בשיתוף מאגמה
יש שלושה כללים שאני מנסה ללמד את הילדים שלי: ללכת בעקבות החלומות, לשמור על עצמם ולהיות אנשים טובים. כל זה לא הסתדר עם העובדה שעדיין לא הגשמתי את החלום הפרטי שלי.
מאז שאני ילד, אני חולם על אפריקה. קראתי את "לובנגולו מלך זולו" ואת "הרפתקאות סטנלי באפריקה", לבר מצווה ביקשתי מנוי למגזין טבע, צפיתי באינספור תוכניות של הנאשיונל ג'אוגרפיק ומעל המיטה תליתי תמונה של עדר פילים שמזכירים לי: יום אחד אגיע לאפריקה.
השנים עברו, הילד שחולם על אפריקה, הפך לגבר שלמד מקצוע, התחתן, הוליד ילדים והניח את החלום שלו בצד.
ואז הגיע יום הולדת 45. בירה, צחוקים וכרגיל האחים שלי צוחקים עלי. מספרים איך הייתי בורח מבית ספר כדי לגלוש, מתארים את אוסף העכבישים הסודי שהחבאתי מתחת למיטה, מזכירים לי את תמונות הפילים ואת החלום להגיע לאפריקה.
"נו, ונסעת?" שואלת הבת הקטנה שלי.
"לא יצא" עניתי.
היא מסתכלת עלי במבט קצת מוזר ואומרת: "אבא, אמרת שצריך להגשים חלומות".
כשהיא צודקת היא צודקת. למחרת נרשמתי למסע אפריקן דרייב בנמיביה.
גולת הכותרת של החלום האפריקאי
נמיביה היא גולת הכותרת של החלום האפריקאי. ארץ שאין לה קצה, להקות של דובי ים על חופי האוקיינוס, כמות בלתי ניתנת לתאור של בעלי חיים, שבטים מרתקים, שמיים אינסופיים ומרחבים אדירים.
אנחנו יוצאים למסע ג'יפים שיימשך שבועיים. שיירת הג'יפים של מאגמה מאובזרת בכל טוב, כולל טנק דלק גדול במיוחד שיאפשר לנו לגמוע את המרחקים האדירים שצפויים לנו, צמיגי שטח מיוחדים ומקרר קטן שבהתחלה לא כל כך ברור לי מה עושים איתו אבל ככל שהמסע מתקדם אני מבין שאיכות הג'יפים והאיבזורים משפיעה ישירות לא רק על מידת ההנאה מהנהיגה, אלא גם על היכולת שלנו להגיע למקומות מדהימים ולממש את מלוא המסע.
אין תחנות דלק במרחקים האלה, ואין, באמת שאין מים קרים בשום מקום.
איך כתב מאיר אריאל? כל העניין הוא לשתות משהו קר בלב מדבר.
כבר ביום הראשון אנחנו יוצאים לדרך שבסופה נגיע לאוקיינוס האטלנטי, אבל מהר מאוד אני מבין שאין כאן באמת "דרך". אנחנו מחוברים במכשירי קשר ובהווי שהולך ומתגבש תוך כדי המסע, חוצים קילומטרים רבים של דרכי עפר, נוסעים על חוף הים לפני שתגיע הגאות, מטפסים על דיונות אדירות בגובה 800 מטרים, עוצרים באמצע שום מקום כי ראינו ג'ירפות או כי הגיע הזמן להפסקת קפה. איך שר יגאל בשן? רק השמיים מעלי.
לעת ערב אנחנו מגיעים לעיר הקטנה סוואקפמונד, השוכנת לחופו של האוקיינוס האטלנטי. העיירה הוקמה על ידי הגרמנים שהגיעו לכאן לפני 200 שנים, כשחלקים עצומים מאפריקה עדיין תפקדו כמושבות של מדינות אירופאיות. אני מסתובב בין סמטאות ובתי קפה שיש להם אופי אירופאי, אוכל שטרודל גרמני וחושב לעצמי שזה לא יאמן איך האדם הלבן ביקש להשתלט על היבשת הזו.
כמה כוח ועוצמה אדירה יש פה.
איך בכלל אפשר לחשוב שניתן לשלוט על המקום הזה?
זה הרגע בו אני רושם לעצמי ביומן המסע להוסיף לילדים כלל רביעי: להיות צנועים.
למחרת בבוקר אנחנו יוצאים צפונה, לנסיעה ממש על חופי האוקיינוס. אני מעדיף לא לנהוג כאן כי אני רוצה להיות פנוי להסתכל לכל כיוון. העין לא שבעה ואני מרגיש שזה שאין לי יכולת לסובב את הראש 360 מעלות זו תקלה. לנגד עיניי הפעורות כל מה שדמיינתי כילד קורה: להקות של דובי ים מסתכלים עלי במבט משופם, קורמורנים יפים כל כך, דולפינים קופצים כמו מלהטטים בקרקס ומזרקות המים הבולטות בים, מגלות את מיקומה של להקת ליוויתנים גדולי סנפיר. מהצד השני - דיונות חול אדירות נושקות לים הכחול. אין לי מקום להכיל בלב את כל מה שאני רואה.
