בשיתוף מאגמה
בדרך כלל אומרים "קוף אחרי בן אדם", אבל כשנמצאים בטרק רגלי ביערות הגשם של אוגנדה ומנסים לראות שימפנזים זה יותר "בן אדם אחרי קוף": אנחנו מעלים את הגרביים גבוה מעל למכנסיים כדי להימנע מצריבתן של נמלי האש, מתחלקים לחוליות קטנות ויוצאים לדרך.
יערות הגשם של מחוז קיבלה שבאוגנדה הם מהאזורים האחרונים בעולם בהם ניתן עדיין לראות שימפנזים בסביבתם הטבעית. בשאר העולם, קופי האדם האלה, שכל כך דומים לנו, פשוט הוכחדו.
האויר לח והיער צפוף ועבות, הצמרות גבוהות והקרקע עמוסה בשורשים פתלתלים. יחד איתנו נמצאים הריינג'רים המקומיים שמכירים כל שימפנזה בשמו ויודעים לספר את ההיסטוריה המשפחתית שלו. מצד אחד, צריך להיות עם העיניים למטה, על הדרך, מצד שני להיות עם העיניים למעלה, לחפש שימפנזים ולקוות שבאמת נצליח לראות את הקופים הכל כך נדירים האלה.
ואז, אחרי בערך חצי שעה של הליכה, הריינג'ר עוצר.
אנחנו שומעים קול מרחוק, ואחריו הד קרוב יותר שעונה לו.
תנועת ענפים מהירה, ומולנו מתגלה נקבה שאליה צמוד גור שימפנזה קטן. הם במרחק של שני מטרים מאיתנו.
היא בוהה בנו ואנחנו בוהים בה.
בחיי שאני מצליח לראות את הריסים שלה.
היא מבוהלת? אולי מפחדת שנפגע בגור שלה? הדרך היחידה להרגיע אותה היא לא לזוז.
הלב דופק.
יכול להיות שהיא חייכה אלינו?
אבל אז היא זזה וממשיכה לנוע בין ענפי העצים, כמו מסמנת לנו שהיא יודעת שאנחנו לא מסוכנים. כמה דקות אחר כך, להקת שימפנזים קופצת בין העצים, ואחריה עוד אחד, ועוד אחד. ופתאום הם סביבנו. כמעט מכל עבר.
הם מסתכלים עלינו, אנחנו מסתכלים עליהם ואני קולט שזה רגע פלאי, עוד רגע מיוחד שמתרחש במסע המופלא של מאגמה לאוגנדה.
על נהיגה בצד שמאל ועל האנשים שבדרך
אוגנדה ירוקה, שופעת מים וטבע, ססגונית בטעמים וצבעים. נהר הנילוס שזורם בתוכה, הופך אותה לאוצר עבור בעלי החיים בשמורות הטבע ובאופן כללי, לארץ טרופית יפה.
בעיר הבירה קמפלה, אנחנו מקבלים את רכבי השטח שלנו ויוצאים אל הדרכים שנראות כמו שום דבר שאני מכיר: משאיות לצד אופנועים שעליהם יושבים לפעמים גם חמישה אנשים ואופניים שסוחבים עליהם כל דבר אפשרי.
הנהיגה כאן היא בצד שמאל, זכר לימים בהם אוגנדה הייתה קולוניה בריטית, וזה מחייב את כולנו להיות מרוכזים בנהיגה. חלק מהדרכים סלולות אבל רובן דרכי עפר אדומות, המובילות בין הכפרים.
למה הדרכים פה קמורות? אני שואל את המדריך המקומי. ביקוז אופ ריין. הוא עונה. ולפני שאני מצליח להבין את הקשר, מטח גשם צהריים מקומי יורד עלינו. אף אחד לא מתרגש, חוץ ממני.
כולם מתורגלים בגשם קו המשווה של אמצע היום, שולפים מטריות, או עומדים תחת הגגון הרעוע בכניסה לבית או לחנות, וצוחקים.
אקונה מטטה.
הדרכים קמורות כדי לאפשר ניקוז מהיר של המים לשולי הדרך.
ואנחנו ממשיכים.
המקומיים מחייכים אל שיירת הג'יפים הנהוגה בידי אנשים לבנים המכונים כאן "מוזונגו" ("עור מקולף") ילדים יחפים הולכים בשולי הדרך אל בית הספר, אוחזים בידם מחברת אחת, שברי עפרון, ומנגו אחד או שניים שהם ארוחת הצהריים לכל היום.
חלקם מעולם לא ראו אדם לבן וכשהם רואים אותנו, אחיהם הגדולים צוחקים עליהם ומרגיעים אותם.
