לאחרונה הוכיח השחקן אקי אבני שיש לו יופי של הומור עצמי. אחרי שורת תפקידים זכירה כמחבל ערבי בהוליווד הוא בחר לחגוג לאשתו יום הולדת ב"פאודה בייס", מתחם שמציע לכל ג'ובניק חיוור להפוך למסתערב עם סכין בין השיניים, לפחות לכמה שעות. אבני, איש שיודע דבר או שניים על הנושא, הזמין 40 חברים לערב של כיף, אלכוהול וחטיפת מבוקש מהכפר הפלסטיני "אל-מחמודיה" שנבנה במתחם. מסורת של שישי ישראלי. סלבס כמו שירלי בוגנים ועידו חג'ג' מצאו את עצמם רוקדים בחתונה מבוימת בכפר פלסטיני בדיוני, בלי לדעת ממש מה עומד לקרות בפרק הבא.
"הבאנו 30 שחקנים ועשינו להם בכפר מסיבה", מתלהט עידן פונדק, מנכ”ל המתחם ושותף. "והמודיעין שהם קיבלו שם זה שהאיש שהם צריכים לעצור זה בעל האולם. עד אז נתנו להם לרקוד. די־ג'יי ערבי! צ'ייסרים! רקדו איזה חצי שעה. ואז הגיע המבוקש. (פאוזה דרמטית) אבל הייתה להם בעיה".
נו.
"שהוא נכנס לאולם, אבל היה לו תאום!"
די.
"כן, כן. נכנסו יחד תאומים זהים חמודים".
מסכנים האורחים. בטח חשבו ששתו יותר מדי.
"הם בעיקר היו בדילמה מי המבוקש. והם שותים. ותוך כדי שהם שותים צריך לקבל החלטות. את מי עוצרים, למשל. מי חשוד".
אז איך זה נגמר? את מי מחסלים?
"(נבהל) בחיים לא! את המבוקש לא הורגים. רק מוציאים אותו מהכפר. פאודה בייס זו לא חוויה מיליטנטית. מהעולם הזה של מסתערבים אפשר ללמוד ברמה המקצועית המון דברים: קבלת החלטות, עבודה תחת לחץ, קילר אינסטינקט ועבודת צוות. לפני כמה ימים היה פה מספר שתיים של פייסבוק. אנחנו עובדים עם משרדי ממשלה, המוסד, קופ"ח כללית ורשות המסים. זה מתאים לתיירים, לחברות הייטק, לערבים, זה באמת מתאים לכל הקהלים".
וואלה? גם ערבים באים לפאודה בייס?
"בטח. מה זאת אומרת. הם חלק מהחברה הישראלית".
ברור. אבל זה קצת מוזר. לא?
"תמיד יש את החשש איך הם יגיבו. אז בדקנו ואני אומר לך חד־משמעית שזה מתאים לכולם. הייתה פה בשבוע שעבר חברת הנדסה של 70 איש, מתוכם עשרה ערבים. והמנהל מאוד חשש מזה. אמרתי לו, תבדוק אותי. לא רוצה, אל תשלם. תראה את התגובות בסוף של הערבים. עכשיו אני אומר, איפה יש במדינת ישראל - בטח באקלים של היום - אטרקציה שכל המוזיקה בערבית, הכתובות בערבית. לערבים בכלל יש יתרון פה עם השפה, הם מובילים את המשימות!"
"מעניין אם גם להם יש משחק כזה על יהודים", ממלמל אחד המדריכים, "זה יהיה סרט".
