טוסקה לובי, במאית סרטי טבע ותעודה מוערכת, גדלה בחווה באוסטרליה. "כבר כתינוקת מאוד אהבתי בעלי חיים ומגיל מאוד צעיר למדתי איך לקרוא לעיזים בחווה כדי שיבואו אליי", היא נזכרת. "מאז חיות תמיד מעניינות אותי. עשיתי אפילו קומדיה על זבובים. הטבע הוא הכול מבחינתי. הוא מה שמביא לי אושר. גם כשאני עושה סרטים שלא עוסקים בטבע, יש בהם בעלי חיים. עשיתי לאחרונה סדרה תיעודית על אלימות במשפחה, וחרף הנושא בכל זאת הצלחתי להכניס לשם גם בעלי חיים: כשבני אדם נמצאים בסכנה בסיטואציה של אלימות, גם בעלי החיים שלהם בסכנה. בסדרה בחנתי מה אפשר לעשות כדי להגן עליהם במצבים כאלה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
גם בשיחה עם לובי ממשכנה שבסידני אי־אפשר להתעלם מנוכחות החיות. "יש לי שני כלבים מאומצים וקוקברה – ציפור שגרה בעץ בגינה. הצליל שקוקברות עושות מזכיר צחוק אנושי, ולכן מכנים אותן 'הקוקברה הצוחקת'. בנוסף יש לנו חומט כחול לשון. פעם היו לי גם תרנגולות בגינה, אבל את כולן טרפו שועלים".
קוקוברה צוחקת, כך זה נשמע
מהו בעל החיים האהוב עליך?
"אני מאוד אוהבת כיסנאי דואה – יונק כיס קטן שמזכיר קצת סנאי ונפוץ במזרח ובצפון אוסטרליה. כשהם פורסים את הזרועות, יש ביניהן קרום שעוזר להם לדאות למרחק של עד 50 מטרים. אני פשוט חושבת שהם המקבילה הפרוותית לפיות יער. צורת ההתניידות שלהם מדהימה בעיניי. הם חיים במושבות על העצים, וכשהם מרימים כולם יחד את הראש, זה נורא חמוד. אני אוהבת את האופן שבו הם זזים, והם גם חיות מאוד חברתיות".
הכיסנאים הדואים מככבים בסדרה החדשה של לובי, בת שלושה פרקים, "אוסטרליה הקסומה", אותה ניתן לראות כעת בהוט בערוץ 8 וב־VOD. "ידוע לכל שיש באוסטרליה מגוון רחב של חיות אנדמיות לאזור (שחיות רק באזור הספציפי – א"ק), ובמובנים רבים ניתן לומר שאיננו יודעים עליהן מספיק. להגיע לשטחי הבר באוסטרליה ולהתקרב לחיות האלה זו זכות גדולה. רצינו לחלק את הסדרה לפי סביבות מחיה, והראשונה שבחנו הייתה האוקיינוסים. אוסטרליה מוקפת באוקיינוסים – והם שונים מאוד זה מזה. בדרום מדובר באוקיינוס הארקטי שמושך זנים מסוימים שלא מגיעים למים הטרופיים שבקו המשווה. היה לנו מזל שיכולנו לחקור סביבות ימיות שונות בין שתי נקודות הקיצון הללו, בנוסף לשוניות האלמוגים בצד השני של אוסטרליה. וכך הצגנו כרישי לווייתן, שהם יצורים מדהימים, ואת הדיונונים, שבתקופת הרבייה ניתן לראות אותם במצג צבעים מרהיב.
"עשינו גם פרק על היבשה, ומאחר שאוסטרליה היא יבשת כה גדולה ומגוונת, יש בה סביבות שונות זו מזו לחלוטין. יש בה אזורים רטובים שמועדים להצפות, מדבריות, אזורים חקלאיים, הרריים ומושלגים. ניסינו להציג את כולם, אבל מובן שיש מקומות שהשארנו בחוץ, אחרת היינו מוצאים את עצמנו עם סדרה שאורכה 24 שעות".
זאת לא הפעם הראשונה שאת עושה סרטים או סדרות על אוסטרליה, מה מייחד את "אוסטרליה הקסומה"?
