"בשנה הבאה נשב על המרפסת"
(צילום: יובל דקס, רשות הטבע והגנים)
צלילה באילת בתוך יופי ושקט שאין כמותם
למטייל הישראל אין יותר מדי הזדמנויות לצאת אל הטבע המקומי ולשכוח מהכול; הארץ קטנה ומצולקת מדי. גם אם יתבודד על פסגת פיסטין נידח בערבה, גדר גבול ישנה תזכיר לו היכן הוא נמצא. ובצפון, גבוה וירוק ככל שיגיע, מסוק קרב יטרטר מעליו ויסגיר את המתח השורר בגבולות הטעונים שלנו.
אחת הדרכים הבדוקות לשכוח מהכל היא לרדת לאילת ולצלול. רגע אחד אתה עוד מתבשל בחום הכבד בחליפת הצלילה, פוסע בהליכת ברווז בגלל הסנפירים, עמוס ציוד ומשקולות. שנייה אחר כך אתה נעלם במים הקפואים והופ - זהו. אתה נמצא בעולם שנראה, מרגיש ומתנהג אחרת לגמרי. כאילו טבלת בבת אחת באיזו בריכה פרהיסטורית ואתה מוקף יצורים יפהפיים; אלמוגים, שושני ים, קיפודים ודגים בכל הגדלים והצבעים. והכי חשוב - השקט. זה השקט שבו אתה שומע רק את נשימותיך שלך, שואף ונושף, כאילו גם אתה חזרת לשלב הקדמוני שבו האדם היה סוג של לטאה ימית, הרבה לפני שיצאה מהמים, הזדקפה, החלה ללכת על שניים ולהחריב או לאכול את כל מה שנמצא סביבה.
וככל שאתה מעמיק לצלול, כשיש מעליך עשרה או 20 מטרים של מים, השקט נעשה עמוק יותר, המים כחולים והיצורים תימהוניים. מכאן השעות עוברות כמו דקות. המדריך הוא זה שבדרך כלל מזכיר לך שאין ברירה, עליך לחזור למציאות שלך בעולם רועש, חם ואלים, המאוכלס ביונקים טכנולוגיים קצרי רוח, שאתה אחד מהם.
(יקיר אלקריב)
שיחת נפש עם פרה. או למור
לעזוב הכל כדי להיות שוליה בספארי. בעצם, אפשר גם אסיסטנטית של רועה צאן. והכי טוב, להוביל פרות למרעה. למה? כי ישבנו, מאוד מזמן, במרפסת אצל משפחת רותי וזולו פלס במושב אלמגור. שתינו קפה ואכלנו חסה. ואז רותי קראה פתאום: "מרגלית". ציפינו לזאבה שלהם. זאבה אמיתית שתיפקדה ככלבת רועים ושמירה, אבל מפינת הגינה הגיחה פרה צעירה בדילוגים אדירים, ונשארה לשבת ולשוחח עימנו. תכירו. זו מרגלית. זו משפחת רוסו. קחי חסה, מרגלית.
מאותו רגע היינו צמודי-מרגלית, כולל שיחות נפש, וזה הוסיף קומה של מנוחת נפש לחופשה שלנו. ככה למדנו מה בדיוק מורעף עלינו בעודנו מבלים עם בעלי חיים. ולמה אנחנו נושמים יותר טוב. בעצם, כל מה שיכלול התבוננות בבעלי חיים, ליטופם, יצירת קשר איתם, רצוי בסביבה של טבע. אל תיתנו לנו שדרת מעצבים, בית קפה מסוגנן או רובע משולב של אופנה ומסעדות. תעזבו אותנו באמא שלכם לטובת דיאלוג עם קוף למור קטן.
בכל מקרה, הכי טוב בספארי. אינכם חייבים להתנדב כשוליות מטפלים, ואז לקוות לרכוש אוכל אסתטי ב-"בוטיק-הכל-לג'ירף" במקום האיחחס שהם מחלקים שם. בשביל להתבונן בלמורים הינכם יכולים פשוט לשתות קפה בבית הקפה של הספארי (כן, ברמת גן) ולהשתגע מהלמורים הקטנים שמבצעים עבורכם נאמבר של טרזן בהתעמלות אמנותית.
למי שמתעניין, יש לבוא ביום חול, כאשר הילדים שלכם במסגרות ולא עם איזה חברה שתקשקש לכם על גשטאלט, רק עם מטורללים כמוכם. לבעלי המטורלל ולי יצא כבר לשבת בספארי בתוך מדמנה זרועת נתחי בשר ולשחק עם בייבי טיגריס ועם גור אריות בשם נאבוקו. לא רצינו ללכת יותר הביתה. לעולם.
בשיחות עצובות קצת במשפחה, רובנו מתוודים שאנו שמחים במסלולים אליהם פנינו. החסך היחיד הוא שלא הקדשנו מספיק זמן איכות לבעלי חיים. היינו רוצים זמן לכך בשנה הקרבה, ועם המון סלפיז.
עוד אפשרות מרנינה היא פשוט לשהות במקום שבו גרים בקר וצאן. נהגנו לבוא למצפה הימים ולגור רוב היום בדיר, במקום ב"סוויטת הפעמון", ולהצטרף לעדר העולה למרעה בהר. בקרוב ננסה את עמותת התיירות ברמת הגולן. שימצאו לנו מרעה. למה? כי פרות הן יצורים תבוניים.