כמה זמן הם הולכים עד לבית הספר? שעתיים - שלוש, עונה לי המדריך, ומספר שגם הוא הלך ככה לבית הספר כשהיה ילד. שגרת יום.
המפלים האדירים של אוגנדה
שמורת מורצ'יסון היא הפארק הלאומי הגדול ביותר באוגנדה. בכניסה לשמורה מקבלים את פנינו בבונים וחזירי יבלות והלב שלי פועם בחוזקה. "זה עוד כלום", אומרים לי, וכל התדרים שלי נפתחים.
את השמורה הענקית חוצה נהר הנילוס שהוא אחד משני הנהרות הארוכים ביותר בעולם.
זהו אותו יאור מסיפורי התנ"ך שלנו , אותו נהר עצום ומסועף שנשפך בסופו של דבר לים התיכון, אותו נילוס המכונה "עורק החיים" של אפריקה, והנה הוא כאן, אדיר ורחב ידיים.
אנחנו עולים על ספינת נהר, ההיפופוטמים סביבנו, התנינים רובצים על גדות הנהר. המצרים הקדמונים האמינו שהנילוס נוצר מזיעת תנין, לא בטוח שאני רוצה לראות תנין כזה מזיע ורודף אחרי.
הקצף הלבן, שמופיע על מי הנהר הוא הסימן המבשר שאנחנו הולכים ומתקרבים אל אחד מהסודות הידועים של השמורה: מפלי מורצ'יסון האדירים. זה המקום שבו כל עוצמת מי הנילוס מתנקזת לפתח צר ברוחב שבעה מטרים שממנו צונחים מי הנהר מגובה של 43 מטרים במהירות של 300 מ"ק בשניה. אני עוצם עיניים, מקשיב לרגע ומזכיר לעצמי שכל זה, כל השפע והיופי וההוד, כל אלה קיימים כאן כל הזמן. אנחנו רק אורחים כאן.
דרמה בספארי
שעת אחר הצהריים באפריקה. בריכת המים הצלולים של הלודג' המפנק שלנו משקיפה אל אחד הנופים היפים שראיתי. פחות חם עכשיו, ולעת ערב בעלי החיים יוצאים מהמחסה המוצל. שמורת קווין אליזבת, אליה הגענו הבוקר, ירוקה כולה מעשב ואנחנו יוצאים לספארי : עדרי פילים חוצים את הדרך ועדר ג'ירפות מגיח ממרחק ומתקרב לעברנו לאט. כל פרט בעדר שונה בדוגמת הכתמים שלו.
עשרות אנטילופות סביבנו, עדריהן נשזרים במרבדי הירוק
עבור האנטילופות - העשב הוא האוכל.
עבור הלביאות - האוכל הוא האנטילופה.
איט'ס דה סירקל אופ לייפ, כנראה.
קצב השיירה הוא אחר, איטי עכשיו.
אין יתרון לראשון או לאחרון.
משקפות, מכשירי קשר.
אני מרגיש כמו צייד של מראות, רגעים, וחוויות.
הכל נראה פסטורלי ונינוח.
אבל פתאום, מימין, לביאה!
מה היא זוממת? מדוע היא גלויה לעדר?
האנטילופות בורחות אבל מתברר שמדובר במארב מתוחכם כי בצד השני - אורבת להם לביאה שניה. זאת מלכודת. אנדרלמוסיה. הלביאה הראשונה מבריחה את העדר - השניה רודפת אחריו.
הפעם הן לא הצליחו.
והשיירה שלנו בדממה.
אפריקה של היום - יום היא דרמה בלתי ניתנת להכלה.
אוגנדה היא ארץ טרופית יפה ושוקקת, השווקים המקומיים צפופים והשמלות צבעוניות, האננס עסיסי וגדול, המנגו על הסכין, שדות התה עצומים ונפרשים עד האופק, כפרי הדייגים הקטנים שופעים דגה מקומית ומפרנסים את תושביהם וכשאנחנו מבקרים את כל אלה, אני לא יכול שלא לשאול את עצמי אם הרצל צדק או טעה בתכניתו להביא אותנו לכאן.
רגע לפני שאני נפרד מאפריקה אני מבטיח לעצמי לזכור את מה שפגשתי פה, את העוני ואת השמחה, את שמורות הטבע הנפלאות ואת הדרכים הבלתי נגמרות. מזכיר לעצמי את גלגל החיים ואת המשפט ששמעתי פה שוב ושוב:
דיס איז אפריקה. דטס דה סירקיל אופ לייף.
בשיתוף מאגמה
פורסם לראשונה: 16:22, 27.05.21
