הייתם פעם בקרב חניתות? כך זה נראה
(יריב כץ)
"מה עם המונדיאל?" אני שואל כמה חבר'ה ליד מגרש הכדורגל. "אין לנו טלוויזיה. במונדיאל 2018 צפינו בקלטות שנשלחו אלינו על ידי קרובים מה'מיין לנד' שיש להם מקלט טלוויזיה", מספרים לי כמה שחקני כדורגל במגרש במרכז הכפר היחיד באי סנטה קטלינה.
הניתוק מכל דבר מודרני ותעשייתי הוא חלק מהקסם של איי שלמה. באי סנטה קטלינה לקחו את זה עוד כמה צעדים קדימה או בעצם אחורה, הרבה שנים אחורה.
פסטיבל קרבות החניתות - Aagosia, שבמיוחד בשבילו איתמר בני ואני הגענו לכאן, הוא טקס עתיק יומין. הפסטיבל היה נפוץ בעבר אך הוכחד ברוב איי דרום האוקיינוס השקט על ידי הנצרות ורק כאן, המקום היחיד בעולם שבו שרד.
הכתבה ה-1 מהטיול המיוחד של יריב כץ ובנו איתמר: 10 ימים באי בודד - טיול הישרדות אמיתי
האדם הלבן הראשון שמשתתף בקרב החניתות
מחר בבוקר איתמר מוזמן להיות הלבן הראשון שמשתתף פיזית בקרב. משיחות עם לוחמים מקומיים התרשמתי שהסיכון בקרב החניתות מחושב וליתר ביטחון במשך כל השבוע איתמר התאמן בהטלת חנית על עץ בננה, עד שהעץ קרס מרוב נעיצות.
מעט מטריד היה לצפות במקומיים משליכים את החנית בכל פעם באדישות היישר למרכז העץ, אבל גם איתמר השתפר וכדרכו של לוחם סיירת מובחרת הוא לא התכוון לוותר או לסגת.
המלחמה מעט אנדרלמוסית ואינטנסיבית וגם הצופים יכולים לחטוף חנית טועה, אבל מאחורי הבלגן לכאורה יש סדר חוקים וכללים. המלחמה תמיד בין זוגות העומדים אחד מול השני מעבר לקווים מסומנים בחול. הטלת החנית נעשית לכיוון בן הזוג שחייב להיות קרוב משפחה - אחים או בני דודים.
ההצעה שלי שאלחם בבני נפסלה כי אסור לאב להלחם בבנו וגם כי מישהו צריך לצלם. בסוף הוצמד לאיתמר בחור חמוד בן 18 שילחם בו.
הקרב הראשון מתרחש בבוקר והוא שיאו של הפסטיבל המסמל את תחילת השנה החדשה לפי לוח השנה המקומי. לוח השנה, אגב, מכיל 13 חודשים. הקרב מתרחש ארבע ימים לפני היעלמות הירח בסמוך לסוף חודש מאי, תחילת יוני. שזה יוצא מחר.
כעת שעת צהריים ומורגשת תכונה רבה. תושבי הכפר וקרובי משפחה שהתכנסו מהאיים הסמוכים בימים האחרונים בסירות משוטים או בסירות מנוע קטנות, מתכנסים מול ביתו של הצ'יף. כולם מחכים לאות פתיחת הפסטיבל, שלא מתמהמה ומגיע באמצעות העברת קונכייה ענקית מידיו של הצ'יף לבחור צעיר.
רוב הגברים כבר הצטיידו מראש בקונכיות ענקיות וכולם כעת צועדים לתוך הים לטקס ניקוי הקונכיות תוך כדי תקיעה בהן משל היו שופר. מייד לאחר מכן טקס דומה עם נציגת הנשים, ובזאת תמו ההכנות וכולם מתפזרים לבתים.
ואז זה מגיע: הקרב הגדול מתחיל
אנחנו חוזרים לבית הארחה ואחרי ארוחת ערב מדליקים את הפנס בנייד ויורדים לים כבכל יום לנסות לתפוס קצת קליטה.
צועדים יחפים על השביל, נזהרים לא לדרוך על מרבי הרגליים השחורים הענקיים שמפרישים חומר צורב אם דורכים עליהם, מתיישבים על אחת מסירות העץ כדי לא להתלכלך מהחול (לא נוח להתקלח שוב בחושך מוחלט) ושוקעים בנייד לכמה דקות של קליטה.