בבית הקטן שלנו בכפר מט לנפול על הר נידח באלפים האיטלקיים אנו מיודדים עם פרות באופן עמוק, ומהווים גם דילרים ל"אבקה הלבנה" לה הן מכורות. דהיינו, מלח. אנו מאזינים לפטפוטי אחה"צ שלהן, על כר הדשא, אפשר להישבע שהן שותות קפה. אני מתבוננת ארוכות גם ב"טרזן", הפר הגר בשטח שלנו, לומדת את שפתו. כאשר הוא גועה ביבבה, אני פונה, לחוצה, אל לורנה גבירתו. "נו בטח". היא עונה. הוא מזהה את צליל המנוע בג'יפ שלי וצועק אליי. חכי שייראה אותי הוא יהרוס כאן את כל הכפר. נדמה לי שטרזן האיטלקי ומרגלית מאלמגור סוגרים עכשיו מעגל. או פינה. וגם אנחנו.
(נירה רוסו)
התגנבות בוקר מוקדמת כדי לצייר גרפיטי
זה קרה באחד מימי שישי בצהריים. הגענו עם הבנות לשוק לוינסקי בדרום תל אביב לקנות קצת תבלינים וציוד ליום הולדת, ולאכול משהו. פלורנטין הייתה עמוסה וצבעונית והרגישה כמו מוזיאון ענקי. אמנות על כל קיר, גרפיטי בכל פינה, והבנות לא הצליחו להירגע. התבלינים נשכחו, גם האוכל, והמשכנו במסע אחרי היצירות שמתחבאות בסמטאות, על הקירות, בין חדרי המדרגות. הבנות לא הפסיקו לשאול שאלות. מתי הם מציירים? הם לא מפחדים? האם החתימות ליד הציורים הם השמות האמיתיים? ואז פתאום עלה הרעיון - אולי במקום לדבר על גרפיטי, פשוט נעשה גרפיטי.
החלטנו על שבת, בבוקר מוקדם, כשהשכונה עוד ישנה. אבל מה המסר שלנו? מה יש לנו להגיד? הבת הקטנה, אז בכיתה ב', נכנסה לחדר וחזרה אחרי כמה דקות עם שבלונה של פייה שמסביבה כמה לבבות, ואמרה: "אולי נפזר אהבה?". יש רגעים שבהם אתה יודע שכהורה עשית משהו טוב.
למחרת בבוקר מוקדם יצאנו לדרך נרגשים. חיפשנו את הקיר המושלם. אחרי סיבוב קצר מצאנו אותו. סמטה קטנה, ליד תיבת דואר אדומה וישנה. קצת פחדנו, אבל גם זה היה חלק מהעניין. הרגשנו כמו אמני גרפיטי אמיתיים, והמסר שלנו היה אהבה.
הבנות תלו את השבלונה והתחילו לצבוע. אני שמרתי, וגם קצת צילמתי. אחרי כמה דקות מותחות היא הייתה שם, קטנה ולא יותר מדי בולטת, כך שתתגלה רק למי שבאמת מתאמץ לראות - פייה כחולה עם לבבות אדומים, המתנה שלנו לתל־אביב שאנחנו כל כך אוהבים.
(אסי חיים)
קנס למשקל יתר לא ימנע ממני ליפול חופשי כמו טום פטי
כמו תשלום מרגיז על משקל יתר של מזוודה בטיסה, כך גם עודף משקל, הפעם של הגוף, עמד ביני לבין הגשמת חלום ותיק - צניחת טנדם. מתברר שחלק ממועדוני הצניחה בישראל לא מאפשרים למי ששוקל מעל ל-100 קילו לצנוח, ומי שכן - גובה "פרמיית משקל" של 400 שקל. זה גם הקנס של הגבוהים - מעל 1.90 מטר. ההסברים נעים בין שיקול בטיחותי לשחיקה מוגברת של הציוד. נו, שוין. אז נשלם 40 אחוז יותר בגלל כמה משולשי פיצה שהילדים לא סיימו וחבל היה לזרוק.
אך סמלי שאת הקפיצה הבלתי נמנעת לתוך משבר גיל ה-40 החלטתי לציין בקפיצה ממטוס מגובה 13 אלף רגל. מאז הצניחה הבודדת בצבא, שהסתיימה במהירות מבלי שהספקתי אפילו להביט אל עבר הים שלחופי פלמחים, אני מפנטז על צניחה חופשית. לא כזו שהמצנח נפתח בה מיד אחרי ספירת "22-21", אלא Free Fallin' כמו ששר טום פטי.
בבוקרו של אחד מימי שישי באוקטובר שעבר אסף אותי חבר, שאולי לא היה מספיק אמיץ לקפוץ אך הביא איתו חברות אמיצה ומצב רוח טוב. בדרך למועדון הצנחניה בקיבוץ שמרת בצפון חלפנו על פני חוף הבונים, המקום שבו לרוב צונחים כל הרזים והנמוכים שאני מכיר. איתרע מזלי, והיה זה יום מעונן במיוחד עם ראות מינימלית. במועדון הצניחה ניסו לשכנע שזה דווקא מגביר את החוויה.
בדרך למעלה במטוס איוון המדריך המקסים ניסה להפיג את המתח ביחד עם הצלמת הצמודה שהביאה איתה אנרגיה חיובית ורוח שטות. אי אפשר להתחרט. אתה יושב על ספסל, המדריך רתום אליך מאחור, ואתה מתקדם אט־אט לעבר הדלת הפתוחה בגלישה איטית של הישבן. לא חשבתי על דבר באותו רגע למעט הניסיון להיזכר האם זכרתי להוציא את הסלולרי מהכיס או שמא דנתי אותו למוות בהתנפצות אדירה.
