צעידה לאורכו של לאבל שטראסה, לצד מאות גברים בווארים במכנסי עור חומים, שלייקס מעל חולצה משובצת, כובע נוצות וגרבי צמר מתוחות עד מתחת לברך, ונשים בשמלות מסורתיות עתירות מחשוף ‑ לא מכינה אותך למפגש הראשוני עם אזור החגיגות במוצרט שטראסה. פה, בנדל"ן אולי הכי יקר במינכן, משתרע מתחם עצום ממדים, עם מאות אלפי מבקרים, עמוס דוכני נקניקיות או אגוזים ממותקים ומתקני שעשועים, שבסופו עשרות אוהלים בגדלים שונים המכילים בין מאה ל-12 אלף מבקרים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
האוקטוברפסט ה-187, הפסטיבל העממי הגדול בעולם, שנחנך ב-1810 לרגל חתונתם של יורש העצר לודוויג והנסיכה תרזה ‑ חזר לעיר אחרי שנתיים של הקפאת קורונה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
רק שמתחת לאושר הגדול, מבצבצת בעקשנות דאגה הולכת וגוברת: האם זהו סופה של מסורת האוקטוברפסט? האם זוהי בכלל המסיבה האחרונה שבה צריך להספיק הכול לפני שמינכן, גרמניה והיבשת כולה שוקעות לתוך חורף אפור, עם אינפלציה גואה, מיתון, מחירי אנרגיה גואים ומלחמה מעבר לפינה.
אבל קודם כל החגיגות.
בדרך לאוהלים של מבשלות הבירה הגדולות, עוברים במתקני הלונה פארק הרבים הפזורים במתחם. כמה עשרות מבקרים עומדים מול שלושה כאלה, ומעודדים בהתלהבות. מדובר בחגורת גומי, המתגלגלת בזווית משופעת ובלתי אפשרית, גליל שחג על צירו ודיסק שמסתובב במהירות הולכת וגוברת. עולים עליהם בעיקר שיכורים שמנסים לשרוד את האתגר, עד שהם מתעופפים וצונחים על גבם. הצופים הנלהבים מריעים למי שנכשל ונוחרים בבוז למי שמצליח.
מהאוהלים מתחילים לצאת ראשוני המבקרים. הם ממצמצים מול השמש, לוקחים שאיפה מהאוויר הקר של מינכן ומקיאים את נשמתם. השעה עוד לא 12 בצהריים.
בתוך 14 האוהלים הגדולים (לצד 21 הקטנים) אין עדיין תנועה גדולה. המתחם כולו קצת רדום עדיין, מין לונה פארק עם היכלי בירה בגודל מגרש כדורגל, שיכילו עוד מעט עשרת אלפים חוגגים כל אחד. בינתיים נמצאים כאן בעיקר קשישים ומשפחות, והרבה צעירים בגילי 18-16 שמבקרים כאן בפעם הראשונה. לפי דרישת המארגנים, עד שש בערב מנגנות הלהקות רק מוזיקת פולקלור רגועה, כדי לא להפוך את האירוע למסיבה ארוכה, עם ילדים שמבלים חצי יום בתרדמת אלכוהול.
לפני שנפתח מחדש, החששות לקראת האוקטוברפסט היו כבדים. מומחי בריאות הזהירו מהתפשטות נוספת של קורונה בעקבות הפסטיבל ורבים בגרמניה ביקרו את החלטת המארגנים שלא לנקוט שום אמצעי זהירות כדי למנוע אותה. עם זאת, בינתיים עלתה התחלואה בקרב המשתתפים בצורה מתונה בלבד, אבל כמויות החוגגים לא עמדו בציפיות, במיוחד לא אחרי שנתיים ללא פסטיבל.
המספרים הרשמיים ששוחררו עכשיו חשפו ירידה של 300 אלף מבקרים לעומת 2019. גם צריכת הבירה ירדה ב-15 אחוז, מספר המקרים שבהם נדרש סיוע של הצוותים הרפואיים פחת ב-30 אחוז (2,600 מקרים, מחציתם מיוחסים לאלכוהול), והמשטרה נאלצה להתערב רק ב-923 מקרים (לעומת 1,010 ב-2019).