אם הפוליטיקה המקומית נראית כבר שנים כמו בית הקלפים, פאודה בייס הוא כבר ווסטוורלד ציוני. כמו בסדרה ההיא, גם פאודה בייס הוא פארק שעשועים שמחקה סיטואציות מהמציאות. אבל בגרסה הישראלית יש פחות גלאם ויותר שלט סתמי ליד לטרון, מרחק יריקה ממיני ישראל. בווסטוורלד רק מיליונרים משועממים רשאים לצוד את הרובוטים תושבי הפארק. בפאודה בייס מגלים בינתיים נטייה סוציאליסטית מפתיעה ונותנים לכולם ליהנות.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בבוקר השבעת הממשלה החדשה נחתנו בפאודה לנד. ישראל אחרי הגשם נראתה מחלון הרכב רחוצה וכמעט מפויסת. הפסטורליה הסתיימה בשער המתחם. שלדי מכוניות, גרפיטי בערבית, בסטות של פירות וירקות, קוביות בטון נמוכות, דומות לבנייה ערבית טיפוסית. כביכול תפאורה אמינה, או ייצוג סטריאוטיפי לפרצוף, שכבר ערוכה לקבוצה הראשונה שצריכה להגיע, ולאחריה יגיעו היום ארבע נוספות. בחודשיים האחרונים הצוות במתחם נמצא בכוננות ספיגה. העבודה במקום המריאה מאז תום הקורונה מכלום למקסימום, ומתברר שכולם רוצים לשחק.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לין רווה, המנהלת הנמרצת של המתחם, שבעצמה שירתה בקרקל, מצרפת אותי לסיור שהיא עורכת לבעלים צעיר ושופע דחקות של חברת נסיעות. "אפשר לעשות בכפר אווירת בית קפה ובקלאוות ואז הסתערבות מהרכב", היא זורקת הצעת הגשה נונשלנטית לאוויר. "שני סוגי הפעילות העיקריים הם ספיישל אופרשן שזה מבצע שידוע מתחילת הפעילות ומתאמנים לקראתו - כולל תכנון ברמת הכוח שנכנס, וכולל שחקנים וניצבים. ויש פעילות יותר בסיסית בלי הכפר".
הקבוצה שפותחת את היום היא משפחה מורחבת מארגנטינה שבחרה לסיים טיול בר־מצווה בהסתערבות יהודית מסורתית, ממש כמו בבית אבא. לדברי רווה, כרגע היחס בפעילות המקום הוא 60 אחוז תיירים ו־40 אחוז ישראלים, שאצלם העיקר הוא גיבושי עובדים. "ואגב, משהו חמוד שאני ממליצה לבר־מצוות זה להביא את הילד או הילדה עם כמה חברים קרובים והמדריכים עושים איתו אימון - כמו תצוגת תכלית – ואז הוא פתאום עוצר את אבא שלו או את אחיו הקטן".
סוכן נסיעות: "אולי שיחטפו את הילד ואז כולם יצטרכו לחלץ אותו?"
לין: "בפעילויות של ילדים ונוער אנחנו דווקא מורידים את כל שלב הטרור".
סוכן נסיעות: "ברור, ברור. מגניב מאוד".
לין: "כי מבחינת האמריקאים רק תן להם כמה שיותר ירי חי, אז איתם אנחנו עובדים רק על לשנמך. אנחנו גם כל הזמן משנים תרחישים. כל פעם יש משהו שונה בכפר. למשל יכול להיות שתבואו עוד חודש ולא יהיו פה פירות וירקות".
סוכן נסיעות: "למה? כי זו לא העונה של האננס? האמת, אננס זה יציאה כי אננס בערבית זה אננס".
לין:
אני:
אננס:
סוכן נסיעות: "מגניב לאללה".
בהמשך הגבעה משתפל אוהל בדואי אדום ושופע כריות. בהמשך נמצא מגרש אימונים, אזור מטווח, נשקייה (רק רובי סרק) וגאוות היחידה: אוהל המורשת, בו מוצגת בגאווה ההיסטוריה של ההסתערבות היהודית בציון, כמו גם קולקציה מחרידה במיוחד למסתערב/ת. להשלמת החוויה יש גם חומוס כשר, ומוזיקה ערבית בווליום חורך עור תוף, שלא מדגדג למשפחה הארגנטינאית, בה כל אדם הוא זמבורה אנושית. מתברר שהם גם הביאו לפעילות פסיאודו צבאית פלוגת עוללים שהתמקמו בכיף ליד המטווח (כדורי דמה והכול, ובכל זאת) אבל אף אחד לא נראה מוטרד. בסוף הם מודחים מהאזור בעדינות ופורצים בבכי. הם רק רוצים לירות, לא לדבר. אחר כך יסביר הצוות שילדים לא משתתפים בפעילויות עם נשקים. אקדחים צהובים מגומי דווקא מחלקים בכיף. רוב הקבוצה מארגנטינה בשנות ה־30 לחייה, וכולם תוססים מהתרגשות ויותר מדי קפה בוץ.
המבוגרים דלוקים לגמרי. תיקון: המבוגרות. כולן עם גוני בלונד־חביתה. המדריך גיא ארז, מדריך קרב מגע ומי שמחזיק בפז”מ הכי גבוה במתחם, פוסע ישר לתוך המלכודת כשהוא תוהה, "כמה מכם ראו פאודה?" כולן מצביעות. כולן ראו פאודה. כולן עם משקפי דיסטנס. כולן מורעלות. "איי וונט טו קיל אראבס", מודיעה אחת מהן. ארז מצליח לנווט בבליל הצעקות והלחישות במיומנות. מתברר שהחיים כקצין קרבי הם דרך מצוינת להתכונן לתיירות חוץ.