ואז: הופ - אפילו לא צריך לקפוץ. איוון היטה את הגוף למטה ונתן לשנינו דחיפה קטנה. נפלתי ביחד איתו, צורח מאושר מתובל בשיגעון, שעקפו את הפחד בסיבוב. יישרתי ידיים לצדדים כמו כריסטופר ריב בימים הטובים, וריחפתי בין העננים שהתעבו מעל מפרץ עכו. רעש הרוח מחריש אוזניים, עד שאחרי כדקה של נפילה חופשית איוון פתח את המצנח, ופתאום שקט. אתה מבין שזה רק אתה והמדריך שם למעלה, הזדמנות נהדרת לאשר לעצמך את כל האקסיומות: הים כחול, הגליל ירוק, ואתה כבר בן 40, רק עם פחות 2,135 שקל בארנק.
(עמיר קורץ)
הליכה לכדורגל עם כל המשפחה
הייתי בן שש כשהלכתי עם אבא שלי בפעם הראשונה ל"קופסה", המגרש הישן והקטן של מכבי נתניה, לראות משחק כדורגל. הלכנו ברגל, הלב שלי פירפר מהתרגשות. כבר בדרך ראיתי את כל האנשים נוהרים אל המגרש לבושים בצהוב, מחייכים אחד אל השני במין אחוות יודעי סוד, והרגשתי שייך. כשהגענו, מיד אחרי הכרטיסים, קנינו סנדוויץ' טוניסאי עם חריף, ורק מהריח נעשיתי רעב. בשקיות מהסופר שסחבנו איתנו היו מים והרבה גרעינים. הרגשנו מצוידים.
אבא שלי אהב לשבת ביציע הדרומי, על טריבונות העץ, ואני פחדתי, כי הרווח בין הספסלים היה כל כך רחב שתנועה אחת לא נכונה ואני צונח למטה, יחד עם קליפות הגרעינים. אחרי הגול הראשון של הקבוצה, והגול הראשון שראיתי בלייב, אבא שלי, מרוב שמחה, העיף אותי באוויר - וברגע הזה בין שמיים לטריבונה התאהבתי לתמיד.
מאז עברו הרבה שנים, וגם את הרגע שבו 11 המופלאים עלו למגרש והר געש של 12 אלף צופים התפרץ, אני לא אשכח. נתניה ניצחה את מכבי תל אביב 0:6, ועד היום אני זוכר חלק מהשערים ואת עודד מכנס מניף ידיים לעברנו בתנועת ניצחון.
יש משהו מיוחד באהבה לקבוצה, שנשאר איתך לנצח. גם אם לא הקפדתי להגיע למגרש לכל המשחקים, תמיד עקבתי, תמיד קיוויתי. היו שנים טובות ושנים רעות, ובדרך נולדו ילדים, ובעדינות, בצעדים קטנים, גרמתי גם להם להתאהב. הייתי מושיב אותם איתי מול המסך, נותן להם קצת פיצוחים, שר להם את אחד השירים. קונה להם חולצה צהובה עם הסמל, שירגישו גאים. את הגדול הייתי סוחב איתי לפעמים גם למגרש. נכון, זה כבר לא אותו אצטדיון קטן וישן בלב העיר, ואת הסנדוויץ' הטוניסאי הייתי מכין בבית, אבל לא היה מאושר ממני כשהוא היה מניף את הצעיף.
ואז הגיע הרגע שקיוויתי לו מאז שהם קטנים. עלינו לגמר הגביע והצעתי שנלך, כולם. חוויה משפחתית במגרש. את הערב הזה הם לא שוכחים. אמנם הפסדנו, אבל רגעי האושר אחרי הגול, והבכי של הקטנה בסוף - לא הותירו מקום לספק: הם מאוהבים.
(אסי חיים)
אבא וילדה מחפשים צרות והרפתקאות
"איך הגעתם עד לכאן", שאל החייל, ואלומה בתי בת השמונה ענתה, "פשוט ברכבל". אחרי מאות נסיעות משפחתיות החלטנו השנה לפצל מדי פעם: לצאת לשטח בפורמט זוגי של אחד מההורים ורק אחד מהילדים. ככה מצאנו עצמנו בתי ואני בשבת של אוגוסט במפלס העליון של החרמון, בראשיתו של השביל המסומן הגבוה בישראל. החייל עוד שאל, "רגע-רגע, רק שניכם פה?" ושלושתנו הבטנו סביב ולא ראינו איש.
רוב המטיילים עולים ברכבל לסיבוב במפלס העליון ויורדים כמו שעלו. אנחנו תיאמנו בטלפון עם צה"ל, קנינו כרטיס לכיוון אחד ונתנו לשביל המסומן לבן-ירוק לקחת אותנו במורד. בגובה 2,000 מטר אין עצים, רק סלעי גיר עצומים ונוף קריר ומשגע. על השביל להר חבושית מצאנו קקי משובץ כדורונים אדומים, שבעל חיים הררי וקשוח לא עיכל היטב. מקור הכדורונים הסתבר, בשיח נמוך. גם אנחנו טעמנו. חמוץ-מתוק הוא טעמו של הדובדבן השרוע, שגדל רק בגובה הזה.
הירידה איטית ולעיתים תלולה מאוד. כבר שעתיים בדרך, והאיש האחרון שראינו היה החייל - גם לא עקְבת אדם או סיגריה. לבד על ההר. מפטפטים, מזכירים זה לזה לשתות ומזהירים מצעד לא בטוח או סלע משונן. השביל חוצה דולינה (בולען) מלאת פרחים ופרפרים, והרבה לפני הסוף אנחנו כבר מדברים על הפעם הבאה. אלומה שואלת, "ניקח את כולם?" ואני עונה, "את יודעת שזה יהיה אחרת". הכניסה למסלול דורשת תיאום טלפוני פשוט עם מפקדת האזור 04-6966207.