קרב שני והכנת התחפושות מעלי הבננה לטקס הסיום
(יריב כץ)
אחרי שעתיים מתייאשים וגם החוף מתרוקן והולכים לישון. באחת עשרה ורבע הנרי דופק על הדלת ומעיר אותנו, "הגיע הזמן". ביחד עם כל השבט אנו מתאספים לאש לילה אמיתי בחוף הים מול ביתו של הצ'יפ.
בחצות קבוצה גדולה של גברים ונשים מסתדרים בשורות, כורעים ברך על הקרקע, אוחזים כל אחד בענף מעץ אגוז הקוקוס ומחכים לתקיעה בקונכיות.
בסוף מחזור הנשיפות העשירי קמים כולם בבת אחת ומתחילים לרוץ לתוך הכפר כשהם מכים עם המקלות בחוזקה על האדמה.
בין הבתים עומדות נשים שמפזרות על האדמה קליפות בוערות של אגוזי קוקוס - בהן כולם חובטים עם המקלות. לצד כל זה גם מותזים עלינו מים, הכול בצרחות ותוך כדי ריצה, בחושך מוחלט כשהדבר היחיד שרואים הוא קליפות אגוזי הקוקוס הבוערות.
זהו טקס גירוש השדים, המחלות והרוחות הרעות מהשנה החולפת, מסבירים לנו. לאחר שכובו כל האגוזים הבוערים צועדים כולם מזרחה אל חוף הים ומתיישבים מסביב למדורות, מחכים לבוקר תוך כדי שירה מונוטונית ותפילות.
אנחנו והזרים הנוספים -קבוצה של 14 רופאי שיניים מתנדבים, יושבים במרוכז על החול לידם. אני מנסה להירדם קצת אבל החול מלא בסרטני נזיר קטנטנים שזזים מתחת לגב שלי ואי אפשר להירדם.
כשאיתמר חוטף חנית ברגל
עם הזריחה קורא לנו טד להצטרף לגברים שמתאספים בקצה החוף, וצובעים את עצמם בצבעי מלחמה מבוץ ופחם. כל אחד מצויד בכמה חניתות עץ ארוכות ומגן. גם איתמר מקבל חנית ומגן ומצטרף לצביעת הגוף והפנים.
אני שלא משתתף בקרב מקבל חנית קצרה שמהווה את כרטיס הכניסה שלי למתחם הקרב עם הלוחמים. המתח מורגש באוויר.
כמה אנשים מחלקים פקודות וכל הלוחמים מתחילים לנוע על החוף לכיוון הכפר. מרחוק ניתן להבחין בנציגי קבוצת המתגוננים רצים עם החניתות והמגינים לתוך הים. הם מתיזים מים בצעקות מתגרות.
בתגובה יוצאים שניים מקבוצת התוקפים בריצה וצרחות לתוך הים במקביל. אחרי התגרויות חוזרות ניתן האות וכל קבוצת התוקפים פורצת בהסתערות לעבר קבוצת המתגוננים תוך כדי יישור שורה ארוכה לרוחב החוף ולתוך המים על הריף.
במקביל נפתחת שורה דומה בצד המגינים כשנראה שכל אחד יודע מראש את מקומו, חוץ מאיתמר שנקרא על ידי אחד המפקדים להתקרב לחוף כדי להתייצב מול אויבו.
קבוצת התוקפים ממשיכה להתקרב עד שמגיעים לקו שמסומן על החול, אחד התוקפים מטיל בעוצמה את החנית לעבר שורת המגינים במרחק של כ-15 מטרים לפניו. מטח של חניתות מגיע בתגובה וכולם מצטרפים לקרב.
אני מסתכל על איתמר ורואה שהוא מטיל חניתות בהתלהבות כמו כולם. אני עסוק בצילום ולא רואה שהוא חוטף חנית ברגל. "לא נורא", ייאמר לי אחר כך, "זה כמעט לא כואב".
הקרב ממשיך ואמור להיעצר רק כשמישהו נפגע. אחרי כחמש דקות ארוכות מופסק הקרב על ידי המפקדים שנכנסים לזירה וחוצצים בגופם בין שני המחנות. היריבים בשלב הזה צועדים אחד כלפי השני לוחצים ידיים ומתחבקים.
