבנייה צריכה להיות מאוד מדוקדקת כדי לנצל באופן מקסימלי את השטח. היום אמורה להגיע אליי מעצבת פנים כדי לבנות את המשאית מחדש מפני שהיא לא בנויה עבורי נכון, מה שלא ידעתי קודם. מדובר בבנייה זעירה. אלה חיים מינימליסטיים, אני לא אשים פה ספות עור ונברשת".
היא מודה בכנות שעל מאפיינים רבים מחיי הנוחות היא שומרת, גם בצורת החיים הלא־שגרתית. "אני זקוקה לטלוויזיה, לנטפליקס, לבשל, שאני אהיה בטבע, ויש לי את זה. אין אדם שמדבר אמת ויגיד לך שהוא אוהב לנדוד, זה שטויות. בן אדם כל יום רוצה להיות במקום אחר? לכן כולנו, דיירי הקבע בקרוונים והמשאיות, מחפשים חוות חקלאיות או אנשים שיש להם היתר לשים בחצר שלהם קרוון או משאית. יש מי שיגיד שאתה צריך חתיכת זוג ביצים כדי לעשות את המעבר הזה. אנשים נגנבים מהעוצמות והנחישות שלי לעשות את זה, אבל יש עוד נשים כמוני. היו רגעים בודדים שחשתי לרגע איזשהו חשש או פחד, אני לא בטוחה כמה אני ארוץ לשים את המשאית שלי במדבר, חשופה לכל בדואי. אבל איפה שאני עכשיו אין שום פחד, זה בית רגיל".
מור לא מתכננת לעזוב את המשאית גם עוד 20 שנה, אולי רק לשדרג. "אני לא רואה סיבה שאני לא אחיה במשאית עד סוף חיי. יכול להיות שאחליף למשאית יותר גדולה, 24 מ"ר. אני גם לא רואה את עצמי חוזרת אי פעם לעיר, אני קיבוצניקית. אמנם חייתי 25 שנה בעיר אבל אני לא אוהבת את זה. אני תמיד אשאף לחיות בכפר".
פורסם לראשונה: 07:21, 26.03.21