אחרי הקרנת סצנה מהסדרה פאודה - שמשמשת כאן כמוצר משלים למתחם, ולא להפך - ארז מעביר הילוך. "אז מה זה הסתערבות? זה כשאנחנו לא רוצים לסכן חיים של אוכלוסייה אזרחית אז ניקח יחידת עילית שאנשיה יסכנו את חייהם כדי למנוע נזק לחפים מפשע". כולם מהנהנים בספרדית. "ומה צריכים בשביל מבצע כזה? סיפור כיסוי. אסטרטגיה. עבודת צוות. אימונים. רק ככה אפשר להגיע לפאודה. יודעים מה זה פאודה?" כולם צועקים יחד: "בלגן". וארז ממשיך: "נצטרך את השפה. הדיאלקט הנכון. נגיד מישהו עם מבטא של עזה יגיד שהוא ממצרים? לא טוב. נצטרך להיראות כמו כולם. נצטרך סיפור רקע. נצטרך להיות שחקנים טובים".
הוא מסתער על אחת הנשים לצורכי הדגמה: "היי מותק".
היא: "היי שלום" (כולם צוחקים).
ארז: "יופי. שלום טו יו טו" (צחוקים).
"או למשל אתה", ארז פונה לגבר שנראה שאיבד הכרה על כיסא. "קיבלת משימה לתצפת על הבית ההוא חצי שעה. ואני שמתי אליך לב ורוצה לברר מי אתה. איך קוראים לך?"
גבר: "אההה... מוחמד?"
ארז: "ומה אתה עושה פה? למה אתה צופה בבית שלי כבר חצי שעה?"
גבר: "אני מעשן".
ארז:"אבל אין לך סיגריה".
גבר: "יש לי. אבל אני מחכה לחבר".
ארז: "איזה חבר?"
גבר: אה...אחמד? (כולם צוחקים)".
ארז: "אחמד מה?"
גבר: "אחמד, אחמד!" (צחוקים. מוזיקה ערבית. מסך).
מאחורי "פאודה בייס" עומדים - הפתעה! - קציני צה"ל רבי־זכויות ומעללים. "חברי קהיליית המודיעין והכוחות המיוחדים של מערכת הביטחון", כפי שנכתב ברשמיות באתר המתחם. פונדק הוא היחיד שיש לו פנים ושם שכולל מגוון אותיות ועיצורים. שני שותפיו מנועים מלחשוף את זהותם גם שנים אחרי השחרור מצה"ל. אבל כמו שמודה סא"ל ג', הוא נהנה מעננת המסתורין שמתחשרת מעל ראשו. ברזומה שלו שנים בדובדבן, שם פיקד גם על השחקן צחי הלוי, מפאודה. "הוא היה ישן עם ספר ערבית מתחת לכרית. לדעתי עד היום הוא עושה את זה, כי הוא רב עם לוסי אהריש אשתו מי מהם יודע יותר טוב ערבית".
איש מרשים, מספר סיפורים אדיר. נראה יותר כמו ראש קרטל או ארגון גרילה מאשר כמו קצין בצה"ל. גם בטלפון הוא מזדהה רק באות הראשונה. מותג. לפני ארבע שנים השתחרר מצה"ל, והוא וחברו ליחידה מ' ישבו וחשבו מה יעשו כשיהיו גדולים. "מתברר שאנחנו יודעים לדבר ערבית יפה. לגבי פיקוד וניהול אפשר להתווכח", הוא צוחק. "התחלנו לחפש את עצמנו".
ואז הגיע טלפון. "נציג של משפחה מאוד עשירה במדינה מוסלמית. אמר, 'שמעתי עליכם'. ואנחנו מתגעגעים לאדרנלין! פוגשים איש מרשים מאוד. הבן נעלם באירופה. יש להם מיילים שלו. והוא כנראה גויס לדאעש. המשימה היא למצוא אותו. והם היו מוכנים לשלם לנו שני מיליון דולר".
7 צפייה בגלריה
''ההסתערבות זה עולם מדהים, שאפשר ללמוד ממנו כל כך הרבה''. פעילות ב''פאודה בייס''
(צילום: יונתן בלום)
כל הכבוד לצה"ל.
"אחרי 30 שנה בצבא שנינו יצאנו עם 600 אלף שקל, שכבר נעלמו. אבל החלטתי לא לקחת את המשימה. כי היינו בתולים בחוץ. ארץ זרה. אני מסכן את עצמי. ויתרתי".