המנצחים מחייכים והמפסידים מתכננים את הנקמה בקרב השני שיתקיים יותר מאוחר בצהריים. גם איתמר מתחבק עם יריבו ומחמיא לו על הפגיעה המדוייקת, נרגש מהמעמד ומהחוויה שטופת האדרנלין - "היה מטורף" הוא מסכם.
בצל האירוע ההיסטורי - הזר הראשון שמשתתף בקרב, שלא נעלם מעיניו של אף צופה או לוחם, ניכרת הארכה רבה לאיתמר ואנחנו זוכים לסימני חיבה גם מלוחמים קשוחים. כולם מברכים לשלום ומחייכים אלינו. תחושת הישג ועמידה במבחן ממש כמו סיום מסלול לוחמים בסיירת. אנחנו חוזרים לנוח בבית ולהתכונן לקרב השני.
זה עוד לא נגמר - מחכה לנו קרב שני
אחה"צ אנחנו מצטרפים לטד וצועדים למרכז האי. הילדים יורדים עם מדריכים לוואדי ושם נמרחים בבוץ אדום.
הבוץ נאסף גם לאגוזי קוקוס ומשמש את הלוחמים הבוגרים שצובעים אחד את השני. כשמתקרבים לכפר מתחדשת מנגינת הנשיפה בקונכיות וטור הלוחמים יוצא לאיגוף מימין.
למרות שאיננו משתתפים בקרב אנחנו מורשים להצטרף שוב לקבוצת התוקפים, שמתגנבת בחזרה לכיוון החוף בו מרוכזים המתגוננים.
עם הינתן הפקודה - המלחמה מתחדשת כשמידי פעם מתחלפים הלוחמים בחברים מהקהל כדי שכולם ישתתפו בקרב. החניתות עפות תוך כדי צרחות קרב כחמש דקות ולאחריהן מתקשים המפקדים להפסיק את הקרב.
כולם בשיא ההתלהבות, גם אנחנו. בסוף הקרב עוברים כל הלוחמים בשער מתחת לענף גפן המוחזק בין שני מפקדים ומסמל את הפסקת המלחמה והשכנת שלום.
כולם מתרכזים ברחבה המרכזית מול בית הצ'יף, לקול נשיפות הקונכיות שלא פוסק. הנשים בינתיים מסיימות לקשור ולעטוף את כל הילדות והנערות בכפר בעלי בננה, מעין תחפושת ירוקה, והללו מסתדרות בשתי שורות מול הבנים שממשיכים לנשוף בקונכיות.
טור הנשים מתקדם לכיוון הלוחמים, הראשונות בטור משליכות אבנים מידיהן לעבר הגברים ואז בורחות בריצה לעבר הים. אחריהן כל אחת מהנערות המחופשות בתורה משליחה אבנים, מסתובבת חזרה ופורצת בריצה מהירה, משאירה אחריה שובל של עלי בננה.
חוזר עם 2 קילו פחות וטונות של חוויות
כשאחרונות הבנות מסתובבות מפסיקים לנגן, וכל הלוחמים רצים גם הם לכיוון הים כשהם מתילים את חניתותיהם, אחד אחרי השני, למים. תם הטקס ועכשיו כולם מוזמנים לארוחת חג חגיגית. דגים בתנור ופודינג.
למחרת ב-5 בבוקר מעיר אותנו הנרי. "הגיע הזמן לצאת". אנחנו נפרדים מהמארחים שלנו ובחושך מוחלט צועדים לחוף, מורידים את הסירה למים ושטים בחזרה למנחת המטוסים באי סנטה אנה.
לפני העלייה למטוס שוב שוקלים את כל המטען. וגם הנוסעים נשקלים. כפי שעשינו בדרך לכאן לפני עשרה ימים . עכשיו , בחזור, אני שוקל שני קילו פחות, אבל עמוס בטונות של חוויות חדשות.
תודה מיוחדת למארי קלייר אדם (Mary Clair Adam) קונסולית איי שלמה בישראל וללליאנה פיריסואה (Leliana Firisua) קונסול ישראל באיי שלמה על המידע והעזרה הרבה.
