השלג הכבד שירד בשבוע שעבר על החרמון, לא פיספס את שכונת ההרחבה של מושב נווה אטי"ב. פתיתים כבדים נחתו על גן השעשועים שהוקם לאחרונה בשכונה, וצבעו בלבן את המגלשות. אבל מתקני הילדים עומדים כאן מיותמים, ולא רק בגלל מזג האוויר החורפי: רק כעשרים משפחות צעירות מתגוררות היום בנווה אטי"ב, וילדים קטנים כמעט ואין בנמצא. רוב רובם של התושבים מבוגרים, כאלה שהתיישבו בנווה אטי"ב במהלך שנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת. זה מושב מאובן, קפוא.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
המתיישבים הוותיקים הם גם הבעלים הבלעדיים של אתר החרמון, שפתח לאחרונה את שעריו והוצף באלפי גולשים, ונמצא במרחק עשר דקות נסיעה במעלה ההר. מזה חמישים שנה ש־32 משפחות בלבד מנהלות את האתר ונהנות מהזכות להתפרנס ממנו, תמורת תשלום זעום לרשויות המדינה. במשך שנים סרבו המשפחות הללו בכל תוקף לקבל חברים חדשים למושב שלהן, בין היתר מחשש שאלו יבקשו לשים יד על אתר החרמון, שמניב להן הכנסות נאות. "זה מושב תיירותי שהיה בסטגנציה", הגדירו אנשי משרד החקלאות את נווה אטי"ב, בדיון בנושא "תת־אכלוס" שהתקיים כבר ב־2012. "החברים לא רצו לקלוט".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אלא שבשלב מסוים, החברים קלטו. המשפחות הוותיקות הבינו שאם לא ירחיבו את המושב שלהן ויפתחו אותו לתושבים חדשים, הן גוזרות עליו גזר דין מוות. אבל הייתה בעיה אחת: המשפחות לא היו מוכנות, בשום פנים ואופן, שהנקלטים החדשים של נווה אטי"ב יקבלו בעלות על אתר החרמון. בכמה מהלכים מנהליים, הן ביצרו את האתר בידיהן עד לקץ הימים. התשלום עבור הכניסה והשימוש באתר, ממשיך לגלוש מאז ועד היום ישירות לכיסן. "זה לא יאומן", אומר אדם שמכיר את התנהלות המושב היטב. "הם נישלו את כולם מהחרמון. אפילו את הילדים שלהם".
חסימת הגישה של תושבים חדשים לחרמון העיבה על התפתחות המושב, שצמח בעצלתיים. עד היום נקלטו בנווה אטי"ב חופן משפחות בלבד, כולן של בנים ממשיכים. הבנים אולצו לחתום על מסמכים, שבהם הם מוותרים על כל טענה בנוגע לבעלות על אתר החרמון. חמש משפחות מבחוץ, היחידות שהצליחו בכל זאת לרכוש כאן מגרשים בראשית שנות האלפיים, סיימו את האפיזודה בהפסד של כסף, אינסוף מאבקים משפטיים וטעם מר בפה. המגרשים שרכשו במיטב כספן עומדים היום בשכונת ההרחבה, ריקים לחלוטין. פוטנציאל בלתי ממומש שמשקיף לנוף חלומי. "מה שקורה בנווה אטי"ב זה ממש נורא", אומר אדם שניסה להתקבל ליישוב, ונאלץ לבסוף לוותר. "כל מי שהגיע מבחוץ וניסה לגור שם, ברח".
כן. החרמון, אתר הסקי היחיד בישראל המשתרע על פני 5,000 דונם באחד האזורים הייחודים במדינה, שייך ל־32 משפחות בלבד. לזכותן ייאמר, שהמשפחות הללו בנו את האתר בזיעת אפן, כמעט ללא סיוע מהמדינה. "נווה אטי"ב זה סיפור הצלחה עצוב", מודה אלי סגרון, ממייסדי המושב ובעברו המנכ"ל המיתולוגי של אתר החרמון. "הצלחה, כי הקמנו כאן יישוב על ההר, לבד, בלי שקיבלנו עזרה מאיש. עצוב, כי רוב האנשים שהיו פה, עזבו".
חלקם עזבו, כי לא אפשרתם להם להפוך לשותפים באתר החרמון.
