בשיתוף מאגמה
טיול ג'יפים בנהיגה עצמית ביפן? אפילו היפנים לא יודעים מה זה. למה צריך ג'יפים בארץ הג'יפים? יפן הרי זה טוקיו, זו קיוטו, זו הירושימה. יפן זו מסורת עתיקה ורחוקה, זה קצב משוגע. מי יוצא לטיול ג'יפים ביפן? אני.
וחזרתי נפעם.
שנים חלמתי להגיע ליפן. כבר הייתי במזרח, אני אוהב את האסתטיקה, את הטעמים, את הפילוסופיה של המזרח. אבל ביפן עוד לא הייתי. בין היתר כי לא רציתי לטייל שם לבד.
זה לא בלתי אפשרי אבל מורכב, בטח באזורים שמסקרנים אותי: האזורים הפחות מתויירים. הנהיגה היא בצד שמאל, הכפריים לא מדברים אנגלית. רכבות מהירות ואיטיות מכל עבר ומנטליות אחרת, שונה. העדפתי לצאת עם הדרכה ועם אנשים שכמוני, מחפשים את ההרפתקה. ואז הגיעה לאזני השמועה על המסע הסודי הזה. למה סודי? כי זה לא טיול רגיל ליפן. זה המסע היחיד שיוצא ליפן בג'יפים והוא בכלל לא מה שדמיינתי. הוא הרבה יותר.
מנהרת הזמן לצפון יפן
אנחנו נוחתים בטוקיו הסואנת שאליה עוד נחזור בהמשך המסע אבל בשלב הזה היא רק נקודת עצירה בדרכנו לצפון יפן. איך נגיע צפונה? ברכבת המכונה "רכבת הקליע". כבר התור לרכבת אומר לנו: יפן. אסור להיכנס עם מזוודות (ולכן רכב לוגיסטיקה נפרד מעביר את כל הציוד האישי שלנו) אנחנו עומדים בתור בארבעה מסלולים מסודרים. הגיעה הרכבת? יש לנו 15 שניות לעלות או לרדת. ואז, כמו בתרגילי סדר צבאיים, אנשים מתקדמים בדממה ומחכים לרכבת הבאה. אין איחורים. אפס. על השניה. הרכבת נקיה, מוארת, שקטה. היפנים פורסים על הברכיים את מגש הסושי שלהם ואוכלים בשקט. לא פלאפל, לא טחינה, לא נוזל ולא צעקות. סדר מופתי. בתוך שניות אנחנו מגיעים למהירות של 300 קמ"ש ואני חושד שהרכבת הזו היא לא באמת רכבת אלא מנהרת זמן. הגענו.
אנחנו בעיר אומורי (Aomori) שבצפון האי הונשו, שהוא האי הגדול ביפן. זה המקום שבו מחכים לנו הג'יפים. פריחת דובדבן בצבעי ורוד ולבן מקבלת את פנינו, שדות ירוקים-כחולים, טרקטורים ישנים מפלסים את דרכם בבוץ. זאת יפן הכפרית. האחרת. זאת שתיירים לא מגיעים אליה. לכאן רציתי להגיע.
אין דבר כזה טיולי ג'יפים ביפן. כלומר יש. אותנו. ואנחנו סוג של עושים היסטוריה. הנהיגה ביפן היא בצד שמאל של הכביש, זכר לימים שמהנדסים בריטים הכתיבו את צורת הנהיגה. גם לזה צריך להתרגל. אחנו נוסעים בכבישים סלולים החוצים קניוני ענק, עוברים בדרכי עפר צרות ששנים לא נסעו בהן, חולפים ביערות סבוכים, מטפסים באיטיות לפסגות הרי געש, חולפים לצד נחלים קטנים ויערות מחטניים. הטבע היפני במלוא הדרו.
יפן שוכנת באחד האזורים הפעילים געשית בעולם ובשטחה עשרות הרי געש. אנחנו עוצרים במקום שרק לפני 300 שנים הייתה בו התפרצות געשית, לבה שחורה מכסה את פני ונראה שרק אתמול היא פרצה מבטן האדמה. במושגים של גיאולוגיה ונצח זה כלום אבל תנועת הלבה מורגשת באדמה ובלב.
החלק הצפוני של יפן הררי ומיוער בצפיפות, משובץ באינספור נהרות, נחלים ואגמים שחוצים אותו לאורכו ולרוחבו. הכבישים הראשיים רחבים, נוחים לנסיעה ומתוחזקים היטב אבל את הטבע המיוחד והבראשיתי, את המקדשים הנידחים ואת הכפרים החבויים נמצא במקומות החבויים יותר וכאן בדיוק באים לידי ביטוי הג'יפים שלנו: אנחנו נכנסים לשטח, נוסעים בדרכים נופיות שהיער הצפוף כמעט מכסה אותן, קופי מקק חוצים את דרכינו, עדרים של איילים יפנים (איילי סיקה) דוהרים בפראות, ועשרות צפרדעים יפניות נדירות שחיות רק ביפן עוסקות בדיוק ביצור של דור הצפרדעים הבא. מראות של עולם אחר ולא מוכר.