(גיל טבת, "המשוטט")
לילה בלי ילדים במלון יוקרה
לקחת לילה במלון באמצע השבוע עם בת הזוג שלך זאת פעולה די פשוטה. היא כה פשוטה שבקושי עשינו אותה ב-17 השנים שאנחנו יחד. סיבות תמיד היו לי: אין זמן, מלון טוב בארץ עולה הון, זה לא באמת חופש אם נוסעים רק ליום אחד, ואם כבר להוציא כסף - אז רק בחו"ל.
בסוף הלכנו על זה. הייתי שמח לכתוב שהרעיון היה שלי ושסגרתי את כל הפינות, אבל אני משתדל לדבוק באמת. וככה יום אחד אפרת הודיעה לי שהיא הזמינה לנו לילה במלון יוקרתי לעוד שבועיים (עזבו את השם, סעו לכיוון חיפה בכביש החוף ותוכלו לראות אותו על ההר מצד ימין), שיש סידור לילדים, ושאנחנו נוסעים.
וככה יצאנו מהבית ביום שני רגיל בצהריים המאוחרים, עם טרולי חצי מלא ורכב עם מושב אחורי ריק, בידיעה שבעוד שעה נהיה בעולם אחר. אפילו עצרנו באיזה פאואר-סנטר בשביל השופינג - כי אם חופשה אז עד הסוף.
הצוות במלון באמת השתדל וקיבלנו חדר מרווח ומעוצב עם אמבטיה מפנקת, מרפסת שמש ענקית ובקבוק יין סביר וסלסילת פירות על חשבון הבית. ב-18 השעות שלנו שם בקושי יצאנו מהחדר. כשיש לך מיטה ענקית ואין לך שלושה ילדים ברקע - אתה פשוט ישן נהדר.
החופשונת הזאת השאירה טעם של עוד. עכשיו אני רק חייב למצוא מישהו שיסגור עבורנו עוד לילה שכזה. בשמי.
(אמיר שוורץ)
מופע זריחה במצדה תמיד מרגיש כמו משהו קצת אחר
כמעט כל ילד ישראלי התחנך על מיתוס מצדה, ההר במדבר יהודה שהפך לסמל של גבורה. ויש גם ילדים, כמוני, שהתחנכו על המורשת המוזיקלית של הופעות הזריחה במצדה. הקליפ של דויד ברוזה מהמופע הראשון שלו למרגלות ההר, ב-1993, זכור לי היטב מאותם ימי גיל ההתבגרות שבהם התעצב טעמי המוזיקלי. במהלך השנים הופיעו שמות רבים וטובים עם הנץ החמה על ההר. זה יקרה גם בסוכות הקרוב, במסגרת פסטיבל התמר המסורתי המתקיים באזור ים המלח.
ההופעות האלה תמיד מדוברות, תמיד מוצלחות ותמיד מרגישות כמו משהו אחר. אולי זה ריחוקו של הלוקיישן, שמצריך היערכות ברמה של גיחה קטנה לחו"ל. ואולי זו השעה המאתגרת שהופכת את כל הסיפור למיוחד במינו. הופעה שמתחילה ברגעים שבהם החושך של יום האתמול הולך ומפנה מקום לשמש שתאיר את היום החדש, תמיד תיחשב כאירוע מכונן.
(תהל בלומנפלד)
להתאזן אחרי יום עבודה בפארק השכונתי
בישראל פזורים מאות פארקים וגנים לאומיים, וחלקם מרהיבים ממש. אם בחו"ל הם משמשים בעיקר לפעילות ספורטיבית, בישראל עושים בהם מנגלים; עניין של תרבות.
אצלנו ליד הבית, בדרום תל אביב, העירייה הקימה לפני כמה שנים את פארק החורשות, השוכן על חורבות הכפר אבו כביר. מאז קום המדינה, הייתה זו חורשה מוזנחת בשם "גן ההגנה". מתחת לחזות השלווה, מדובר במרחב היסטורי טעון; אפשר להבחין בשרידי הבארות שמהן הושקו הפרדסים. אחרי השיפוץ, החורשה הפכה לפארק מטופח ועתיר פינות חמד. עכשיו החצבים זוקפים ראש, ובשיא עונת הגשמים העשב הירוק עשוי להגיע לקומת אדם והחרציות מדגדגות את הברכיים.
אחרי יום ארוך בעבודה, קשה לחשוב על חוויה מאזנת יותר מטיול בפארק: אפשר לקחת פריזבי או כדור ולעשות קצת ספורט עם הילדים. ואפשר גם לטייל עם הכלבה, לשבת על ספסל, לסדר את המחשבות, ליהנות מבריזה סתווית שמגיעה מהים ולברך לשלום שכן חולף. ברגעים כאלה אתה מבין שמגורים בשכונה צפופה, בלי ריאה ירוקה שכזאת, נראית לפתע בלתי נסבלת.
(יקיר אלקריב)
אני וקלפטע בחוף הכלבים
שעת בוקר מוקדמת, אני עם הקפה, היא שרועה לצידי, נשימתה מגלגלת כדור אבק קטן על הרצפה. בגדול לא רע לה בחיים, אבל השיעמום, הו השיעמום וחוסר התכלית ניכרים בעיניה. גם אני, אם להודות, מרגישה דחוקה בין ארבעה קירות. בחוץ כל הזמן משהו קורה ואנחנו מפספסות. והנה שוב כל מיני מחשבות על תחושת מחנק ומשמעות, ואיך באמת צריך לחיות.