"אני מניחה שהסדרה הנוכחית מתבדלת בזכות הפרק האחרון, שבו אנחנו בוחנים את הסביבה האורבנית, את ההתחממות הגלובלית ואת השינויים שנידרש להם בעתיד כדי לשמור על כל בעלי החיים שראינו לאורך הסדרה. בדיוק כפי שדייוויד אטנבורו (במאי סרטי הטבע הבריטי הוותיק – א"ק) התחיל לאחרונה להתייחס לכך שזה לא אתי להציג לצופים עולם שהוא טהור ומרגיע – גם אני חשבתי שזו חובתנו לחשוף בפני הצופה שסביבות המחיה שאנחנו מציגים נמצאות בסכנה, ושתפקידנו לפעול לשינוי. זה אלמנט שהפך לחלק מהותי בסרטי טבע, ואסור לנו לחזור לסרטים שרק מציגים את יופי הטבע ומבקשים שנתענג עליו".
גילית משהו חדש על אוסטרליה או על החיים עצמם בעקבות הסדרה?
"כן, גיליתי המון דברים. יש כמה זנים שצילמנו לסדרה שהיה ממש קשה למצוא. למשל ה־Drumming Cockatoo ("קקדו מתופף", שנקרא גם Black Palm Cockatoo, ובעברית קקדו דקלים – א"ק), ציפורים שחורות גדולות עם לחיים אדומות, שממש לא רצו שנמצא אותן. כמות התכסיסים שהיינו צריכים לעשות כדי לשמור על שקט מוחלט על הקרקע מתחתיהן פשוט עצומה. הרבה לפני הזריחה, הגענו לאזור שידענו מראש שהן עשויות להגיע אליו, והתחבאנו בתקווה שבאותו בוקר זה יקרה. לרוב זה לא עבד. המשמעות הייתה שהיו שעות ארוכות שבהן היינו בשקט מוחלט ורק בחנו את העולם סביבנו, מה שלא חווים יותר מדי בחיים הרגילים. בלי טלפון, מוזיקה, מכוניות, אנשים. אתה פשוט יושב וממתין לראות את הציפורים כפי שהן מתנהלות בסביבתן הטבעית. זה קסום בעיניי".
את עושה בעצמך את הדברים המסוכנים באמת – צוללת ומטפסת על עצים?
"אכן כן. אני עושה הכול ביחד עם הצלמים ועם אנשי מקצוע שמאומנים לעבודה המסוכנת. תמיד יש תקנות בטיחות שצריך לעמוד בהן. כך למשל עבדנו עם ג'ון שון, מי שצילם את רוב הסצנות התת־ימיות בסדרה, אדם שמרגיש מאוד נוח במים, גם אם הוא מוקף בכרישים. האיש הזה פשוט חסר פחד. גם אני צללתי ושחיתי בקרבת הכרישים. יש המון זני כרישים באוסטרליה שמעולם לא תקפו בני אדם".
הפכת לצמחונית בגלל אהבתך לבעלי חיים?
"כן, אבל אני אוכלת דגים, מה שכנראה עדיף שלא הייתי עושה".
נקלעת פעם לסכנת חיים אמיתית?
"הייתי במצבים די מפחידים. באוסטרליה הסכנה שונה קצת מזו שאורבת במדינות אחרות, בהן אתה יכול להירמס בידי חיות גדולות. אצלנו אין טורפים גדולים, אבל יש המון נחשים, וכבר יצא לי להיות עם אנשים שהוכשו והיו צריכים להגיע לבית חולים מהר, אחרת ימותו. הצוות שאיתו אני עובדת אומן איך להתמודד עם נחשים. גם הים יכול להיות מפחיד, אבל במובנים מסוימים הערים מסוכנות הרבה יותר. אני חושבת שהדבר הכי מסוכן בעשייה מהסוג שלנו הם המטוסים הקטנים, ההליקופטרים, הדרכים הצרות שאנחנו נוהגים בהן בלילה – זה מסוכן הרבה יותר מהסיכוי להינשך בידי כריש.
"בסדרה 'אוסטרליה הקסומה' הדבר הכי מסוכן קרה כשנסענו ממש לאורך הקצה של קייפ יורק, אזור מבודד להחריד, שבו אפשר לנהוג במשך חמש שעות מבלי לראות אף כפר או אנשים אחרים. תוך כדי נסיעה פתאום עף עלינו צמיג, והסתבר שהוא מהמכונית שלנו. הגלגל השתחרר ועף על הכביש, וזו היה בלילה, כך שלא יכולנו למצוא אותו. היינו באזור ממש מבודד וידענו שאף אחד לא יגיע לעזור לנו. בסופו של דבר גילינו שהוא התגלגל במורד הצוק, מצאנו אותו והחזרנו אותו לרכב. אחרי זה נסענו לאט במשך כמה שעות. האמת, אני חושבת שבני אדם מסוכנים הרבה יותר מבעלי חיים. למשל, צילמתי פעם בתאילנד, תחת מסווה, אנשים שמכרו חלקי גוף של נמרים באופן לא חוקי – הם הסכנה האמיתית, לא הנמרים".