"נכון", מאשר סגרון בקולו העמוק והסדוק. "החרמון היום שייך ל־32 משפחות המייסדים. במשך חמישים שנה אכלנו פה את הדרעק הכי גדול שיכול להיות. זה עסק שצמח בזיעת אפינו".
מושב נווה אטי"ב, שהוקם בראשית שנות השבעים, ינק מאז ומעולם את קיומו מאתר החרמון. במסגרת הקצאת הקרקעות למושב, הוחלט כי האתר ייחשב כאחד מענפי המשק שלו, ובכך יאפשר את קיומו הכלכלי. המשפחות שחיו על ההר השקיעו בהקמת האתר דם, יזע וגם לא מעט כסף, ובראשית הדרך קצרו בעיקר דמעות. בשנים הראשונות האתר התקשה להתבסס, הפסיד כסף, וב־1985 אף פשט רגל. לאחר שהגיעו להסדר מקל מול הנושים, שכלל פריסת תשלומים נדיבה ותספורת לחובותיהם, פתחו אנשי נווה אטי"ב את האתר מחדש ב־1986. מאז, כשיש שלג, הוא פועל.
שוש ואיציק צואלה הגיעו לכאן ב־1972, בעקבות החבורה הראשונית שהקימה את המושב, כולם יוצאי סיירת אגוז ומי שהחליטו לקרוא למושב על שם ארבעה מנופלי היחידה - אברהם המאירי, טוביה שרקינגר, יאיר אלגרנטי ובנימין חדד. "איציק היה יותר צעיר מהחבורה המרכזית שהקימה את היישוב, אבל בגלל שהוא היה איש טכני, הם רצו שיצטרף", מספרת שוש. "אלוף פיקוד צפון, מוטה גור, שחרר אותו מוקדם מהצבא ועלינו לכאן, ביחד עם עוד עשר משפחות. הבתים הוקמו קרובים זה לזה, כדי שיהיה קל להגן עליהם במקרה של מתקפה צבאית. איציק וכמה חברים הקימו את הרכבל הראשון, והאתר נפתח. הבאנו אוטובוסים ישנים ועשינו מזנון, הבאנו 50 זוגות של מגלשי סקי והתחלנו להשכיר ציוד. היו אז בערך שבעה אנשים בכל הארץ שידעו לעשות סקי", היא צוחקת.
שנתיים אחרי פתיחת האתר, פרצה מלחמת יום הכיפורים. "את הימים הראשונים של המלחמה בילינו במקלט, ושמענו במכשיר הקשר איך כובשים את מוצב החרמון", נזכרת שוש. "אחרי המלחמה התברר שכל המבנים נשרפו, ושהכבל של הרכבל קיבל רסיס והיה צריך לתקן אותו. במשך שנתיים, האתר היה סגור".
נוכח תנאי המחיה המאתגרים וקשיי הפרנסה, עזבו משפחות רבות את היישוב. לבסוף התקבעו בו 32 משפחות, שחיות בו עד היום. הן המשיכו לתפעל את אתר החרמון, קבעו מי יוכל לעבוד בו ובאילו תנאים, ואף גבו תשלום מהמבקרים בחרמון, כראות עיניהן. בתמורה, שילם המושב למדינת ישראל דמי חכירה סמליים בלבד. ב־1996, כאשר ההסכם המקורי מול המדינה פקע, המשיכו המשפחות להחזיק באתר גם מבלי לשלם אפילו את דמי החכירה הללו.
המצב הזה עורר את זעמן של מספר תנועות ציבוריות, ובהן התנועה לאיכות השלטון. ב־2010 עתרה התנועה לבית המשפט, בדרישה כי האתר ייצא למכרז, וכי תנאי הפעלתו ייקבעו בחוזה ומחירי הכניסה יפוקחו. "יש שם הרבה כסף", אמר יצחק כהן, יו"ר ועדת הפנים של הכנסת, בדיון שנערך סביב הנושא ב־2012. "זה אזור יחידי בארץ, מונופולי. אין לנו עוד מקום דומה".