פונדק: "מ' עד היום רוצה לדקור את ג' על זה".
ג' (מתעלם): "אחר כך קיבלנו טלפון מבמאי הוליוודי שרצה שאתקן תסריט שלו על תרבות ערבית וריגול. עברנו. תיקנו. הצילומים בלונדון. התחנן שנבוא. באנו. הוא רצה שנלמד שחקנים שמגלמים אנשי מוסד איך זה עובד במציאות. עשינו להם תרחישים באמצע אוקספורד סטריט. מטורף. יצאנו משם עם חברה בשם פרבלום. שילמנו 400,000 שקל בלונדון על השם, זה מוצר שהוא מאוד יוניק”.
כלומר?
"לוקחים עשירי עולם. כמו בסרט המשחק עם מייקל דאגלס. מנתחים את הבן אדם מה הוא אוהב מה הוא רוצה ועושים לו משחק מחשב בלייב! במציאות! משחק שלם. לקוחות סופר־מעניינים. בלי שמות. למשל זוג מניו־יורק. מיליונרים שרק רבים. הגיעו אלינו כי הם רוצים להיות בשלושה ימים מיסטר אנד מיסיס סמית'. הם באים כי הם ניסו הכול. משעמם להם".
רק תן להם נשק.
"מטורף. אבל זה יותר מנשק ומאקשן: זה בגלל שאנחנו שוללים מהם את כל מי שהם. בונים להם זהות אחרת. אתה אומר למיליונר אין לך יותר כסף, יקירי. אתה לא יכול לקנות בית. אתה יכול למצוא את עצמך גם קבצן ברחוב. מתגלגל שלושה ימים שיש עליך מעקבים ומצלמות, אתה מישהו אחר".
וזה קורה גם פה במשחק?
"אומרים לך תבני לעצמך זהות של מישהי אחרת. פתאום אני גנן בשכונה. פתאום כולם גרושים או אלמנים. גם נשים. למה בגיל 50 את רוצה זהות של ברמנית? זה משחק ואת ממציאה את עצמך, אבל זה במציאות".
סא"ל ג': "נסעתי להרצות אז ביקשתי אישור מה אני יכול להגיד. אמרו לי, 'אתה לא יכול להגיד כלום, תגיד פאודה'. במפגש אני אומר, 'מיי ניים איז איניגו מונטויה אנד איי אם דה פאונדר אוף פאודה'. פתאום אחת קמה ואומרת לי, 'קאן איי טאץ' יו?'. הבנו שיש פה אירוע. חזרנו לארץ, קנינו את השם והתחלנו לעשות את ה'פאודה אקספיריינס'"
פונדק, החצי הנורמטיבי בשותפות, ישב כבר בגיל 40 בוועד המנהל של עמותת דובדבן. משם חבר משותף עשה את החיבור בינו לבין ג' וחברו מהשירות הצבאי מ'. והשאר דאג לעצמו.
"בתקופת פרבלום נסעתי להרצות מול 30 זוגות עשירים אז ביקשתי אישור מה אני יכול להגיד. אמרו לי אתה לא יכול להגיד כלום, תגיד פאודה", ג' צוחק. "במפגש אני אומר 'מיי ניים איז איניגו מונטויה אנד איי אם דה פאונדר אוף פאודה'. אף אחד לא הגיב. פתאום אחת קמה ואומרת לי, 'קאן איי טאץ' יו?' במילים האלה. הבנו שיש פה אירוע. חזרנו לארץ, נסענו ל־yes, קנינו את השם והתחלנו לעשות את הפאודה אקספיריינס".
אדיר.
"יש עוד. כשהייתי בשלדג שלחו אותי לפורום שמטרתו לבדוק איך משאירים את האנשים האיכותיים בקבע בצבא - למשל טייסים. שאל אותי התא"ל, תגיד לי ג' איך אני משאיר אותך בצבא? אמרתי מה השאלה, אני רוצה מעיל של טייס. תביא לי ואני נשאר".
מצחיק.