טוסקה לובי קרויה על שם האופרה של ג'אקומו פוצ'יני. "זה היה רעיון של אבא שלי", היא מספרת. בצעירותה עקרה לאנגליה כדי ללמוד קולנוע וטלוויזיה. "בגלל שתעשיית הטלוויזיה באוסטרליה קטנה, יש הרבה יותר הזדמנויות אם מתחילים את הדרך בבריטניה. עשיתי תואר שני בלונדון, ולאחר מכן עבדתי בין היתר עם החטיבה לסרטי טבע בבריסטול, שמהווה את המקור לרוב התוצרים שאנו רואים בז'אנר. כשחזרתי הביתה הצטרפתי ליחידה לסרטי טבע בתאגיד השידור האוסטרלי (ABC). ב־1998 זכיתי לפגוש לראשונה את דייוויד אטנבורו. באחד הימים הגעתי למשרדי התאגיד וראיתי דלת שבדרך כלל השארנו פתוחה, והיא פתאום הייתה סגורה. כששאלתי למה סגרו אותה, האנשים במשרדים אמרו: 'בגלל שדייוויד אטנבורו שם'. הייתי המומה, ואז דייוויד בדיוק פתח את הדלת והסמקתי. הוא הגיבור שלי".
יצא לכם לעבוד יחד?
"כן. הוא מדהים לא פחות מהרושם שהוא עושה. הידע שלו עצום, הוא אדם סבלני, מצחיק וטוב לב ולמדתי ממנו הרבה. אחרי שהיינו מסיימים לצלם, אורזים ונוסעים ללוקיישן הבא – ולפעמים היה מדובר בנסיעה של ארבע או חמש שעות – הוא היה מספר לנו סיפורים מרתקים על חוויותיו באתרים שבהם ביקר, שזה בעצם כמעט כל העולם".
גם לובי כבר הייתה כמעט בכל העולם. "תמיד נמשכתי לפארקים הלאומיים הגדולים ולשמורות. בכל מקום שאליו אני מגיעה אני משתדלת למצוא את בעלי החיים האופייניים לו. מובן שלאחרונה לא יצא לי לטייל הרבה בגלל הקורונה. הטיול האחרון שלי לחו"ל היה לסרי־לנקה, ששופעת בבעלי חיים מדהימים. לצערי בכל מקום שם בני האדם חודרים לאזור מושבם של בעלי החיים. למשל, באזורים רבים הפילים בורחים מהיערות שבהם חיו בעבר".
ואיזה מקום הכי כבש אותך?
"אוי, זו שאלה קשה. וואו. הייתי בהמון אזורים מרהיבים. אני אוהבת מאוד את יוון, וגם את דרום אסיה. כשזה נוגע לאוסטרליה, אני אוהבת להיות בהרים כשיורד שם שלג. מדהים בעיניי לראות שלג בערבה האוסטרלית, שתמיד חושבים עליה כאזור חם".
ביקרת כבר בישראל?
"מעולם לא ביקרתי בישראל, אבל אתם ברשימה שלי! בכלל, יש המון אזורים ובעלי חיים שטרם פגשתי ואשמח לחקור, למשל חרקים. האמת שאני מאוד מתעניינת בחרקים".
את תקופת הקורונה היא בילתה עם המשפחה בסידני. "מאוד נהניתי מהסגר. זו הייתה חוויה מעניינת כשהילדים לומדים מהבית. ראינו יותר ויותר בעלי חיים שיצאו לעיר כי היה שקט יותר והם הרגישו בטוחים יותר, שמענו הרבה יותר ציוצי ציפורים במרחב שלנו".
ואיך הקורונה תשנה את הטבע ואת החיים שלנו?
"אני מקווה שנלמד לקח מהקורונה וגם מהתחממות כדור הארץ, שהיא שינוי מבעית. לא היה ולו מקום אחד שאליו הגעתי באוסטרליה, שבו לא ראיתי את השפעת ההתחממות הגלובלית. גם אם השינוי היה עדין – למשל בהתנהגות בעלי החיים או בשינויים בנוף – הוא קיים בכל סביבה שבחנו. ואם נשווה לחמש שנים אחורה, השינוי גדול. זה מרגיש כאילו השינויים מתרחשים כאן מהר מאוד – מדובר במדינה שבה לפני 200 שנה לא היו בכלל אירופאים ולא חיות שהגיעו מחוץ ליבשת. זו הייתה סביבה סגורה, ומפחיד לראות כמה מהר המצב השתנה".