ב־2013, בצל הביקורת הציבורית, חתמו משרד החקלאות ורשות מקרקעי ישראל (רמ"י) על חוזה חכירה מחודש עם נווה אטי"ב, ובו החכירו את האתר למושב ל־49 שנים, תמורת דמי תמלוגים של חמישה אחוזים מהרווחים. החוזה נחתם מול אגודת נווה אטי"ב, והוכנס בו סעיף שחברי המושב נאלצו לבלוע: "כל בעלי הנחלות בנווה אטי"ב, הנוכחיים ואלו שיתקבלו בעתיד, יהיו שווי זכויות באגודה ובכל נכסיה שבאתר", נכתב שם.
32 המשפחות אמנם חתמו על חוזה החכירה כלשונו, אך במקביל העבירו את אתר החרמון מידי האגודה השיתופית לידי חברה פרטית ששמה "סקי בחרמון בע"מ". בנוסף, אילצו את כל מי שביקש לרכוש נחלה במושב לחתום על שני מסמכים, שבהם מוותרים הרוכשים על כל בעלות באתר או על כל דרישה לחלק מרווחיו. תביעה אזרחית שהוגשה כנגד אנשי נווה אטי"ב, טענה שבכך הפר המושב את חוזה החכירה. התביעה לא התקבלה.
"אילצו את נווה אטי"ב לעשות הרחבה, ואז הם הכניסו כל מיני מגבלות שלא מאפשרות לתושבים החדשים לקבל חלק מהחרמון", אומר אדם שרצה להתגורר בעבר במושב. "עד היום אין אף תושב חיצוני שחי בנווה אטי"ב, למרות שיש נחלות פנויות".
"אנשים שרוצים לגור כאן צריכים להבין שהם מצטרפים למושב, לא לאתר", אומרת מנגד שוש צואלה, שמעידה על עצמה שהיא "נמרת הרים". "לתושבים כאן יש בריכה, מועדון, אירועים קהילתיים, ואפילו הנחה בכניסה לחרמון. אבל לא מניות באתר. זו חברה פרטית ששייכת ל־32 שותפים. נקודה. סוף".
ומה לגבי הילדים שלכם?
"גם הם לא בחברה, כי יש 32 שותפים ואנחנו לא מתחילים להכניס גם ילדים".
אפשר לחלק את המניות ליותר מ־32?
"לא. לי יש שני קולות באספת בעלי המניות של החברה, וכך יש לכל משפחה. אם מישהו מת, זכות ההצבעה שלו עוברת לבן זוג, ואם גם בן הזוג מת, בירושה לאחד הילדים. תבין, כשבאנו לפה לא היה כאן כלום. אנחנו אכלנו חצץ ובנינו את החרמון במו ידינו, בלי שאף אחד הסתכל עלינו. פתאום אנשים התעוררו".
צואלה מסרבת להגיד כמה כסף מרוויח אתר החרמון, אך לפי ההשקעות שמבצעות 32 המשפחות באתר, הן בהחלט צופות להשיא ממנו רווחים. "קנינו לאחרונה 15 חתולי שלג, שעולים מיליון וחצי כל אחד", היא אומרת. "רק הביטוח על האתר עולה מיליון שקל בשנה".
בימים אלה מנסות משפחות חדשות להתקבל למגורים בנווה אטי"ב, ולמלא את המגרשים הפנויים תחת המגבלות הקשוחות של המשפחות הוותיקות. מי שמראיין אותן בתחילת התהליך הוא גידי בן דור, דור שני במושב והבעלים של פנסיון הכלבים שפועל במקום. בן דור, אב לשני ילדים, שמתגורר כאן עם אשתו ("היא אילתית במקור", הוא צוחק), מקווה שמשפחות חדשות יתקבלו סוף־סוף ליישוב ויפתחו אותו. "המבוגרים ניסו להגדיל את נווה אטי"ב, הם רצו לעשות את זה לבד, ולא ממש ידעו איך", הוא אומר. "ברגע שאנחנו, הדור השני, נהיה יותר מבוגר, התחלנו לקחת את זה על עצמנו. היום כבר יש רשימה של שבעה מועמדים לנחלה, שנמצאים בהליך קבלה".
המבוגרים גם לא היו מוכנים לוותר על השליטה בחרמון, אפילו לא לכם, הבנים.
"לנו, הבנים, אין שום עניין בחרמון. מבחינתי החרמון שייך להורים, הם אכלו פה קש במשך שנים כדי להקים את האתר. זה שייך להם".