"הטייסים קמו עליי. ולמה אני מספר את זה? כי ההסתערבות זה עולם מדהים, שאפשר ללמוד ממנו כל כך הרבה, בהקבלה לעולם העסקי. ומי לקח את הקרדיט? רק הטייסים. רוצה ללמוד איך לעמוד בלחץ? תראה את הטייסים. ללמוד איך להפיק לקחים? טייסים. סדנת שבי? טייסים. פנינו לפונדק ואמרנו לו תקשיב. יש פה תחום. אפילו העולם הזה של מסתערבים, בלי לגלות סודות, אפשר ללמוד ממנו הכול מקבלת החלטות, קילר אינסטינקט. והיותר חשוב? שיכירו. יש פה דור מטורף שעשה כל כך הרבה דברים במדינת ישראל ובלי לפגוע באף אחד. בסדר אלי כהן, כבודו במקומו מונח - את "פלוגת השחר" לא מכירים! הם גם היו חצי שנה בסוריה ולבנון. והמטרה של שלושתנו הייתה רגע להזכיר אותם".
הנה תזכורת למה שהצלחנו לשכוח: תרבות ההסתערבות נולדה בשנות ה־40 בפלשתינה, הרבה לפני שמישהו חלם להלביש על רונה לי שמעון חיג'אב ולתת לה אקדח.
הסופר והעיתונאי מתי פרידמן התחיל להתעניין במסתערבים הראשונים בישראל בגלל משחק הזהויות הטרגי שחוו, ולא בגלל האקשן. בספר (המצוין) "מסתערבים", הוא מנסה לעשות חסד היסטורי עם פלוגת השחר (שנקראה גם המחלקה הערבית) והשתייכה לפלמ"ח. חבריה פעלו כעשור במדינות אויב אבל מעולם לא זכו לקרדיט ציבורי על תרומתם למדינה - דבר שכאמור בפאודה בייס מצהירים שבכוונתם לשנות.
הסופר והחוקר מתי פרידמן: "החוויה של המסתערב המודרני היא מאוד שטחית. הוא לא חי שנים בזהות בדויה. קשה מאוד לפשט דבר כזה לאקספיריינס של שעתיים, שלוש. זו הבעייתיות בלהפוך חוויה טעונה וכואבת לבידור"
חלק מהסיפור רלוונטי גם לימינו: חברי השחר היו רחוקים מאתוס יפי הבלורית והתואר האשכנזי. הם עלו כולם ממדינות ערב, הכירו את התרבות והשפה הערבית, ונראו מקומיים. זו גם הסיבה, אומר פרידמן, שכונו פלוגת השחר. במילים פשוטות: הם היו שחורים. ישראל השנייה והמתוקה האמיתית. "המונח להסתערב בכלל הגיע מהיהודים שחיו בחאלב שבסוריה והתחלקו לאלה שהגיעו אחרי גירוש ספרד וקהילה עתיקה יותר, שנעשו דומים לערבים וקיבלו על עצמם את התרבות הערבית וכינו את עצמם מוסתערבים", מסביר פרידמן. "זה לא שינוי דתי, אבל תרבותית הם נהיו דומים לערבים והשם היה כדי להעיד על השינוי. בגלל שהמילה מרגל בערבית היא שלילית ובוגדנית, בשנות ה־40 חיפשו מונח אחר ומצאו את המוסתערבים. היישוב שהיה ברובו אשכנזי באותם שנים פשוט לא ידע לעכל אותם".
זו גם הסיבה שהם נשכחו?
"אין ספק שחלק מהסיבה זה שהם לא ממש היו פלמ"חניקים, לא כמו שאנחנו מדמיינים. הם משהו אחר. הסיפור של השחר מסביר הרבה על ישראל של היום. אנחנו מדינה יהודית מזרח־תיכונית. רואים את זה באוכל, בפוליטיקה ובתרבות. היום זו ההוויה הישראלית, לא הסוציאליזם של מפא"י. אבל בזמנו מי שהיה בשחר עבר משבר זהות. הם הבינו שכדי להיות חלק מהציונות ומהפלמ"ח הם צריכים להדמות למה שהם ברחו ממנו - וזה הערבים והערביות".
הספקת לשבת עם יצחק שושן, שהיה המרגל האחרון שחי מפלוגת השחר. מה לדעתך הוא היה חושב על החוויה שמציעים בפאודה בייס?
"המילה ‘מסתערב’ היא אותה מילה מפלוגת השחר ועד דובדבן, אבל מדובר במשהו אחר במהות. החוויה של המסתערב המודרני היא מאוד שטחית. הוא לא חי שנים בזהות בדויה. קשה מאוד לפשט דבר כזה לאקספיריינס של שעתיים־שלוש. זו הבעייתיות בלהפוך חוויה טעונה וכואבת לבידור. בעיניי יש אי־נוחות".
אגב, את הסדרה באותו שם ראית?
