השנה לא נחגוג את יום העצמאות ברחובות. אין הופעות, אין דגלי פלסטיק וגם לא ילדים עם תרסיס קצף ויד קלה על ההדק. לא יהיו מנגלים בפארקים המרכזיים או התקבצויות ליד חוף הים כדי לצפות במטס.
13 צפייה בגלריה
מביטים על מטס חיל האוויר סמוך לטיילת תל אביב, 1971
(צילום: האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, ארכיון דן הדני, צילום: צוות יפפא)
חלק מהערים הגדולות כבר הכריזו שלא יהיו זיקוקים, וכי התקציב יעבור למזעור נזקי הקורונה ולעזרה לנזקקים. אבל יש דבר אחד שמלווה אותנו בכל יום עצמאות, קורונה או לא קורונה, וזו הנוסטלגיה.
אחד הסמלים הנוסטלגיים ביותר של יום העצמאות היא ללא ספק כרזת יום העצמאות. ואולם, מתחת לצבעים הבוהקים ולמסרים הערכיים, מסתתרים תככים וסודות שלא היו מביישים שום טלנובלה ישראלית.
בשנת 1949 (נאמר תש"ט, כדי להיכנס לאווירה), צוירה כרזה מיוחדת לציון יום העצמאות הראשון של המדינה על ידי האמן יוחנן סימון. עותקי הכרזה נתלו בכל מקום, החל ממוסדות ציבוריים רשמיים וכלה בחלונות הראווה של חנויות אופנה.
במילים של היום, היא נהפכה ללהיט היסטרי. בזכות הצלחתה הכבירה החליטו להפוך את כרזת יום העצמאות למסורת חגיגית, כאשר בכל שנה נבחר נושא חדש לעיצוב הכרזה: מאורע היסטורי, ערכים שתאמו לרוח התקופה או עניין שעמד על סדר היום הציבורי.
13 צפייה בגלריה
הכרזה שהפכה ללהיט: כרזת יום העצמאות תש"ט באיורו של יוחנן סימון
(צילום: מתוך ויקיפדיה)
ב-20 השנים הראשונות לקום המדינה הסוציאליזם פרח, וכך כל אזרח מן השורה היה יכול להגיש הצעה לעיצוב הכרזה. התקיימה תחרות יוקרתית נושאת פרסים, ואף הוקמה ועדה מיוחדת – ועדת יום העצמאות – כדי לבחור מבין מאות ההצעות את הכרזה המנצחת. עם הזמן כנראה הושפענו מהקפיטליזם האמריקני, והתחרות נסגרה למעצבים מקצועיים בלבד.
אבל עשויה להיות סיבה אחרת לסגירת התחרות לאנשי מקצוע בלבד; מסתבר שבשנים הראשונות לקיום התחרות, צצו לא מעט שערוריות ומחלוקות סביב הכרזות הלאומיות. לא תמיד הייתה תמימות דעים בבחירת הכרזה המנצחת. למעשה, אחת הכרזות הנבחרות עוררה סערה כה גדולה, עד שלבסוף הוחלט להימנע מלהדפיס אותה.
בחירת הכרזה הרשמית של יום העצמאות, הפכה לאירוע מרגש שלכד את עניין הציבור. כללי התחרות הקפידו על הגשה אנונימית, גודל הכרזה, ציון התאריך העברי ואפילו הגבלה של מקסימום ארבעה צבעים להדפסת "אופסט" (בכל זאת, היינו מדינה צעירה ולא יכולנו להרשות לעצמנו את כל פָּלֶטת הצבעים).
ומהי תחרות ללא פרס? שלושת המקומות הראשונים קיבלו פרס כספי נאה, שנע סביב אלף לירות ישראליות. אומנם כיום הסכום הזה שווה ערך לעשר אגורות, אבל תאשימו בזה את האינפלציה.
לא תמיד קלעו שופטי הוועדה המכובדים בבחירתם. לעיתים היא הוגדרה שנויה במחלוקת במקרה הטוב, וסרת טעם במקרה הרע. כך למשל, הכרזה שנבחרה לכבוד יום העצמאות ה-13 של המדינה, ספגה ביקורת עוקצנית בעיתון "ידיעות אחרונות": "טעמם נוטה למודרניזם מתקדם ביותר. כל כך מתקדם שקשה לציבור לעקוב אחריו". לעומת זאת, בעיתון "מעריב" המתחרה דווקא שיבחו את הכרזה המנצחת.
ואולם, בכך לא תם הסיפור. בשנה שלאחר מכן, 1962, הכרזה שנבחרה כמנצחת עוררה תרעומת ציבורית כה גדולה עד שהוחלט לא להדפיס אותה!
הכרזה, שעוצבה על ידי עלם צעיר בוגר בצלאל, הציגה את הכיתוב "יום העצמאות תשכ"ב" בסגנון מופשט – אותיות דפוס צבעוניות על פני רקע לבן. הצעיר, גדי אולמן שמו, הסביר כי ניסה לשלב את תחושת החגיגיות הן ברקע הלבן והן בצבעוניות האותיות – אך לציבור זה לא הספיק.