חישוב מהיר מסגיר - הזמן דוחק, אי אפשר להרחיק. בכל זאת, אמצע השבוע ושעון החול לקראת המשמרת המאוחרת בעבודה אוזל. "בואי", קראתי לעברה באסרטיביות. מרחק קליק אחד של רצועה, כדור ירוק עם שאריות ריר עליו, בגד ים, ספר וקרם הגנה - וחוף הכלבים של תל אביב כבר נפרש לפנינו, כחול, מגוהץ וכמעט בתולי מכלבים בשעה זו של בוקר יום חול. חול, אגב, היה שם בשפע, ושאריותיו ספונים בתוך הפרווה שלה עד היום.
שתינו התענגנו על הזמן ההוא, שבו אין צורך למצוא מילים או לנהל אינטראקציות אנושיות. רק הלוך חזור עם הכדור, אני זורקת, היא מביאה, פעם, פעמיים, מאתיים. על הספר, בהכנעה, ויתרתי בינתיים. ובתוך המים לא הייתה מאושרת ממנה להיתלות עליי, משל הייתי קרש צף והיא קייט וינסלט בטיטניק.
אתם מבינים, נלה רחוקה משלמות, למעשה היא מה שקוראים אותו קלפטע. וכשהיא מתנפלת על כל כלב שרק מעז להתקרב אליי, אני מזכירה לה שרכושנות זו תכונה גועלית. אבל באותו בוקר בחוף הכלבים הטלפון היה קבור עמוק בתיק, המים ציננו את אדי הלחץ והטרדות. זה היה זמן איכות של חברות, שאחת מהן הריחה אחר כך כמו גרב רטוב ומרופט, ושתיהן היו פשוט מאושרות.
(אורין ויינברג)
לילה לבן מאחורי הדלת המוגפת במאפייה
סדנאות בישול ואפייה הן הדבר הכי שחוק שיש. רק הלחם, ורק במאפייה עצמה, הם החרגה שווה. הרבה מאפיות שמכבדות את עצמן מזמינות זוגות או בודדים להצטרף לסדנת אפיית לחם לילית, או בשפה מעודכנת יותר - להיצמד אל האופה וללכלך את הידיים.
זה מקסים וריחני, ובעיקר שונה בכל מובן: לא מבשלים, לא מצלמים, בלי לקנות תרווד מיותר למטבח. זה בעיקר ללוש ולהיכבש. אחרי שאחרון הקונים פשט על השאריות, הדלת נסגרת. מנקים את המדפים, לובשים סינר ומסתערים על היעד שבעיניי הוא הדבר הטעים ביותר בעולם: לחם טרי.
אוספים את השיער. שוטפים ידיים. מנפים הרים של קמח. בוללים עם מים כמו משחק של דבק ילדות. ריח של מחמצת באוויר. מוסיפים תאנים, צימוקים, אגוזים, צנוברים, גרגירי חרדל וענפי רוזמרין, מעצבים כיכרות. מקשיבים לרחש הבועות והשמרים שמחוללים אורגיה סודית. רואים את הפלא תופח וחורג מגבולות התבנית ויוצא לשוטט בעולם. מלהיטים תנור, חוטפים כווייה. מפזרים שומשום או קצח, מכניסים עם התרווד. ומוציאים. ריח הלחם מתפשט כענן. מצננים, פורסים, מורחים חמאה, בוזקים מלח גס. לילה לבן במאפייה מאחורי הדלת המוגפת ושום כריך כבר לא יהיה לכם מובן מאליו.
(שרי מקובר-בליקוב)
כך הגעתי לבלות את השבתות שלי בכפרים הערביים
בשבת שעברה ביקרתי ברהט והייתי אורח בחתונה של רפעת אבו-מסלאם. באירועים חגיגיים כמו חתונות וחפלות מוציאים ברהט את הסוסים, מקשטים אותם בסרטים אדומים ברגליים ועל הצוואר והם משמשים כשיירת כבוד חגיגית. אחריהם מגיע הרכב של החתן והכלה מקושט בפרחים והם, כמו שומרי ראש, מובילים אותו אל אוהל החתונה. באוהל יושבים המכובדים של המשפחה וכל הקרובים עוברים מאחד לאחד ולוחצים ידיים לחתן, לאבא ולשאר בני המשפחה.
סמוך לאוהל פותחים שולחנות. כל שני סועדים מקבלים מגש שעליו מנה גדולה של אורז צהוב ועליה בשר כבש, ליד המנה יש קערית קטנה של מרק לבנה חם שבושל עם הבשר. איך אוכלים? אין סכו"ם, רק כף למי שחייב. כל הדבר הזה מנוהל ומתקיים על ידי המשפחה והחברים, תשכחו מקייטרינג, מלצרים ואנשים שלא קשורים. את הכל עושה המשפחה, גם את הניקיון של אחר כך.
איך הגעתי, אני הפולני, לביקורים שאני עושה בשבתות בשטחים ובכפרים הערביים? אצלי זה התחיל באינתיפאדה הראשונה, אז הרגשתי שכצלם עיתונות ב"ידיעות אחרונות" אני לא מתקשר עם אנשים ולמדתי ערבית. משם זה המשיך להמון חברויות ומכרים מכל הארץ. תזכרו: בכפרים לא צריך לקבוע וגם לא לאשר הגעה - רק תגיעו ותהיו מיד אורחים.