"כן, חשבתי שהיא ממש טובה, אבל יש חוויות שמי שהיה קרבי כמוני לא רוצה לראות שוב. אהבתי את המורכבות שמובנת לצופה הישראלי ופחות לזרים, שאבא של דורון קביליו (ליאור רז, גב”ח) דובר ערבית מהבית וזה משהו עמוק, חלק מזהות שלמה. כי הסתערבות זה לא דבר מלאכותי. זה מהבית. וזה הרבה יותר מעניין בעיניי מהאקשן בסדרה. ולא כי האקשן לא עשוי טוב! להפך. אולי הוא עשוי טוב מדי".
תפקיד האופי הראשון בחיי מגיע בצהריים. הפעם הקבוצה אינטימית ברמה כמעט מביכה: משפחה גרעינית מאוהיו, הורים ושתי בנות מתבגרות, ורודים מהשמש הישראלית בינואר. איגור קושניר המדריך והמפעיל שלי מסביר מה עומד להתבצע: "אני בבסטה של הקפה מכין תה וקפה ואת העוזרת שלי. כשהם באים המטרה שלך היא להושיב אותם עם וולקאם. מרחבא".
תפדל?
"סבבה. בקיצור לעשות אווירה. לא להתנפל עליהם אבל שירגישו שהכפר הזה חי".
אני אמורה להטעות אותם? לגרום להם לא לשים לב למשהו? אני דמות עגולה?
"המטרה שלך היא רק להכניס כסף למסעדה. כנ"ל שלי. אנחנו נכבד אותם, נושיב אותם, נבדוק שהם מבסוטים. המטרה שלהם היא להיטמע. אולי ינסו לקנות ממך פירות, או לשבת בקפה. בשלב מסוים הם אמורים להגיד לי - כי אני במקרה גם הסייען של הכוח - את הסיסמה הסודית, ואז אני נותן להם את התמונה של המבוקש. ברגע שהם מקבלים את המידע יתחיל המבצע. ופה יש סוויץ': למה? כי קורה בלגן. לא יודע איך הם יתכננו את זה".
מה האופציות?
"יכול להיות שישלפו אקדח. יכול להיות יוציאו נשקים ארוכים. אנחנו כחפים מפשע אמורים להיבהל. לשכב על הרצפה. אם הם מורחים פה את הזמן את כבר מתעצבנת שמה זה, כל הלקוחות ברחו לי"
ומה עשיתם לי יא אללה!
"ורוח מין הון! רוצה פיצויים! בקיצור, הבנת?"
מסטנד נסתר נשלפת קולקציית בלהות לפלסטינית הסטריאוטיפית: כפתן רקום שמתחזה לבגד פלסטיני אותנטי, ורעלה שרע לה. במזרח ירושלים נשים צעירות לובשות ג'ינס וחולצה עם החיג'אב. אני קיבלתי כותונת. התוצאה מזכירה יותר מופע דראג בקניון בדובאי מאשר צעירה מוסלמית, אבל אולי תת־התנאים יחלצו ממני דרמה אנושית. כשמתחילה הפלישה האמריקאית לכפר כולי אהלן־אהלן. אמריקה בוהה בי בעיני עגל. "מה קרה", אני משחקת פלסטינית. "לא טוב הקפה?"
אחרי עשר דקות האפשרויות הדרמטיות אזלו. איגור, כך נראה, מעוניין לשמר אותי כגברת מרחבא. כשהמסתערבים פורצים לכפר – מדים, רובים, יריות - הכול קורה. "אל יאהודדדד", אני צועקת בספונטניות על המדריכים המופתעים. בשלב הבא הם חוטפים ממני תפוזי פלסטיק בראש. עשיתם ממני קריקטורה של פלסטינית, אבל אני לא ארד בשקט מהבמה. לא שמישהו שם עליי. כשאזלו פירות הפלסטיק הצוות גרר את המבוקש שלנו מהכפר, וחאלס. אפילו לא הספקתי לצעוק רוח מין הון. מחוץ לכפר אורבות הדרום אמריקאיות למשימת הסתערבות משלהן. הן בוהות בי בגועל. "למה את בבגד הזה?" הן שואלות. התשובה, "כי אני פלסטינית" משאירה אותן המומות. "למה? למה זה טוב?". "ככה", אני אומרת בלב, רוח מן הון.
"את האנשים מעניין גיבוש. לחשוב מחוץ לקופסה. עבודת צוות. צחוקים. לקחת את הסמנכ"לית שאומרת, 'זה לא בשבילי' ובסוף היא יורה פה וקופצת על אנשים ומעלה לאינסטגרם, או לקחת מנהלת חשבונות בת 67 לפני הפנסיה, שבסוף פורקת מרכב ויורה. תחשבי מה זה עושה לה בנפש!"