"אנחנו דווקא שמחים על הירידה בכמות האנשים", אומרת שוטרת מספר BY1233 מישל בלשיאן, אחת מ-600 השוטרים המרוכזים במתחם, מה שהפך אותו לתחנת המשטרה הגדולה בבוואריה. גם כך, מתברר, עבודה לא חסרה.
"יש לנו מקרים של אנשים שלא מוכנים לשלם, יש גניבות ואפילו ארנק שנגנב מאחד השוטרים. יש גם הרבה קטטות שבהן הגברים משתמשים בכוסות בירה של ליטר, במשקל של יותר מקילו, כדי להכות זה את זה בראש, אבל הרבה פחות סמים בגלל מזג האוויר הקר והרטוב, שמונע מאנשים לחפש אותם בחוץ, והיה לנו גם אדם אחד שנכנס לתוך כלוב של כלב באחד המופעים פה וסירב לצאת".
"יש הרבה קטטות שבהן הגברים מכים זה את זה בראש, בכוסות בירה של ליטר”, אומרת שוטרת מספר BY1233 מישל בלשיאן, “היה גם אדם שנכנס לכלוב של כלב באחד המופעים וסירב לצאת"
לצידה של בלשיאן וחבריה המקומיים עמדה גם שלישיית שוטרים איטלקים, המיובאים לכאן למשך החגיגות. "השיכורים האיטלקים לא מכבדים את המדים הגרמניים", היא מסבירה.
גם השנה, זירת הפשע העיקרית והלא-מדוברת של הפסטיבל, היא עבריינות המין. ב-2019 נרשמו 47 תקיפות מיניות, כולל אונס, שדווחו באזור הפסטיבל, עלייה של 4.4 אחוזים מהשנה הקודמת. אבל ארגוני הנשים במינכן טוענים שהמספר האמיתי גבוה פי כמה, בגלל מקרים לא מדווחים.
החל משש בערב (הקריאה האחרונה להזמנת שתייה היא ב-11 בלילה), התפוסה באוהלים כבר מלאה פלוס. מסביב לדפנות יושבים בעיקר עובדי חברות, שהגיעו לבילוי מאורגן, ומתכבדים בהררי נקניקים ונקניקיות, ירקות ונתחי סלמון, שמגיעים לשולחן על גבי מגשים עצומים, במחיר של 89 יורו למגש.
ההפנינג האמיתי מתרחש במרכז, שם פזורים מאות ספסלים ושולחנות בירה, עליהם עומדים החוגגים. בסך הכול, באוהל "בראורסול" נמצאים 7,000 איש (ועוד 1,600 בחוץ), הנהנים מלהקה שמנגנת המנוני פופ אמריקני ובווארי, שיחד עם מופע האורות המרהיב והשירה של אלפי האורחים, יוצרים חוויה אקסטטית מרהיבה.
מהלהקות מצפים לתת עבודה. אחת הלהקות, שלא השביעה את רצון השתיינים, הודחה מהפריים-טיים בערב והוגלתה לשעות הצהריים המתות. הקהל פה רוצה את אבבא, ולהיטים כמו "גלוריה", "סוויט קרוליין" ו"סטנד ביי מי". וכמובן פזמונים בוואריים פולקלוריים מסורתיים, שנכתבו הרבה לפני תנועת מי-טו.
"מדובר בשירים שעוסקים בעיקר בהחפצת נשים, שמתוארות בהם כקלות דעת בתלבושות מינימליות, שאפשר להשיג בקלות, ומנסות לפתות גבר אחרי גבר", אומרת שרה שטיינברג, סטודנטית בת 28 מכפר ליד מינכן.
לפני הפסטיבל נערך בתקשורת דיון ער לגבי השיר "ליילה", על בחורה שלהוטה אחרי סקס, שאחריו הוחלט שלא לנגן אותו יותר בפסטיבל. "זו בדיחה", אומרת שטיינברג, "מדובר בהחלטה פופוליסטית שמתעלמת מכל שאר השירים שמושמעים פה שגם הם מתייחסים לנשים בצורה נוראה".
