הטרק של אורית בבהוטן. צפו
(צילום: אורית מורבר)
אמצע חודש אוקטובר. שעת בוקר מוקדמת, אחרי לילה קשה שכלל בחילות וכאבי בטן איומים. זה היה היום ה-22 של הטרק, ולפנינו היה הפאס ("מעבר הרים") העשירי במספר (מתוך 11) והגבוה ביותר עד כה (5,400 מטר). המחשבה על היום הארוך שלפנינו, גרמה לבטן שלי להתהפך עוד יותר.
בארוחת הבוקר באוהל, המדריך "הרוחני" שלנו, הניח יד על כתפי ובישר על כך שלפנינו יום קשה וארוך במיוחד. באותם הרגעים התקשיתי לשמור על הפאסון המאפיין אותי בדרך כלל; השפלתי את עיניי, והדמעות זלגו מעצמן.
הרי בכל יום רגיל בטרק, הפאסים היו קשים עבורי. השילוב בין מצבי הגופני הרעוע, לידיעה שהיום שלפנינו צפוי היה להיות ארוך במיוחד - אמנם לא הכי קשה שהיה עד כה, אבל עם הפאס הגבוה ביותר - גרם לי לרחמים עצמיים קשים. באותו הרגע עלתה השאלה - אותה שאלתי את עצמי מספר פעמים בעבר - למה? למה אני עושה את זה לעצמי כמעט בכל יום הולדת בשנים האחרונות?
טרק הוא סוג של תרפיה
הפעם הראשונה שלי הייתה לפני שבע שנים, כשחגגתי את יום הולדתי ה-33 בסובב אנאפורנה. זה היה הטיול הראשון שלי לבד, אחרי זוגיות ארוכת שנים שהתחילה בימי הצבא. ואז זה קרה. משהו זז אצלי. אני, שאוהבת את החיים הטובים והמפנקים, שמעדיפה נסיעה ברכב על פני הליכות, שמתנשמת קשות כשעולה כמה מדרגות - בפעם הראשונה בחיי התאהבתי בטבע האמיתי, בנופים, באנשים וכן - גם בקשיים.
24 צפייה בגלריה
התאהבה באנשים ובנופים: אורית וחברי הקבוצה במהלך ארוחת הצהריים בטרק בבהוטן
(צילום: אורית מורבר)
ומאז, כמעט בכל שנה אני חוגגת את האירוע המכונן בו הגחתי לאוויר העולם בטרקים במקומות מרוחקים. במהלך השנים הספקתי להיות בהאוורסט שבייס קאמפ, בסלקנטיי שבפרו ובקילימנג'רו. עם הזמן גיליתי שהטרק הוא כמו תרפיה עבורי, ניתוק אמיתי מהרוטינה והזדמנות לאסקפיזם, שקט והתבוננות עצמית.
השנה, הרחקתי לכת והגעתי עד לבהוטן - ממלכת האושר שבהרי ההימלאיה, מקום שמרבית האנשים מעולם לא שמעו עליו - ונרשמתי ל-Snowman Trek, אחד מהטרקים הקשים ביותר בעולם, שיש הטוענים כי הוא הקשה ביותר, בעיקר בשל אורכו וגובהו.
היות ומדובר בטרק נחשק שמאורגן רק על ידי קומץ חברות (אף אחת מהן לא ישראלית, כמובן), בתחילה מצאתי את עצמי ברשימת המתנה בחברה ששמה World Expeditions, ובסוף חודש יוני קיבלתי את הבשורה המשמחת - מישהו ביטל ואני בפנים.
וכך, בשילוב הדחיינות האופיינית לי וההרשמה המאוחרת - השארתי את בן הזוג והחתולים בבית, ויצאתי לא מוכנה בעליל - לפחות לא פיזית - למסע ארוך ומפרך שכלל 24 ימים, שינה באוהלים, בין 10-7 שעות הליכה ביום בגבהים שנעים בין 5,000-4,000 מטר, 11 מעברי הרים ("פאסים") ומעל 300 קילומטרים במצטבר. החוויה כולה (מינוס הטיסות), אגב, עולה 5,500 פאונד שהם בערך 25,000 שקלים. לא זול, אבל שווה כל שקל.
בהוטן והצעיף המקולל
טיסות לבהוטן מופעלות רק על ידי החברה הלאומית שלהם - Druk Air, והן יוצאות בעיקר מדלהי, בנגקוק וקטמנדו. אני בחרתי לטוס עם חברת Turkish Air דרך קטמנדו (עם קונקשיין באיסטנבול).