(שאול גולן)
לידיעתכם, החרמון קיים גם בקיץ
אין הרבה אתרי תיירות שתלויים במזג האוויר כמו החרמון. למעשה, כנראה שאין בכלל. ההר הזה, העיניים של המדינה, פשוט יושב לו בשקט־בשקט בפינתו הצפונית, ומחכה לשעת כושר, כלומר קצת שלג, שיביא עליו את המוני בית ישראל. ארצנו, כידוע, אינה משופעת שלגים, או חורף בכלל, ובהינתן ההתחממות הגלובלית, יוצא שמשנה לשנה ניתן לבקר בו בגרסתו המושלגת פחות ופחות זמן. ואז, כשניתן האות, מסתערים כל חובבי השלג על המקום, יוצאים מביתם באמצע הלילה כדי להימנע מהפקקים ומגלים שבכל שעה שבה תצאו מהבית - תיתקעו בפקקים. אחרי שעמדו שעות בפקקים, הם מבלים דקות ארוכות בתורים, וכל זה כדי ליפול על הטוסיק בניסיון מגושם לעשות סקי.
ובכן, זה הזמן לנפץ מיתוס. החרמון נשאר יציב וקיים גם לפני ינואר ואחרי אפריל. למעשה, הוא תמיד שם, גם בימים שבהם הוא לא מככב באמצעי התקשורת (לעולם תחת הכותרת "רואים את הלבן בעיניים"), גם בימים שבהם הוא לא קורס תחת הנטל של אינספור מבקרים שמנסים למצות את הביקור בטרם ישובו לפקק. למעשה, החרמון הוא אתר נופש הפועל כל השנה. יש בו מזחלות אקסטרים, אבובי קיץ, נקודות תצפית ומסלולי סיור רגליים, שבהם אפשר להתוודע לחי והצומח הייחודיים לחרמון. כל הסיפור אולי יצטלם פחות יפה מאשר מרבדים לבנים, אבל היי, לפחות לא עומדים בפקקים.
(תהל בלומנפלד)
לפעמים כל מה שצריך זה סנדוויץ' טוב
בשנים האחרונות חלה מגמה מעניינת בשוק הקולינריה הישראלי. לצד מסעדות שף, שפועלות במתווה הישן והטוב של חלל, שולחנות, כיסאות ומטבח שמוציא את המנות לסועדים באמצעות מלצרים, עלה מעמדם של דוכני אוכל הרחוב. אותן מנות המותקנות בדוכנים, לעיתים נטולי מזגן, מול עיניו של הסועד הרעב, ומוגשות טריות-טריות תמורת מחיר סביר, שלא מגלם את הארנונה שבעל המסעדה צריך לשלם. מנות שמנוניות לעיתים, אותנטיות לפרקים, שבזווית הנכונה גם יצטלמו לאינסטגרם יותר טוב מכל צִלחוּת מעשה ידיו של שף כוכב. עם יד על הלב, כמה פעמים ישבתם במסעדה מפונפנת וחלמתם על סביח?
יש לא מעט מקומות כאלה. מהדוכנים הטרנדיים שהפודיז מדברים בשבחם ומצלמים עד דלא ידע, ועד לדוכנים של קשישים שכבר 50 שנה מתקינים בהצלחה את אותה המנה. המאמינים האדוקים בקולינריה טובה לא ייתנו גם ל-80 אחוזי לחות לעמוד בינם לבין מנת אוכל רחוב נחשקת.
ובקטגוריה הזאת, יש מנה אחת מצטיינת במיוחד - סנדוויץ' טוניסאי כהלכתו, בשוק של רמלה או נתניה. פריקסה (מעין לחמנייה מטוגנת), טונה משומרת בשמן זית ולימון, לימון כבוש, תפוח אדמה, ביצה קשה ואריסה - אלה אבני היסוד של הסנדוויץ' הטוניסאי המושלם, שכאשר הוא עשוי נכון, יש האומרים עליו שהוא אחד הטובים בעולם כולו.
(תהל בלומנפלד)
לקרוא ספר על מדרגות חדר הארחה פשוט בקיבוץ
לפעמים, כשמחפשים סתם פשטות עם מינימום רעשים שמכבידים על הנפש, כשיש עייפות מחופשות נהנתנות במלון חמישה כוכבים דה לקס עם קילומטרים של בופה, נצנצים וסדנאות יין, שלא לדבר על ייעדים בחו"ל שמצריכים יום טיסה מפרך - חופשה בקיבוץ היא הפתרון שלי להשקטת מערכות. אין כמו לשבת אחר הצהריים על שלוש המדרגות במבנה טורי ששימש פעם את החברים, להכין קפה מהקומקום החשמלי שעל השיש במטבחון, בלי בריסטות ופולים מהחווה של פדרו בברזיל, סתם קפה נמס פשוט מהשקית שבמכל הקרמיקה שמחכה לאורחים ועליה כתוב "קפה". אפשר גם לשבת על כיסא נוח בדשא מתחת לעץ ששתלו החברים הראשונים ולקרוא ספר.
הקיבוץ הוא המפלט הסודי שלי. הוא בגליל המערבי, לא רחוק מהים, בחדרי הארחה הישנים שעדיין פועלים לצד סוויטות מפוארות שנבנו מסביב בשנים האחרונות. זה לא שחדרי הארחה הווותיקים הם מתקופת הצנע. הם עברו שיפוץ ואת ארוחת הבוקר הטובה אוכלים בחדר אוכל מיוחד רק לאורחים המשקיף על חוות סוסים ומטעים.