"ליילה" אגב, היה השיר הפופולרי ביותר במהלך הפסטיבל. הלהקות לא ניגנו אותו אמנם, אבל הקהל שר אותו בכוח. לצידה של שטיינברג בשולחן יושבים שמונה גברים ושבע חברות. כולן הדביקו על המחשוף שלהן, מדבקה עם הכיתוב Delicious. "אם אתה מגיע לפה, אתה חייב לשחק את המשחק", היא מסבירה.
2,000 מלצרים ומלצריות מתרוצצים ברחבי האוהלים. רובם מגיעים לפה כל שנה. חלקם גם מכניסים לחוזי העבודה שלהם סעיף מיוחד המאפשר להם לצאת לחופשה מיוחדת לצורך הפסטיבל. השכר כאן מבוסס על עשירית ממחיר המנה, טיפים ובסיס שעתי הגבוה מהמקובל מחוץ למתחם. מדובר בעבודה נחשקת במיוחד, עם רשימות המתנה, למרות שהיא שוברת גב ושרירי רגליים.
"במשמרת של עשר שעות אני עושה בממוצע 22 קילומטר", אומרת יוליה ברגמול, מלצרית במתחם, הנושאת בידיה תריסר כוסות בירה מלאות, במשקל שני קילו וחצי לאחת, כמעט המשקל הכולל שלה עצמה. היא מפזרת את הבירות, לוקחת עוד כמה הזמנות וחוזרת למטבח.
"זו הפעם השמינית שאני עובדת פה", היא מספרת, "אפשר לעשות כאן מספיק כסף לשלושה או לארבעה חודשים, אבל כשהכול נגמר, את נופלת לבור שחור. 17 יום ברציפות את נמצאת בפסטיבל בירה ושירה, ואז צריכה פתאום לחזור לחיים נורמליים. כל מי שעובד פה מרגיש ככה. זה כמו לשחות, כשכולם מסביבך הולכים".
את נתקלת בעבודה בהרבה מקרים קיצוניים?
"אני כבר לא יודעת מה זה קיצוני. אבל בכל משמרת יש רגע שבו את מגיעה לאמצע האוהל, מגישה את הבירות ופתאום קולטת אנשים, בעיקר נשים, עירומים לגמרי".
ואז?
"אני אומרת להן להתלבש ושאם לא, אצטרך לקרוא לאבטחה. ואז הן תופסות את הידית של כוס הבירה באצבעות, מסתכלות עליי ואני קולטת שהן בכלל לא מבינות שהן עירומות, הן לא מבינות בכלל על מה אני מדברת".
ברגמול חוזרת למטבח, בידיים מלאות בכוסות ריקות ומניחה אותן באחת משתי מכונות ענקיות לשטיפת כלים. המטבח הוא עוד מפלצת מטורפת של 80 עובדים, עם פס קר שאחראי לכל המנות במקום, עשרה תנורים ועליהם שיפודים עם עופות או חזירים. כל עובד על העמדה הזו זכאי למנוחה של חמש דקות אחרי כל חצי שעת עבודה.
435 אלף עופות בסך הכול יעלו על הגריל בכל האוהלים במהלך הפסטיבל. מאחורי שדרת העופות, אסאדו של שור, שמתגלגל על גריל משלו. הרטבים והמרקים מתבשלים בסירי ענק של מאה ליטר.
"כל יום אני טועם בסך הכול חמישה-שישה ליטר, עד שאני מאשר את הסירים", אומר אנדראס הסו-שף. השנה יש גם חידוש מרעיש: מנות צמחוניות וטבעוניות שמהוות כבר יותר משבעה אחוזים מסך ההזמנות.
כ-3,000 צלחות יוצאות מהמטבחים מדי שעה. שש מבשלות קיבלו את הרישיון למכור בפסטיבל יותר משבעה וחצי מיליון ליטר בירה איכותית, מ-38 סוגים, עם כמות אלכוהול גבוהה מהרגיל (בסביבות שישה אחוזים) במחיר אסטרונומי של 14-12 יורו לליטר. מנה עיקרית פלוס בירה תעלה קרוב ל-40 יורו, כך שהישיבה באוהלים מיועדת בעיקר למי שהיורו מצוי בכיסם.