הטיסה מקטמנדו לבהוטן אמנם ארכה רק כשעה, אבל שדה התעופה מדורג כאחד משדות התעופה המסוכנים בעולם, והסיבה לכך היא הנחיתה: הטייסים - שפחות מ-20 מהם מוסמכים לבצע אותה - מתמרנים בין הרים של 6,000 מטרים בזווית של 45 מעלות בטרם מתגלה בפניהם מסלול הנחיתה, רגעים ספורים לפני הנחיתה עצמה.
החל מרגע הנחיתה, אפשר לחוש בקלות את ההבדל בין בהוטן השלווה והרגועה - לקטמנדו הרועשת, הצפופה והמזוהמת.
ביום הראשון בבהוטן, יצאנו כל הקבוצה להליכה רגועה (באופן יחסי) ששימשה כפתיח לדבר האמיתי - הטרק לאחד המקומות היפים והמוכרים בבהוטן – Tiger's Nest, מנזר בודהיסטי השוכן על צלע הר תלול בעמק פארו ומוקף ביערות אורנים.
בקומה העליונה של המקדש, יושבים נזירים ומשננים ללא הפסקה דברי קודש בודהיסטים המלווים בנגינה על כלים המזכירים תופים וחלילים. הורשנו לעלות לשם בקבוצות קטנות, ישבנו והקשבנו לצלילים המופלאים, לצלם - אסור היה.
למחרת, הגיע היום המיוחל. נסיעה של כמה שעות לנקודת ההתחלה, ארוחת צהרים ומתחילים את המסע. לטובת האווירה, ליד האוהל שבו סעדנו, ישב לאמה ("כומר" בודהיסטי) שהדליק קטורות והתפלל לאלוהיי הטרק, ולכל אחד מאיתנו שם צעיף לבן ונשא תפילה שנסיים את הטרק בהצלחה.
לימים אגב, נשפך לי סבון הפנים בתיק כלי הרחצה, ובעודי בוחנת מה האפשרויות העומדות בפניי, תפסתי את אותו צעיף לבן, ניגבתי באמצעותו את שאריות הסבון וזרקתי אותו לאשפה. באותו הרגע הבנתי, שאני את הטרק הזה כבר לא אסיים.
הישראלית, הלבנוני וחגיגות יום ההולדת
הקבוצה מנתה 15 מטיילים, רובם אנגלו-סקסים - אוסטרלים, ניו זילנדים, אנגלים, אמריקאים, קנדים, ומיעוטם מזרח-תיכוניים - אני, הישראלית, ואוסמה, הלבנוני.
בנוסף אלינו היה כמובן גם צוות מקומי, שמנה כעשרה אנשים שהיו אחראיים על האוכל, על הקמת המאהל, על הסוסים והפרדים שסחבו את הציוד (42 במספר), ועוד שני מדריכים מקומיים ומדריך ארגנטינאי מטעם החברה האוסטרלית המארגנת את הטרק, שהוביל בעברו מסעות רבים בעולם - לרבות האוורסט.
ונחזור למטייל הלבנוני: לא רק שהיה לנו חיבור טוב (שכנים אחרי הכל), מסתבר שגם נולדנו באותו יום. וכך, בשני באוקטובר, בערב שאחרי הפאס הראשון של הטרק, באמצע שום מקום, חגגו לישראלית וללבנוני יום הולדת כמיטב המסורת - עוגה ומתנה (ספר בהוטני הכולל 365 ציטטות על אושר) ושלושה שירים בבהוטנית.
כשטאנדין, המדריך המקומי, לחץ עלינו לשיר בשפות שלנו - אני שרתי ללבנוני "היום יום הולדת" בעברית, והוא בתמורה שר לי "סנה חילווה יא גמיל" בערבית. מי אמר שהשלום לא מתחיל בתוכנו?
בהוטן: ממלכת האושר
בהוטן, היא ממלכה בודהיסטית שגודלה משתרע על פני 40,000 קמ"ר (כמעט כפול מגודלה של ישראל), עם כמות תושבים לא גדולה, בלשון המעטה, של כ-800,000 איש. במונחים של שכנותיה העצומות (סין בצפון והודו בדרום, מזרח ומערב) היא נחשבת פיצית ממש, הן בהיבט הגיאוגרפי והן בהיבט הדמוגרפי.