לא מדברים אנגלית
שיירת הג'יפים החולפת בין סמטאות הכפרים עטויה בדגלי ישראל היא מראה חריג בנוף היפני. היפנים מנופפים לנו לשלום. מתקרבים, מסתכלים. מחייכים במבוכה. והנה מקדש קטן. מישהו מזמין אותנו להיכנס. שקט. משהו באסתטיקה הפשוטה והמדויקת של המקדש משפיע על הנפש. שירת תפילה. נהורה על הפנים של כולם. לא הבנו מילה, אבל הרגשנו.
בצפון יפן לא מדברים אנגלית כך שהצורך שלנו בתיווך, הוא מהותי. טוב לדעת שיש מי שמכיר את המסלולים ויודע לנווט את השיירה, טוב לדעת שיש איתנו מי שמבין את השפה, מבין את התרבות היפנית לעומק, מוביל אותנו בנבכי הדרכים, התרבות והמסורת.
טוב לדעת שיש מי שמבין את שפת הגוף ואת משמעויות הסמלים. מבחינה זאת המדריכה שלנו היא מאגר אינסופי של ידע וניסיון. היא לא רק מתרגמת, היא גם מתווכת ומסבירה את הניואנסים. זה כל ההבדל כולו בין לעבור ליד - לבין להיות בפנים ויש מקומות שפשוט חסר טעם להיכנס אליהם בלי הדרכה.
מיום ליום אני אוסף עוד ועוד חוויות. במישינוקו "הכפר הפתוח" שמשחזר ומתעד את תרבות יפן העתיקה אנחנו נפרדים מהג'יפים ומבקרים ביפן של פעם. הכל קטן, יעיל, יפה. ערמות של חציר, שדות אורז וגינון משגע. איזו דרך מקסימה להכיר את אורח החיים היפני המסורתי. בקניון גייביקי (Geibikei) שנחשב לאחד הקניונים היפים ביפן אנחנו שטים ברפסודה. הנהר מפלס את דרכו בין צוקי ענק, משיט הרפסודה מלווה את השייט בשירה יפנית עתיקה שאני כמובן לא מבין אף מילה ממנה. לפני העליה לרפסודה אנחנו מקבלים כרטיסי ברכה שהם סוג של קמעות למזל. אני מאמין בזה? אני לא מאמין בזה? אני משתדל לא לדעת על עצמי כלום בשלב הזה של המסע ולהתמסר ככל האפשר.
כשהקעקועים אסורים והעירום הוא חובה
הג'יפים לוקחים אותנו אל האונסנים הטבעיים שיפן משופעת בהם, כחלק מהיותה התרחשות געשית בלתי נגמרת. קראתי וראיתי סרטים על "אונסן", אבל עד שלא חשתי בעצמי את העוצמה, לא הבנתי. מה זה "אונסן"? במקרה שלנו אלו הם מעיינות חמים טבעיים, שביניהם גייזרים שיוצאים מתוך הקרקע ברעש מחריש אזניים. היפנים מאמינים בסגולות המרפא של המעיינות והגייזרים לגוף ולנפש. סוג של אקט דתי כמעט. ה"אונסן" הוא חלק מהתרבות היפנית, חלק מטקסי החיים, חלק מאורחות היום ולשמחתי ברוב המלונות שלנו יש "אונסן".
מה זה אומר? בריכה חמה מאוד, קצת כמו ג'אקוזי אבל בלי הזרמים ויותר גדולה. השילוט מאוד ברור: חייבים להתקלח לפני הטבילה והכניסה היא בעירום מלא. גברים ונשים בנפרד. מישהי שנכנסה עם בגד ים, הוצאה וננזפה. בעבר גם לבעלי קעקועים אסור היה להיכנס לאונסן כי הקעקועים היו סימן היכר של המאפיה היפנית (היאקוזה) וזו הייתה הדרך לשמור על האונסן מפני אנשי המאפיה. האם אני מעז ועושה את זה? בוודאי. הכל לפי כללי הטקס. מתקלח לפני, מסיר מעלי כל בגד, שוהה באונסן, עוצם עיניים ונרגע. הגוף מתנקה וגם הנפש. קצב הנשימה משתנה. אחרי כמה דקות אני מתעטף בחלוק המיועד לכך וחוזר לחדר. לפני שנעצמות לי העיניים אני מנסה לחשב כמה יעלה לי לבנות אונסן בבית.
מה זה באמת אוכל יפני
בואו נדבר על אוכל יפני: בתור חובב תרבות המזרח, הבנתי כבר מזמן שאגרול ורוטב ורוד זוהר זה לא באמת אוכל אסיאתי. אבל כשהגעתי לכאן הבנתי עד כמה אני לא מבין דבר. אוכלים בצ'ופסטיקס. בכל ארוחה מסורתית יש אין סוף כלים וקערות. המנות קטנות ומדויקות. הדגים ברובם נאים ואת השמות אני לא מכיר. טובלים אותם ברטבים שונים ובטעמים שחדשים לחך שלי. זה קרוב לחריף אבל אין לזה שם בעברית. אני אוכל בפעם הראשונה "שובה שובה": בשר משובח שאנחנו חולטים בעצמנו בקערה שמונחת על השולחן ובתוכה מרק רותח ועשבי תיבול ירוקים. אוחזים את הבשר הדק דק עם המקלות, מכניסים למרק לשניות ספורות ובתאבון. את הארוחות המסורתיות מלווה הסאקה, האלכוהול המקומי, שמוגש חם או קר ובשתי הטמפרטורות הוא טעים לי.