ניר קמינר, בן 54 מהקריות, נשוי ואב לשתי בנות ממינכן, לא נרתע מההוצאה הכבדה. "אתה לא משלם על האוכל או השתייה, אלא על החוויה", הוא מסביר. "אבל הרבה אנשים פוחדים ממה שיהיה פה אחרי הפסטיבל, מהחורף הקר. הם קיבלו עכשיו חשבון חשמל והתפלצו, ויש גם פחד אמיתי ממלחמה. יש תחושה באוויר שצריך לחגוג ממש ועד הסוף כי לך תדע מה יהיה באוקטוברפסט הבא".
אבל גם כאן, באירוע המוקדש כולו לשתיית בירה, אחת המורשות החזקות של מינכן, אי-אפשר לחמוק מצילו של הנאציזם, שצמח ממרתפי הבירה כשהדירנדל, השמלה המסורתית של החוגגות, הייתה גם השמלה המועדפת על היטלר.
רוי שמר ממינכן ורועי ראבאני מתל-אביב, קפצו לביקור באוקטוברפסט הראשון שלהם, וגם האחרון. "נכנסתי לאוהל ונתקלתי בעוצמה גרמנית, אבל בקטע טוב", אומר ראבאני. "יש בזה אמנם משהו קצת מרתיע, בעיקר בקונוטציות יהודיות, אבל הכרנו הרבה אנשים, כולל גרמני בן 70 שבהתחלה נרתע מזה שאני מישראל, ואז ביקש סליחה והתחבקנו. בכלל, זה טירוף כמה שהם שותים. שלושה-ארבעה ליטרים כל אחד, לפחות. אני בשני ליטרים כבר מתנדנד. הייתי יוצא החוצה לוקח אספרסו וחוזר לשתות".
ובכל זאת, הם לא מתכוונים לחזור. "הפרינציפ הובן. זו חוויה חד-פעמית. זה חשוב לבקר פה גם כיהודי. פה הגרמנים התחנכו, פה ההורים שלהם התחנכו. מצד שני, אין שם אלימות בגרוש. תביא דבר כזה לישראל ‑ זאת תהיה הירושימה".
60 אחוז מהמבקרים בפסטיבל מגיעים ממינכן, 12 אחוז מבוואריה, תשעה אחוזים מיתר גרמניה ועוד 19 אחוז תיירים, בעיקר מארצות-הברית (התחזקות הדולר העלתה את מספר המבקרים), מצרפת ומאיטליה. ברשימת המדינות שמפגינות ייצוג מכובד נמצאות אוסטרליה, הודו, איחוד האמירויות וגם ישראל. אבל "זו שירת הברבור של הבירה הגרמנית", אומר טוביאס הולר, מדען בירה וסומלייה הבירות של אוגוסטינר, אחת המבשלות בפסטיבל.
"גרמניה עומדת בפני משבר בירה קיומי", הוא מזהיר, "מחירי התבואה והאנרגיה עלו והבירה הפכה הרבה יותר יקרה. אנחנו מגיעים לכאן אחרי שנתיים שבהן לא הגשנו בירה בפאבים ובפסטיבלים, ויש הרבה מבשלות - בעיקר הקטנות והבינוניות - שלא יעמדו בזה יותר ולא יוכלו יותר להפיל את עליות המחירים על הצרכן. בינתיים היין הפך למותג לייפסטייל, קול ובריא ונשארנו עם בירה זולה, צהובה, רטובה. הסלוגן 'בית צריך בירה' כבר לא תופס.
"בשנים האחרונות נעשו הרבה ניסיונות לעשות בירת שנדי, בירת לימונדה ועוד הרבה דברים שנועדו להסתיר את האמת הלא-נעימה, והיא שבירה היא אולי עדיין המשקה הכי פופולרי בגרמניה, אבל הרבה פחות. היא גם לא נתפסת כחלק מאורח חיים בריא יותר. ב-1995 הצריכה עמדה על 135 ליטר לנפש, בשנה שעברה היא ירדה ל-92 ליטר לנפש. פעם במועדונים מכרו 50 אחוז בירה, היום רק עשרה אחוזים כי הרבה יותר קול להעלות לרשתות החברתיות תמונה של וודקה עם קרח ומשקה אנרגיה. איבדנו קשר עם הצעירים".