מובן שוועדת יום העצמאות לא הודתה מעולם כי זו הייתה הסיבה האמיתית לאי-הדפסת הכרזה, וטענה כי מאחורי ההחלטה עמדו סיבות תקציביות.
(צפו באוסף הכרזות שעוצבו במהלך השנים לימי העצמאות. באדיבות ארכיון המדינה)
בין התככים והיריבויות, בלט ויכוח מוזר בין עיריית תל אביב למשרדי הממשלה - מי אמור לשלם על הדבקת הכרזות ברחבי העיר, הממשלה או העירייה? מתברר שב-1961, ביקשה עיריית תל אביב ממשרד ראש הממשלה החזר על אגרת פרסום ושכר הדבקה בסך 84 לירות.
הממשלה, לא פראיירית, סירבה וטענה כי הנוהל המקובל הוא שהעיריות יישאו בתשלום. "זה הנוהג, והוא היה קיים תמיד", הוסבר במכתב התשובה שנשלח בחזרה אל העירייה.
וזה היה היום שבו העלו את הארנונה (סתם, לא באמת).
כרזות יום העצמאות שיקפו את הלך הרוח הישראלי לאורך השנים. כך למשל, הכרזה לכבוד יום העצמאות הראשון באיורו של סימון שילבה אלמנטים של כוח, גאווה ושמחה לצד ציטוט ממגילת העצמאות.
בשנה שלאחר מכן, הוחלט להקדיש את הכרזה לזכר הנופלים במלחמת העצמאות.
ביום העצמאות השלישי שילבה הכרזה בין שלושה אלמנטים סמליים: שריד ארכיאולוגי, סרט בצבעי כחול-לבן ושלושה עלי גפן. עבר, הווה, עתיד.
הבדל נוסף היה ניכר בין ההצעות לכרזות שהוגשו ליום העצמאות ה-19 לבין אלה שהוגשו לקראת יום העצמאות ה-20, לאחר מלחמת ששת הימים. בשנה זו בלטו מוטיבים של העיר ירושלים, חיילים וגבולות.
ואם בהרחבת ידע היסטורי עסקינן, כדאי שתדעו: כרזת יום העצמאות ב-1979 עוצבה בהשראת הסכם השלום עם מצרים שנחתם באותה שנה; הכרזה של יום העצמאות ב-1982 עוצבה בהשראת 100 שנה לתחילת ההתיישבות היהודית; וכרזת יום העצמאות ב-1989 עוצבה בסימן 40 שנה לעלייה הגדולה.
סיפור מעניין נוסף אפשר למצוא בשתי כרזות עוקבות, שפורסמו ב-1958 וב-1959. למרות סגנונן השונה בתכלית, הן עוצבו על ידי אותה אמנית - מרים קרולי, שהייתה אחת האמניות הפמיניסטיות הבולטות באותה תקופה.
כרזת העשור להקמת מדינת ישראל, אחת הכרזות האייקוניות, עוצבה על ידי קרולי בהשראת קיבוץ גלויות. עשרה אנשים מרקעים שונים, גברים ונשים כאחד, בונים יחד את פסיפס העשור.
בשנה שלאחר מכן השתמשה קרולי בסגנון שונה לגמרי, והתיזה שלל צבעים על רקע כהה כמו זיקוקי די נור בשמי הלילה.
ביום העצמאות ה-66 למדינה, שעמד בסימן העצמה נשית, נבחרו נשים מעוררות השראה להדלקת המשואות. הנושא שימש השראה גם לכרזה הרשמית, שהציגה דמות אישה המופיעה בתוך מגן דוד, עם שיער ארוך מפרחים. כרזה זו זכתה לתגובות שנויות במחלוקת, בעיקר בשל העובדה האירונית שהיא עוצבה על ידי אמן ולא על ידי אמנית.
אם תהיתם לאן נעלמה הכרזה החגיגית השנה, אאלץ לבשר לכם בלב כבד שלאחר 70 שנים המסורת נכחדה. בשנים האחרונות עניין הציבור הלך ודעך, ואיתו גם חשיבות הכרזה. רגע השיא היה ביום העצמאות ה-69 למדינה, כאשר הכרזה פורסמה כתשעה ימים לאחר יום העצמאות וספק אם הודפסה ככרזה.
דווקא במעמד הסימבולי של חגיגות ה-70 למדינה, משרד התרבות והספורט החליט לזנוח את המסורת כליל ולא לעצב יותר כרזה רשמית.
אפשר להאשים בכך את העידן הדיגיטלי, את תוכניות הריאליטי או פשוט את כל המסכים שגזלו את תשומת ליבנו ממה שקורה סביבנו. אולי דווקא עכשיו, בעידן הקורונה, היה נחמד לראות סמל לחוזק שלנו כעם ולהיזכר שידענו זמנים קשים וזמנים יפים, וכל עוד נישאר יחד הכול קטן עלינו.
13 צפייה בגלריה
תערוכת כרזות יום העצמאות בנמל התעופה בן גוריון ביום העצמאות ה-60 למדינה
(צילום: ויקיפדיה)
דנה מויסון היא סופרת מצליחה שספריה הפכו לרבי-מכר בינלאומיים. ניתן ליצור איתה קשר דרך עמוד הסופרת שלה בפייסבוק או באינסטגרם שלה: @danavmoison