האוכל הוא חלק מהחוויה, אבל גם מאתגר, אני מודה. לפעמים בא לי סתם חביתה וסלט או פסטה. לשמחתי אנחנו ישנים במלונות שמאפשרים גם וגם: יש בהם חדרי אוכל יפנים מסורתיים וחדרי אוכל מערביים, כך שאפשר גם לנוח ולאכול את המוכר וגם להתנסות בטעמים החדש.
מכיוון שכבר טיילתי בעבר עם מאגמה, אני שמח לספר שגם ביפן, מאגמה לא מוותרת על האופי הייחודי שלה ובכל מקום שאפשר אנחנו עושים הפסקות קפה בשטח עם שלל פינוקים. "יפן היא יעד למתקדמים. אומרת חרותה, אשת הלוגיסטיקה של המסע. כדי להנות ממנו צריך להקשיב קשב רב. היא רב חושית". למי שרוצה, היא מכינה פינג'אן עם קפה שחור כמו בבית. ולמי שרוצה - קנקן עם תה מאצ'ה מקומי בטעם עדין שמופק מהעלים הצעירים ביותר של התה. את התה היא מגישה עם עוגיות מאצ'ה. לאט לאט נלמד לזהות את הטעם העדין הזה גם בגלידות ובשלל מאכלים שנמצאים פה. כל הגוף לוקח חלק בחוויה, וצדקה חירותה שאמרה שזו חוויה רב חושית.
יפן של האורות הגבוהים
חלק מהקסם של המסע הזה הוא באפשרות להכיר את יפן הלא מוכרת ולא מתויירת ויחד עם זאת, לשלב גם את "אתרי החובה" שכל כך חלמתי לראות.
במשך שבעה ימים גילינו את יפן בג'יפים. עכשיו, הגיע הזמן לעלות שוב על מכונת הזמן, ולהגיע תוך כמה שעות חזרה למאה ה-21.
קיוטו היא בולם הזעזועים שלנו. בירתה הקדומה של יפן חושפת אותנו לתרבות היפנית של המקדשים המרהיבים, של סיפורי קיסרות מרתקים, של רזי הקימונו, והרחובות בהם נהגו הגיישות היפניות לארח את אורחיהן על פי מסורת עתיקת יומין.
העיר הירושימה, הזכורה לנו מהפצצת הגרעין במלחמת העולם השניה מרגשת אותנו ונוגעת בלב עם אתר ההנצחה המיוחד שלה - "פארק השלום" המרגש עם המיצג העדין של עגורי נייר: שילוב של תרבות האוריגמי והעגור המסמל בתרבות היפנית אהבה ושלום.
מוכנים לטוקיו? קחו אוויר. הנה זה בא. מטרופולין ענק. מגדלים, אורות, תנועה, החנויות המטורפות (מי אמר עשר קומות של יוניקלו?), שוק הדגים הענק, אמנות הרחוב, הקצב, האופנה, מעבר החציה העמוס ביותר בעולם (שיבויה) כאילו מישהו בלע את אלף השנים האחרונות של יפן ושם אותם על ספידים. והכל נקי כל כך. ומסודר. גם הרשתות הבינלאומיות מקבלות פה את הטוויסט היפני של האתסטיקה המקומית ובתוך הבליל המטורף הזה גם אני, הקטן, חוצה את מעבר החציה העמוס בעולם. מסוחרר מרוב עוצמה ואושר. אני מטייל בתוך הכרך הענק הזה יחד עם החברים שרכשתי במסע ובעזרתם מרגיש בבית. תיכף נשב במסעדה כדי לטעום בפעם האחרונה את הטעמים של המקום הרב חושי הזה. אנחנו מרימים כוסית סאקה לחיי יפן ולחיי העולמות שעוד נכיר. אני לוקח מכאן מחשבות, מראות, חברים. הכל עוד גדול מלהכיל.
מסע הג'יפים הישראלי הראשון ליפן חוזר לארץ. הייתה לי הזכות להיות חלק ממנו. מודה שלקח לי הרבה זמן לנחות, לעכל ולעבד את המפגש עם התרבות היפנית. האחרת. המדויקת. העדינה. הבעיה עם המסע הזה, ואני חייב להיות אמיתי, היא בעצם שתיים. אחת, שנהייתי פריק של יפן, ונדמה לי שאני צריך לנסוע לשם שוב. והשניה היא שנהייתי פריק של מאגמה, אבל זה כבר לסיפור אחר.
בשיתוף מאגמה
פורסם לראשונה: 19:59, 03.03.24