אז מה יהיה?
"המבשלות הגדולות כבר מוליכות את הכיוון. קרומבכר, מבשלת של חמישה וחצי מיליון הקטוליטר בשנה, הכריזה ששליש מהמכירות שלה הן בירות נטולות אלכוהול והבעלים של החברה מדבר בגלוי שזה הולך להיות חלק הארי של המכירות. לשם זה הולך".
אבל פה, בקתדרלה של שותי הבירה בוויזן (הכינוי למתחם שבו מתקיים הפסטיבל), אודו בקר לא רוצה לשמוע על בירות בלי אלכוהול. אחרי הכול, הוא לקח חופשה מיוחדת מהעבודה כמתכנת ומגיע לכאן בכל יום עם החברים. חברתו לחיים לעומת זאת, נסעה לבית הוריה, כמו רבים מתושבי מינכן שמתרחקים מהעיר, מהוולגריות, האלימות, הסקסיזם והגזענות שהפסטיבל מביא איתו לעיר.
"אתה יודע למה אנשים ממשיכים לשיר את 'ליילה'?" הוא שואל, "רק בגלל שאסרו לשיר אותו. לאף אחד לא אכפת מהשיר הזה, אבל אכפת לנו מהניסיון לדחוף את האף לפסטיבל שלנו, לבירה, להיסטוריה. אנחנו פה כדי לחגוג את המסורת הבווארית עם כל מה שזה אומר, בגלל שכבר שנתיים שלא חגגנו ובגלל שבתת-ההכרה כולנו יודעים שבחורף הזה אנחנו הולכים אל הלא-נודע. אנחנו יודעים איך ניכנס אליו, אבל לא יודעים איך ומי ייצא ממנו".
אנחנו מדברים ומסביבנו אנשים נושרים על הרצפה כמו עלים, מהספסלים ומהשולחנות שהם עומדים עליהם. "אנחנו רוצים להיפגש, ליהנות, לפגוש את החבר'ה. מגיע לנו", אומר חברו ברנהרד בוש. "יש פה מלא סקס באוויר, האלכוהול מפרק לנו את כל המכשולים הרגילים והדרך ליצור כימיה היא הרבה יותר מהירה".
חוץ מהיכל בירות, מתברר שהאוקטוברפסט הוא גם כר פורה לבגידות, ומספר הביקורים אצל מטפלים זוגיים עולה בהתאם עם סיומו. כדי להימנע מכך, יש בני זוג שמנסחים תקנון אתי על מה מותר ומה אסור במהלך הפסטיבל, מנשיקה ועד ליחסי מין עם נשים זרות. האוקטוברפסט הוא אירוע של סקס, בתוך היכלי הבירה, במדשאות במתחם או בבתים, בסוף הלילה.
"מצד אחד האוקטוברפסט מייצר הרבה זוגות, למרות שאף אחד מהם לא מגלה להורים או לילדים איפה באמת הכירו, כי זה יותר מביך מטינדר", אומר בקר, "ומצד שני הוא רוצח של מערכות יחסים. אנשים שותים, נהנים, אם הזמנת שולחן אתה מחויב לשני ליטר שזה המון, ויש מלא צעירות שממשיכות לשתות עד שהן הופכות ל'גוויות אלכוהול', וסקס נתפס כחלק מההנאה, בעיקר אחרי הזמן האבוד של הקורונה. אתה בקרקס אופורי של מצב רוח טוב. אין מחסומים, וזה יכול להוביל או לסקס או לאלימות. שני מצבים שבהם אתה עלול לאבד שליטה".
ואתה מבלה פה לבד במשך שבועיים וחצי בלי החברה?