גם קבוצות של חרדים מגיעות לפאודה בייס, אבל מבקשות לא לצלם. הקבוצה הנוכחית שמתאמנת בקרב מגע מורכבת רק מגברים, 80 בחורים בכיפות וציציות, אבל חלקם גם עם שרשראות של קליע רובה עם מגן דוד.
"אני באמת מרגיש שאני עושה עבודת קודש", אומר קושניר, שיתגלה בהמשך כקצין עם נפש מהמאה ה־19. "מה זה מסתערב? מישהו שנכנס מעבר לקווי האויב. הרי אפשר להגיד, 'בואו נכנס בהם ונביא ארבעה גדודים בכוח כדי להשיג את המטרה'. אבל ככה אתה יוצר כמויות פסיכיות של שנאה. אתה פולש לחיים של משפחות שלאו דווקא קשורות לאירוע".
מסתערב לא יוצר שנאה?
"הרבה יותר נקודתי. אנחנו בסכסוך שכבר לא ברור מתי התחלתי לשנוא אבל אני שונא. מאוד קשה לצאת מהתפיסה הזו של שחור ולבן. טובים ורעים. יש גם הרבה אפור".
בשבוע שעבר עברו חברי צוות פאודה בייס הרצאה של יזהר דוד, רכז שטח מיתולוגי בשב"כ שהיה מוכר בכינויים "קפטן שרון" או "השטן הקטן". כרכז שטח, הוא עבד צמוד ליחידות המסתערבים, שהיה משלח ללכוד מבוקשים.
"נתקלתי בכל הדבר הזה במקרה", הוא אומר על המתחם. "הייתי במיני ישראל ואמרתי מה זה השטות הזאת? משהו תיירותי? ובמקרה התברר שהמקימים קשורים לשותף באחת העמותות שהכרתי. אנשים מדהימים. מבריקים. הגעתי לביקור עשו לי סיור וראיתי פעילויות שלהם. זה לא משחק. זה לקחת רעיון - את פאודה שמוכרת יחסית ואת כל נושא המסתערבים - ולהפוך אותו לכלי שאפשר להשתמש בו. מה שהרשים אותי זה שהם לקחו את כלי ההסתערבות ודרכו נותנים לאנשים כלים להתפתחות ולתקשורת, לחוות חוויה. הרבה חברות מחפשות חוויות לבצע העשרה למנהלים ולעשות גיבוש לצוות. יצירתיות, תקשורת בין אנשים, הרבה דברים שלא באים לידי ביטוי ביום־יום".
אבל הסיפור מורכב. לא מדויק שהיחידות האלה הוקמו כי אנחנו לא רוצים לפגוע באוכלוסייה האזרחית. הן הוקמו כדי לבצע מעצרים של יעדים ולחסל מבוקשים, ואנחנו במקביל לא רוצים לפגוע באוכלוסייה האזרחית. זה כבר נארטיב קצת אחר.
"נכון. היחידות האלה לא הוקמו בגלל ההומניות של צה"ל. הסיטואציה פשוטה: מישהו רוצה לפגע, אנחנו צריכים לעצור אותו. ואני כרכז שב"כ יכול לשלוח מסתערבים לקחת אותו. אבל הסיבה היא מבצעית. לא ערכית. אני כן יכול להגיד - ואני ממש לא יחצן של שירות הביטחון - שהפעילות של היחידות המסתערבות היא מאוד כירורגית. העברתי להם הרצאה על קפטן איוב (הדמות שמגלם בפאודה השחקן איציק כהן - גב"ח), בתור מי שהיה קפטן שרון. אני מספר שם גם על כישלונות. על צלקות שאני חווה. על דילמות מבצעיות, גם מוסריות. אתה לפעמים שולח יחידה כזו ואתה לא יודע מה תהיה התוצאה או אם כולם יחזרו. ומה שיפה במתחם הזה זה שאנשים שם מאוד אנושיים. זה צוות שיש לו חיבור לחינוך. לא רק קדימה הסתער".
יחידות מסתערבים גם מייצרות לא מעט נפגעי טראומה. למה בעצם?
"כי הם יותר פעילים. הם אלה שפוגשים את הלבן בעיניים של המחבל. נתקלתי בהרבה יוצאי דובדבן פוסט־טראומטיים, וגם במתחם הזה יש כאלה. אחת הדרכים שאנשים פוסט־טראומטיים מתמודדים עם הטראומה היא הימנעות, אבל יש תופעה הפוכה של פוסט־טראומטיים שחוזרים למקום הטראומה. האם זה מרפא? לא מרפא? לא יודע. מה שיפה זה שהם נותנים מקום לקול הזה של הפגיעה".