המיטה היא עבודת אומנות של חרש ברזל מהצפון, אבל כל השאר צנוע ובמקלחת יש עדיין מגב לגרוף את המים. מבחינתי אין תחליף לשקט הירוק של קיבוץ ותיק שלפחות למראית עין מתנהל בקצב נינוח משלו. אפשר לטייל בין שביליו ומשפחות יכולות לקפוץ עם הילדים לרפת ולבריכה, שמשום מה רק האורחים פוקדים אותה. יש גם את עניין המחיר, גם הוא פשוט ושפוי ומאפשר לקיים את הפסק זמן הזה לעיתים תכופות יותר.
(נווית זומר)
לילה קסום בעכו הרומנטית
לילה לבן בתל אביב זו חוכמה קטנה. הכל קרוב, מתחנף, שוקק בכל מקרה. בעכו זו מוזיקה אחרת, חושנית וספונטנית לגמרי. יוצאים בערב אל העיר העתיקה, הולכים לאיבוד בסמטאות, מתמזגים עם המקומיים שמשחקים שש-בש על המדרכות השבורות, מחייכים אל הנשים במרפסות ואל הצעירים שמסיימים את היום עם נרגילה ומרגישים קווקז, או לפחות יוון. ממשיכים אל הנמל ברגל, אוכלים דגים שזה עתה עלו ברשת, עוצרים בחאן אל-עומדאן לגנוב נשיקות בין הכתלים המתפוררים, נטולי התקרה. שורקים או צוחקים כדי לשמוע הד. עוצמים את העיניים כדי להתרגל לחושך, פוקחים אותן מול התצפית המדהימה אל מגדל השעון.
בלילה בעכו המסגד מאיר בירוק, הכנסייה באדום והירח בלבן מופז. כבר חצות? אל הטיילת והים. אדוות וקצף, גלים וריח המלוח. זה הזמן לפרוש שמיכה, לספור כוכבים, להקשיב לצרצרים, לדבר או לשתוק, לעשות אהבה, לתפוס תנומה. ועם דמדומי הבוקר להתעורר מול הזריחה על המזח. ללכת בעקבות ניחוח הל אל רחוב חאן א-שווארדה. הכל שקט, הכל סגור, רק בית הקפה ליאלי אל סולטאן פתוח כל היום וכל הלילה. שותים את הספל הראשון של הפינג'אן, אולי כריך, אפשר עוגה - כל מה שבא לכם בטוב בעין. בעמידה. בידיים. חוזרים לאוטו. חוזרים הביתה. אפילו לעייפות יש טעם של עוד.
(שרי מקובר-בליקוב)
חלום על חופשה ארוכה מול עץ פומלות ונוף הרים
"הרבה פעמים כשאני מגיעה מעמק הירדן לתל אביב אני מבחינה שאני הולכת מהר, אבל ממש-ממש מהר, ולא בגלל שאני ממהרת. אני הרי כאן בחופש. אבל המהירות של העיר גורמת לי לחקות אותה, ואז אני מהר רוצה לעזוב הכל ולחזור הביתה, לכאן", מחווה בידיה ג', שמתגוררת כבר חצי מאה בקיבוץ גשר שבעמק הירדן, ולוקחת נשימת שמש עמוקה של ראשית אלול.
מעבר לכובע הבד רחב השוליים שעל ראשה גם בשש אחר הצהריים, אני מתבוננת אל עבר השדות הרחוקים, הצהובים מקיץ ממושך, הנחים למרגלות ההרים בצידו השני של הגבול עם ירדן, מלטפת בעיניי את עצי הדקל המתנשאים, ויודעת בול על מה היא מדברת, כיוון שאותו הדבר קורה לי כשאני מגיעה לכאן, המקום אליו לקח אותי בן זוגי כשרק הכרנו, ומאז הוא לי סוג של בית וחלום.
אני מגיעה לכאן ומיד שואפת את העובדה שדבר לא באמת משתנה כאן חוץ מעונות השנה והריחות העולים מהשדות. אני יודעת שכשאשוב בעוד חודשיים, השבילים יהיו ריקים ורחבים ובין חדר האוכל המיותם לבית האבות המלא תמיד, הורים יגלגלו עגלוּל ובו תינוקות רכים, ושוב אגיד לעצמי שבשנה הבאה או בזו שאחריה, אציע לגיסי וגיסתי אוהבי החוף, ומי שלא שבעו דיים ימים עם 70 אחוזי לחות ומרוצי מיני-מרתון לאורך אבן גבירול - לבוא לגור במקומנו ולתת לנו להתגורר במקומם, לפתוח חלון לעץ הפומלות ולנסות לנחש לפי ריח התחמיץ או הערוגה באיזו עונה אנחנו נמצאים.
העיר זורמת לי בוורידים, אבל אני בטוחה שחיי אדמה ירחיבו לי אותם, וגם את הנשימה.
(ענת לב-אדלר)
אין כמו לפגוש את האיש ששם את הנשמה שלו בכוס היין שלי
הכלל הזה, שהתעצב במהלך שנים של טיולים בחו"ל, פשוט: לא משנה לאן נוסעים, באיזה הרכב משפחתי או מה אופי הטיול - תמיד אחפש יקבים בסביבת הימצאי. וזאת משני טעמים. הסיבה הראשונה והמובנת מאליה היא האהבה ליין, אהבה שמלווה אותי בכל אשר אלך, או אטוס. השנייה היא המפגש הבלתי אמצעי עם האנשים שעושים את היין, מפגשים שמתאפשרים לא אחת בעת ביקור ביקב.