"הכוונה היא מה שבאמת חשוב. אתה לא יוצא מהבית ואומר לעצמך, היום אני הולך לבלות עם אישה אחרת. זו מחשבה מטרידה שהדרך הכי טובה לגרש אותה היא לשתות מספיק כדי להגיע לכמות מסוימת של אלכוהול בדם שבה אתה כבר לא אשם בכלום, זה האלכוהול. ואחר כך אתה משכנע את עצמך לא לספר, כי מה שהיא לא יודעת לא יכול להרוס כלום. זה גן עדן לרווקים ולגרמנים בכלל. קל יותר להיכנס למערכת יחסים, אפילו אם היא רק לחצי שעה. ואני אגיד לך עוד משהו, באוקטוברפסט הרבה יותר נשים בוגדות מגברים".
בקר מחליף מבטים עם שולחן מלא באמריקניות, ניגש לעברן תוך שהוא יוצק על ידו פירורי טבק חום, נותן להן להסניף ולפצוח בקונצרט של התעטשויות, אחת הדרכים הנפוצות לשבור את הקרח כאן. "האמריקנים מבינים עניין", הוא אומר, "היו שנים שהיינו מציעים את זה ליפנים והם היו שולחים תמונות הביתה וכותבים ש'מינכן זה מקום מטורף', כי חשבו שזה קוקאין".
"אתה לא יוצא מהבית ואומר לעצמך, היום אני הולך לבלות עם אישה אחרת", אומר אחד החוגגים. "זו מחשבה מטרידה שהדרך הכי טובה לגרש אותה היא לשתות מספיק כדי להגיע לכמות כזו של אלכוהול בדם שבה אתה כבר לא אשם בכלום"
יצאתי החוצה לנשום, מסביבי יצאו עוד כמה מבלים להצטנן באוויר הפתוח ולהקיא. ילד גרמני עזב את האוהל עם כוס בירה מלאה, כששומר שחור ניגש להסביר לו שהוא לא יכול לעשות את זה. הילד צעק לעברו "שייסה שוורצעמאן", כשהוא מטיח את הכוס במצחו ושופך עליו את הבירה. המשטרה (שכמו צוותי ההצלה, מחויבת להגיע לכל אירוע תוך ארבע דקות) התייצבה מיד ועצרה אותו.
בחורה בשנות ה-20 יצאה מהאוהל בהליכת זיגזג שיכורה, התרסקה על האספלט ופרצה בבכי. כמה מבלים ניגשו אליה לראות שהכול בסדר. היא לא שמה לב בכלל לחבורות ולשריטות המדממות על הפרצוף, המרפקים והברכיים שלה. "איבדתי את החבר שלי", היא התייפחה בבכי תמרורים, "איבדתי את החבר שלי".
עשר בלילה. עוד אלפי אנשים צועדים בין האוהלים, המתקנים ודוכני האוכל. באוהלים הקטנים נדחסים הצעירים לרקוד למוזיקה שמנגן הדי-ג'יי. באוידן וויזן, מתחם הפולקלור המסורתי, כמעט ריק. הזקנים לא מגיעים בגלל הפחד מהקורונה והמשפחות כועסות אחרי שמחיר הכניסה עלה מיורו אחד לארבעה. ועדיין, בכל רגע נתון יש במתחם קרוב ל-200 אלף איש.
הלילה מועד גם לפורענות. עשרת הרופאים ו-455 עובדי שירותי ההצלה נקראים לטפל במבקרים הצעירים והתקשרו להורים שיבואו לאסוף אותם. המתנדבות ב"חלל הבטוח", לטיפול בנשים במצוקה, כבר נכנסות לכוננות. גם המשטרה. "הזמן הכי טוב בשנה לעשות בו פשעים במינכן הוא הלילות של האוקטוברפסט", אומר לי שוטר אחד ליד היציאה.
ובכל זאת, למרות האווירה המתירנית והמתגרה במתחם, יחסית לאגמי האלכוהול, אין בו הרבה אלימות. בלילה שבו הגענו לבקר נרשמו רק שני מקרים כאלה: כלב נשך את המבקר שנכנס לכלוב. גבר בגיל העמידה עמד מול אוהל במשך דקות ארוכות והצדיע במועל יד.