מכאן אנחנו ממשיכים אל תוך המדבר הנמיבי, המגדלור שלנו הוא "ההר הבוער", שהוא ההר הגבוה ביותר באפריקה. נחשים משאירים עקבות פתלתלים על החול. עוד רגע הם יימחקו בהינף הרוח.
בעלי חיים חולפים מולנו במהירות.
מה שאין פה זה אנשים: נמיביה היא אחת המדינות הריקות בעולם. בסך הכל חיים בה שניים וחצי מיליון תושבים על שטח עצום שגודלו כמעט פי 40 ממדינת ישראל. אנחנו נוסעים פה ימים ולא רואים נפש חיה. אני מודה שזה לא בהכרח רע.
ככל שאנחנו נכנסים לתוך השטח אני מבין ששום תמונה ושום מילה לא יצליחו להסביר את התחושה שלי מול הטבע האדיר, העוצמתי, הבלתי נגמר של נמיביה.
כנראה שככה נראה העולם בדיוק כמו שאלוהים ברא אותו.
חולם על פילים
כשהייתי ילד, היו צוחקים עלי שאני אוהב פילים, שאני מצייר פילים, שאני חולם על פילים. אולי בגלל זה כמעט לא הצלחתי לנשום מול עדר של פילי מדבר, צועדים לאיטם לכיוון בור המים הקרוב, יודעים בדיוק לאן הם הולכים. הג'יפים מאפשרים לנו להתקרב אליהם בחרדת קודש.
חמש, שבע, ככל שמתקרבים רואים עוד, אפילו עשרים, בגדלים שונים. אלו נקבות שצמודים אליהן גורים. כפות הרגליים של פילי המדבר רחבות במיוחד כך שהם יכולים לצעוד גם באזורים חוליים ותקשיבו לזה: פילי המדבר יכולים לחיות שלושה ימים ללא מים וכשהם שותים, הם יכולים לגמוע 150 ליטרים בבת אחת. אני נפעם מול יכולת ההסתגלות המופלאה של החיה האדירה הזאת.
אומרים שבכל שמונה שעות ניצוד פיל בעולם. מזל שהספקתי להגיע לכאן.
אני מלמד את הילדים שלי לשמור על עצמם אבל רושם לעצמי להוסיף כלל חמישי: לשמור על הסביבה שבה הם חיים. אין עולם אחר.
------------------
אל שבט ההימבה, אנחנו מגיעים אחרי נהיגה מטריפה לאורך נהר הקוננה לאורך הגבול עם אנגולה.
זהו שבט שמנהל חיי נוודות וחי בבקתות קש זמניות. במרכז הכפר בוערת כל הזמן ה"אש הקדושה" שסביבה מתנהלים כל טקסי החיים. מסביב, כמה עצי דקל מזן האומורונגה המכונה "לה פאלם".
העצים משמשים את אנשי השבט לבניית כלי נגינה ולהפקת משקאות אלכוהוליים. החרצנים משמשים להכנת שרשראות וקישוטי גוף. הכל מינימילסטי, מדויק ובעל משמעות.
הנשים כמעט ואינן לבושות. הן מורחות על עצמן משחה העשויה מאבקת חרסית ושומן עיזים וכך נוצר הגוון האדמדם המאפיין את עורן. גם לתסרוקות יש משמעות: אישה בתקופת המחזור החודשי חובשת על ראשה מין פאה מחבלים, מסמנת שהיא לא אפשריות עכשיו.
לעומתה, אישה פוריה חובשת על ראשה קישוטי ראש דמויי קרניים.
אני אורח לרגע בתרבות זרה ומהפנטת והכל מציף ויפה ונפלא ומוזר ואחר ויותר מכל מה שחלמתי.
וגם אנחנו קצת שבט. את החבורה איתה יצאתי למסע לא הכרתי קודם אבל מהר מאוד נהיינו אחים למסע. מתרגשים ביחד ממראות עוצרי נשימה, חולקים תמונות, חוויות, כל הזמן "הנה תראה!", מתארגנים ביחד להפסקות קפה, חולקים סיפורי חיים בג'יפים, שותים כוס בירה בלודג' בסוף היום, לומדים לסמוך אחד על השני בנהיגה ולפרגן.