הממלכה הבודהיסטית, מקיימת יחסים דיפלומטיים רק עם כ-50 מדינות - כשישראל, סין וארה"ב, בין היתר, אינן נמנות ביניהן. מערכת היחסים המעניינת והסבוכה ביותר שלה מתקיימת עם השכנה - סין הענקית, בעקבות ניסיונה במהלך השנים לספח לעצמה חלק משטחי בהוטן. את חוסר הצלחתה של סין ניתן לייחס בעיקר להודו, שלקחה את בהוטן תחת חסותה, לפחות מהבחינה הצבאית, ובין השתיים (בהוטן והודו) מתקיימת עד היום מערכת יחסים מיוחדת.
בימים אלו, בהוטן היא ממלכה דמוקרטית עליה חולש המלך החמישי במספר ודמותו נישאת כמעט מכל עבר; פוסטרים שלו תלויים בבתים פרטיים, בתי ספר ואפילו בבתי חולים.
הספורט הלאומי שלהם הוא חץ וקשת (ספורט מעט מסוכן; יום אחד, בעודי יוצאת מאוהל השירותים שלנו, כמעט ופגע בי חץ. מסתבר שהקימו את האוהלים באמצע מגרש משחקים). החיה הלאומית בבהוטן היא הטאקין, חיה מוזרה הנראית כמו שילוב בין עז לפרה.
בניסיון לשמר את עצמה כמדינה הממננת, כביכול, את כמות התיירים הנכנסים אליה - בהוטן מעניקה מספר מוגבל של אשרות כניסה למדינה מדי שנה, וכן גובה סכום מינימלי של 250 דולרים ליום במהלך החודשים המתוירים. מתוך הסכום הזה - הכולל מלון, ארוחות, מדריך צמוד, העברות מקומיות וציוד קמפינג - 65 דולרים הם תמלוגים ממשלתיים. אגב, ההודים פטורים מתשלום זה.
בהוטן, "משווקת" עצמה כמדינה שהאושר חשוב לה יותר מכל ומודדת את עצמה על פי האל"ג – Gross National happiness, במקום התל"ג המוכר לנו. מה זה אושר ואיך בכלל מודדים אותו - זאת כבר שאלה אחרת שהיריעה קצרה מלהכיל. אבל, אי אפשר שלא להעריך את העיקרון המונח מאחורי המדד המקורי והייחודי אותו טבע המלך הרביעי של בהוטן, לפיו רווחה חומרית לבדה אינה מספיקה ואינה משמשת מדד לאושר, וצמיחה כלכלית ומודרניזציה - לא צריכות לבוא על חשבון איכות החיים של האנשים. תודו שמרשים.
24 צפייה בגלריה
איכות חיים? תלוי איך מסתכלים על זה. אישה מקומית במהלך יום עבודה שגרתי
(צילום: אורית מורבר)
ואגב, לזכותה של בהוטן יש לציין כי היא המדינה היחידה בעולם שעישון סיגריות הוא לא חוקי בין גבולותיה, ובשנת 1999 היא אף החלה להחרים את השימוש בשקיות פלסטיק. אבל בל נתבלבל, בהוטן היא עדיין מדינה בדרום מזרח אסיה ונמנית בין המדינות העניות בעולם. אנשים בה עדיין מעשנים, אבל לא הרבה ובדיסקרטיות, ועדיין נעשה שימוש בשקיות פלסטיק.
נגד נמרים ודרקונים: סמלים פאלים על הבתים
על הבתים המסורתיים בבהוטן מצוירים מיני סמלים שלפי האמונה המקומית נועדו להגן, כביכול, על הבית ועל יושביו משדים ורוחות רעות, ביניהם נמרים, ציפורים, דרקונים וגם, תחזיקו חזק, סמלים פאליים (מילה מכובסת לאיבר המין הזכרי).
לא מעט מערבי הטרק, בעודנו יישובים מסביב לשולחן לאחר ארוחת הערב באוהל, המדריך המקומי היה משתף אותנו בפולקלור הבהוטני, שרובו נסב סביב בחור בשם Drukpa Kunley, הידוע גם בכינוי “Divine Madman”.
לפי הסיפורים, הבחור המשוגע נלחם בשדים וניצח אותם בזכות הכלי האגדי שלו (לאלה המתעניינים ביותר פרטים - הכניע אותם על ידי כך שהכניס את איבר מינו לפה שלהם). ערב אחד, המדריך אפילו הגדיל וסיפר לנו סיפור הזוי, לפיו הוא שכב עם אמא שלו ולאחר מכן צעק את זה בחוצות העיר, למרות שהיא ביקשה שישאיר את זה ביניהם. מיותר לציין שהסיפורים הללו הביכו והצחיקו את רובנו בו זמנית.