עובדי התברואה של העירייה התחילו לנקות את הקיא והשתן. מאות האנטנות ששתלו חברות הסלולר במתחם עבדו בתפוקה מלאה כדי להיענות לדרישות הדאטה של המבלים. הרכבות עברו ממתכונת של פעם ב-3.3 דקות לפעם בכל 2.5 דקות (והמדרגות הנעות עברו מקצב של 0.5 מטר בשנייה לקצב של 0.68 מטר בשנייה). החלל החל להתרוקן. מתכוננים לאפטר פארטי. מי שנשארת בדרך כלל מחוץ לחגיגות היא הקהילה הלהט"בית.
כניסה אל מתחם האוקטוברפסט היא גם צלילה לתוך מנהרת זמן. נשים בתלבושת איכרות, גברים בבגדי עור. הפוליטיקלי קורקט והפרוגרסיביות לא עברו כאן את האבטחה. גם מהגרים לא תמצאו פה כמעט. המהגרים היחידים עובדים בביטחון ובניקוי השירותים. בשכונות שבהן הם מתגוררים, ליד התחנה המרכזית, אף אחד לא חגג את האוקטוברפסט.
שטפי הטבחית יוצאת רגע לעשן. "אנחנו בסטרס מטורף", היא אומרת, "אבל אוהבים את זה. תראה כמה יפה פה בלילה", היא אומרת ומצביעה על חגיגת האורות, "אבל אנחנו יודעים שאולי זו הפעם האחרונה, שיותר לא יהיה כאן קרנבל כזה, שאי-אפשר לבזבז ככה אנרגיה. יש פה אווירה מאוד חזקה השנה, אנרגיות מטורפות: טוב שחזרת אחרי שנתיים, נקווה שאתה לא הולך לשום מקום".
"השירים פה עוסקים בהחפצה של נשים. מציגים אותנו כקלות דעת ומיוחמות, שלובשות בגדים מינימליים ומנסות לפתות גבר אחרי גבר"
ובאמת, כשהלילה יורד על המתחם, הכול נעשה צבעוני יותר, יפה יותר, נוצץ יותר. על המדשאה אנשים נכנסים לתוך פח זבל ומתגלגלים מטה, או עולים על הקורקינט ונופלים ממנו כמו קונוסים.
מאחד האוהלים עולה שירה אדירה של גברים על סקס עם נערה מעולפת מאלכוהול. כמו קריאת תיגר נגד האליטה הליברלית. בסוף, שוב, הנשים מפסידות. אבל ממשיכות לרקוד מול הגברים. משלמים 13.77 יורו לליטר בירה, עלייה של 15 אחוז לעומת 2019, אבל לא אכפת להם, יש הרבה דברים שכלולים במחיר הזה, כולל שבירת הבדידות.
ועדיין, אפילו הכאוס כאן מסודר. התור הארוך ביותר באזור היציאה הוא למתחם האבידות והמציאות. ארבעה פקידים עובדי עיריית מינכן יושבים שם מאחורי פלקסיגלס ומקבלים את האורחים השכחנים. החוקים ברורים: יש למלא כרטיסייה מסודרת עם כל הפרטים ולשלם דמי מציאה (חמישה אחוזים עד 750 יורו, שלושה אחוזים מעל).
מי שמאבד טלפון לא יכול לקבל אותו בלי המספר הסידורי שלו או מספר כרטיס הסים. התשלום מתבצע רק במזומן. יש מגירה למשקפיים, עם מאות זוגות, ולצידה עשרות ארנקים, דרכונים ומטריות. פעם איבדו פה גם פרוטזה וחכה, 15 אלף מרק וכתב יד מקורי של באך, מכונת כתיבה וכיסא גלגלים. רק מחלקה לבני ולבנות זוג שהלכו לאיבוד לכמה רגעים או לנצח אין פה.
הכול מתחיל להיסגר. מתחם של מאות אלפי אנשים מתנקז החוצה במצב צבירה של נדנוד. כדור נגד הנגאובר, ומחר יחזרו לעוד יום של חופשה. שלוליות של קיא, אישה זורקת כדורים על המבקרים במקום על קיר מתקן השעשועים ומתגלגלת מצחוק. עוד מעט יהיה חורף ומשבר אנרגיה, אנשים נתקעים אחד בשני ללא הפסקה, וזה רגע אחרון של מגע חמים, מספיק כדי לדחות את המחשבה על מה שיהיה פה בעוד שנה.