זה נכון גם לצוות שמוביל את המסע ומקיף אותנו לאורך כל הדרך. צוות "מאגמה" שמורכב ממדריך שאפריקה זורמת לו בדם, מלווה שגורמת להכל לקרות, מטפלת בכל דבר ועניין שצץ בדרך והופכת אותנו לחבורה המגובשת שהפכנו להיות, רופא שלשמחתי התיק הרפואי הענק שלו נשאר סגור וצוות מנהלה לוגיסטי שאין לי דרך לתאר את מה שהם עושים פה, אבל גם אין לי מושג איך אני אגמל מהאוכל הטעים שהם דואגים לספק לנו, מהפסקות הקפה הנפלאות, מהפינוקים והדאגה הבלתי נגמרת שלהם לכל פרט ופרט – אנשים שכל מה שמעניין אותם זה שהמסע הזה יהיה הכי טוב שאפשר.
אני מלמד את הילדים שלי לאהוב את מה שהם עושים.
מזמן לא ראיתי לנגד עיני בצורה מוחשית כל כך כמה זה חשוב.
את ימי הנהיגה הארוכים, גדושי החוויות, אנחנו מסיימים בכל לילה במקום אחר. משתדלים לא לנהוג בלילה גם מטעמי בטיחות וגם כדי להנות מהלודג'ים המפנקים של נמיביה.
כן, זה ללא ספק חלק מחווית המסע: לישון במקומות כל כך יפים, לקום בבוקר בחדר שהמרפסת שלו צופה על השמורה כולה, כשזריחה אפריקאית מברכת אותי בברכת בוקר טוב.
הילד שהייתי פעם לא נרגע
שמורת אטושה – "מקום המים היבשים" היא שמורה עצומה שיש בה בורות מים רבים שמזמנים אליהם שפע של בעלי חיים. אנחנו נוסעים לאט, מתמזגים בקונצרט חגיגי של פילים, ג'ירפות, זברות ואנטילופות בלי סוף, שמתקרבים לאגמי המים הקטנים הפזורים ברחבי השמורה. ברור שהשלווה וההרמוניה יכולים להיות מופרים ברגע אחד של טרף. זו דרכו של עולם שאני בו רק אורח. מרחוק אנחנו מזהים שתי לביאות במארב ואז תנועה מהירה מבין השיחים. ואז שקט. מישהו פה יישן הלילה שבע. מצד ימין שלנו עדר ג'ירפות שועט, בדהרה אצילית, אפילו רומנטית. לפתע מצד שמאל שלושה פילים בוגרים ושני גורי פילים מתקרבים אלינו, חוצים את הדרך. אנחנו עוצרים. זכות קדימה לפילים, אין מספיק תמונות שאני יכול לצלם כדי שימלאו את מכסת ההתרגשות שיש בי, והילד שהייתי פעם לא נרגע.
אני כמעט יכול להישבע שאחד הפילים קרץ לי.
גם אחרי שלושה ימים, עדיין קשה לי להפרד משמורת אטושה האדירה אבל המסע שלנו מתחיל את דרכו חזרה. שמורת מאונט אטג'ו תהיה השמורה האחרונה שבה נבקר במסע. זוהי שמורה פרטית עשירה בבעלי חיים שהגה והקים בחור אנגלי בעשר אצבעותיו ואין מה לומר - זה ניכר לעין .
להקות פלמינגו, עדרי קופים, קרנפים רחבי שפה, אריות ונמרים צ'יטות וצבועים, פילים אמרנו?
עם רדת החשכה אנחנו יוצאים להאכיל אריות מקרוב. כל כך קרוב שאני מריח את הריח החריף של האריות ששואגים ללא הפסקה בזמן האכילה. העוצמה האדירה של עדר האריות, המלחמה בניהם על כל פיסת בשר וכל זה, ממרחק של שני מטרים, משאירה עלי רושם אדיר. תחושת התדהמה של כל הקבוצה שלנו בלתי נשכחת.
יום אחרון. אנחנו נפרדים מהג'יפים ששימשו אותנו בנאמנות לאורך מסע מטורף שחצה את נמיביה במשך שבועיים.
שקיעה אפריקאית מלווה אותנו, כאילו באה להיפרד.
אני יודע שזה רק בראש שלי, כי לשמש לא באמת אכפת עם דורון כאן או לא.
אבל אני כאן, ולי זה אכפת.
בשדה התעופה אני כותב בקבוצת הוואטספ המשפחתית שאני בדרך הביתה.
הבכור שלי כותב לי: אבא! אתה כזה תותח - הגשמת חלום!
האמצעית כותבת לי שהיא מתגעגעת. .
הקטנה שואלת אם בפעם הבאה שאני נוסע לאפריקה היא יכולה גם לבוא.
אשתי, בלי מילים שולחת לי לב.
אני שולח לה אייקון של פיל בחזרה, מוסיף לב אדום. וממריא. אהובה שלי, אנחנו חוזרים הביתה.
בשיתוף מאגמה
פורסם לראשונה: 13:01, 31.01.23