המשחקיות במתחם כאן מעוררת לצד פאן גם אי נוחות, לפחות אצלי. השאלה היא למה? כי הופכים היסטוריה לפולקלור? כי יש דברים שהם לא משחק? הרי אמריקאים לא היו מעיזים לעשות דבר כזה על מלחמת וייטנאם.
"לא חושב. זה לא רק היסטוריה. וזה לא מרדד בעיניי. אם אתה לוקח את הסיפור עם פנים של אנשים הסיפור מורכב יותר. זה בן אדם רגיל שלפעמים פוחד ולפעמים נכשל. זה הרבה יותר עמוק מלהלל את הגיבורים שיוצאים לצוד את הרעים. והכי חשוב זה שלא מציגים את הצד השני כרע. אם כבר זה מה שמרדד את הסיפור".
בקורונה גם הם כמעט הפסידו את המכנסיים. "התיירות בשנת 2019 הייתה בשיא - 4.5 מיליון כניסות תיירים לישראל. זה משהו שלא היה", מסביר פונדק, "ואנחנו כבר בונים, בונים, לוקחים משכנתה על הבית, חושבים מה הולך להיות, איזה כיף, ואז מתחילה הקורונה".
מקסים.
ג': "וכל חודש מכיסנו 50,000 שקל על כלום. על אוויר. כל חודש".
פונדק: "עצרנו את הבנייה. ואז ביבי אחרי הסגר ראשון, אמר חבר'ה צאו, לחגוג. אמרנו, בוא נחדש פותחים שמיים, והתחלנו. ובנינו עוד דברים וקיר מורשת. אמרנו. טוב, אין תיירים. בואו לא נבנה עכשיו קיר באנגלית. נתחיל עם חברות ישראליות. שנתיים עבדנו לסירוגין בין הסגרים. ואני מראש אמרתי שזה לא יתאים לישראלים. בסוף התחלנו לעשות אירועים לחברות ישראליות, פשוט כי לא הייתה לנו ברירה".
למזלם זה תפס. הם התיישבו על איזה שהוא סנטימנט שיושב על המציאות הישראלית וקשה לנסח. אולי זה הרצון שהתגבש בקורונה להיות במקום אחר. לברוח. "מעניין אותם גיבוש. עבודת צוות. שיתוף פעולה. לחשוב מחוץ לקופסה. צחוקים".
ג': "לפעמים אלכוהול. כבר הוציאו לי פה וודקה".
פונדק: "או לקחת את הסמנכ"לית שיווק שאומרת, 'אני לא רוצה, אני לא רוצה, זה לא בשבילי' ובסוף הפעילות היא יורה פה וקופצת על אנשים ומעלה לאינסטגרם, או לקחת מנהלת חשבונות בת 67 לפני הפנסיה, שבסוף פורקת מרכב ויורה. תחשבי מה זה עושה לה בנפש!"
אמא'לה.
"ברצינות! עד עכשיו הדבר הכי גרוע שהיא ראתה זה שיעור פילאטיס באינסטגרם. והיא רק ראתה. לא השתתפה. ופתאום היא פורקת מרכב ויורה! ושולחת לנכדים שלה, ואני לא מדבר על תיירים".
ראיתי את התיירות שמכורות לפאודה וצועקות שהן רוצות להרוג את כולם. זה מטורף.
"אין ירי אחד על השני, זה לא קיים. גם הקרב מגע הוא משחקי. אבל תיירים זה ראש אחר. היה פה בחור מולטי־מיליארדר, מעולם לא תרם למשהו לא חרדי. בא עם מסוק. 20 מאבטחים. ישב, ראה הדגמה, שאל שאלה אחת: אני לא מבין למה פשוט לא יורים בכולם. הסברנו לו שמסתערבים בסוף זה לגעת בבן אדם בלי לעשות נזק וכמה העבודה הזאת היא סופר־כירורגית, והוא עונה לי שזה מסכן את הכוחות. אמרתי לו נכון. בסוף הוא תרם 100 אלף דולר. אולי הוא פתאום הבין את המשמעות".
ג': "הייתה פה חברה ישראלית ומאוד חששו מזה. אמרנו להם תדמיינו שאתם חוטפים את רואה החשבון של החברה המתחרה. זה היה המבצע. כולה רואה חשבון. בלי יריות".
ואז?
ישר נרגעו. ואז פתחו וודקה".