האגדה, אף מספרת כי אותו דרוקפה קונלי היה זה שגרם להיווצרות החיה הלאומית במדינה – הטאקין, כאמור. כהוכחה ליכולות הנשגבות שלו, אותו קונלי אכל פרה ועז - ולאחר מכן הניח את גולגולת העז על השלד של הפרה, מלמל דברי קסם וגרם לשלד לקום לתחייה בדמות הטאקין.
אגב, כשחזרנו לציוויליזציה ולקחו אותנו - כמו כל התיירים הטובים האחרים - לחנויות מזכרות, גילינו שלא רק שתושבי המקום מציירים את איבר המין הזכרי על בתיהם, הם אפילו מוכרים שרשראות ועגילים בדמותו.
נופים, אוויר הרים צלול וללא קליטה סלולרית
עתה, הגיע הזמן לענות על השאלה עמה פתחתי את דבריי - למה לעשות את זה בכלל? התשובה הפשוטה לכך, התגלתה כמעט בכל יום של הטרק - הנופים הבתוליים ועוצרי הנשימה.
לאורך הטרק הלכנו דרך יערות סבוכים מלאים בעצי אורנים, מייפל ו"ערער" (השייך למשפחת הברושים, שמהפרי שלו מכינים את משקה הג'ין), טיפסנו על הרים - לפעמים עלינו 1,000 מטר ביום אחד - ירדנו ירידות תלולות עם בולדרים, והכי חשוב - ישנו, אכלנו ונשמנו, אמנם אוויר דליל בחמצן, בנוף האלפיני האהוב עליי, שכלל הרים מושלגים ועשרות אגמים בצבעים משתנים של כחול עמוק, תכלת וירוק.
על מנת להצליח וליהנות מכל הטוב הזה באמת, נדרש ניתוק כמעט מוחלט מהציוויליזציה המוכרת. לאורך הטרק כולו אין דרכים סלולות בכלל, ורובו ככולו עובר על שביל המיועד בעיקר לבהמות משא ולאנשים. בנוסף, אין כמעט קליטה סלולרית, וזהו בהחלט חידוש מרענן לשבת עם אנשים שמסתכלים עליך בעיניים כשהם מדברים איתך. תוסיפו לכך גם את הרוחניות המיסטית האופפת את המקום בדמות מנזרים ומקדשים המנקדים את הנוף הבהוטני, ותקבלו את התשובה למה בעצם להירשם לטרק שכזה.
אז התשובה לשאלה למה להירשם לטרק כזה אמנם פשוטה, אך לעיתים מתלווה אליה מחיר פיזי או נפשי ולעיתים אף שניהם יחד. את הטרק, כפי שכבר ודאי הצלחתם להבין, לא סיימתי לצערי.
את אותו היום, ה-22 במספר, לא אשכח: זה היה יום קודר ואפור במיוחד, ולא הייתה לי ברירה אחרת אלא להצטרף לקבוצה ולצאת לדרך. וכך צעד אחר צעד, עם נשימות קצרות, ביום שהתחיל מוקדם בבוקר ונדמה ככזה שלא ייגמר לעולם, הגעתי שעה אחרי כולם למאהל תשושה, כואבת ובאפיסת כוחות. נכנסתי לאוהל שלי, דבר שפיללתי אליו במשך שעות ארוכות, ולא יצאתי ממנו.
למחרת בבוקר, בהחלטה משותפת של הצוות ושלי, הוזעק מסוק לזירה ופוניתי לבית החולים בטהימפו, בירת בהוטן. זו הייתה החלטה קשה להתפנות ועם זאת, נכונה. העובדה שלא סיימתי את הטרק צרמה לי וגם שיקפה עבורי את הפער בין הרצונות ובין המציאות. הטיסה כשלעצמה הייתה מהממת, ולמרות שלא הייתי בשיאי, הייתה לי הזדמנות לחוות מהאוויר את בהוטן - ללא ספק מדובר במחזה מרהיב ועוצר נשימה.
אגב, רק להרים מהמתנשאים מעל גובה של 6,000 מטר יש שמות בבהוטן. אז אם הר הנמוך מ-6,000 מטר אינו מספיק נחשב כדי שייקראו לו בשם - מה נגיד אנחנו, בני האנוש המתנשאים לגובה של 1.65 בלבד? ובנימה זו - נחזור להיות ציניים, לפחות עד הטרק הבא.