אנשים שעושים יין, כך למדתי מזמן, הם אנשים שלא מפחדים לקחת פיסה מהנשמה שלהם, לשים אותה בתוך חבית עץ אלון, ולחכות בסבלנות אין קץ למפגש המחודש איתה. ואנשים כאלה הם אנשים שאני רוצה להכיר, בכל מקום על פני כדור הארץ. כך יוצא שלא מעט ימים בטיוליי שמעבר לים הם טיולי יקבים, על הנופים הנהדרים שבדרך, המפגש עם יצרני היין, הבקבוק שנארז בקרטונים ייעודיים בשיטה שיום אחד עוד יירשם עליה פטנט, וכמובן ערפול החושים הנעים והלא מוגזם שמתלווה לשתיית משקה אלכוהולי.
אז אם הכל כל כך חיובי, מיד נשאלת השאלה למה צריך ליהנות מכל הטוב הזה רק בחו"ל? מה עם סיבוב יקבים תוצרת הארץ? הרי ארצנו הקטנטונת התברכה בכמות נאה מאוד של יקבי בוטיק. גם בקרבנו חיים אנשים שתעשיית היין בוערת בקרבם, אנשים שהלכו בעקבות החלום, נטשו מקומות עבודה בטוחים, ומשקיעים את מיטב מרצם בגידול ענבים והפיכתם למשקה ארגמני, או לבן, או ורדרד, איש-איש ונטיית ליבו. יש לא מעט מהם - בגליל, בגולן, בשפלה, בעמק האלה, אפילו בערבה. והכי חשוב: לא צריך לשקיע זמן חו"ל יקר בהִנדוס האריזה למזוודה.
(תהל בלומנפלד)
טיפול וואטסו עושה פלאים למי שמרגיש שהוא עומד לשקוע
בהיותי יצור שמים מרגיעים אותו ממש כמו שתנור גורם לפיצה לבעבע, מצאתי את השילוב המושלם בטיפול וואטסו, שמבטיח שיהיה לצידי תמיד זוג ידיים ויבטיח שלא אטבע, ובאותה הנשימה אוכל להתמסר למגעם המאפשר והמרפא של המים, ולחזור לא רק לרחם, אלא גם לעצמי. המצופים נקשרים אל הרגליים, הכרית המנופחת נכרכת מסביב לצוואר, ואני קובעת פגישה עם מלאכי שמיים. שם מים.
לאחר כמה טיפולי וואטסו מוצלחים שחוויתי לאורך השנים, אין שום דבר שמרגיע לי את הגוף ואת הנפש כמו הגרירות האיטיות הללו, כשזוג ידיים או יותר מסחררים אותך כשאת שוכבת על פני המים, וגם זה שנהנה מהליטוף הממכר הזה.
אני לא צריכה יותר משלוש דקות להניח את עצמי בידי המים והמטפלים, ולהפוך להיות עור, שהוא, למי שלא יודע, האיבר הגדול ביותר בגוף שלנו.
וואטסו הוא בעצם שיאצו שמתבצע במים, והוא חלק מתחום הריפוי באמצעות מים - הידרותרפיה. ואכן, במדינה שבה כל הזמן מרגישים שעומדים לשקוע, כשכל מה שאנחנו רוצים זה להחזיק את הראש מעל למים ולהצליח לצוף - אין כמו טיפול וואטסו כדי לגרום לנו להירגע, להשיב את הנפש ולהפוך לרכים־רכים, בתחושה שהכל אפשרי.
כשתסיימו את הטיפול, שלרוב נמשך בין 45 דקות לשעה, חזרו למציאות באיטיות, הישענו אל דופן הבריכה, הניחו לתמונות של האנשים סביבכם לחזור ולהתחבר לזמן ולמקום, ובעיקר הבטיחו לעצמכם שלא יעבור זמן רב מדי עד הטיפול הבא. אם הייתי צריכה לבחור בדבר אחד שאעשה למען עצמי השנה - זה הדבר.
(ענת לב-אדלר)
שיפור הזוגיות בחווה מבודדת במדבר
אנחנו אוהבים, ברור שאנחנו אוהבים, אבל החיים שוחקים. עבודה, בית, פקקים, סידורים, תיאומים ומשימות בלי סוף, ובעיקר התחושה שאין באמת איזה רגע לבד. מה בסך הכל אנחנו מבקשים, מדי פעם להיות קצת לבד. להתנתק מהציוויליזציה, לכבות את הסלולרי ולהיות שנינו, כמו פעם לפני הילדים. להקשיב אחד לשני, לצחוק ביחד, להעביר את הערב עם בקבוק יין בלי לדאוג מי נוהג הביתה.
אנחנו גילינו שהדרך לחזק את הזוגיות היא לא במלון חמישה כוכבים או צימר עם עוד כמה זוגות סביבכם. נכון, גם זה פינוק, אבל למי שמרגיש שהוא כבר לא יכול לראות אנשים סביבו ומחפש את המרחבים, קיימות חוות הבודדים בדרום. שם, לבד מול המדבר, שעה וחצי או שעתיים מהמרכז, אנחנו נשארים רק שנינו והכל פתאום מאט, מקבל פרופורציות אחרות. הלילות קרירים ומלאי כוכבים, החופש מוחלט ולא צריך למהר לשום מקום. אפשר להכין ארוחת ערב רומנטית לבד, ואחרי לילה ביחד לקחת את הבוקר לאט, עם ספר טוב או כוס קפה מול המדבר. אבל הגילוי המשמעותי האמיתי שלנו, שמביא אותנו לפחות פעם בשנה לאחת מחוות הבודדים במדבר, הוא שכשאנחנו לבד - אנחנו סוף-סוף ביחד.
(אסי חיים)
