בשיתוף מאגמה
חמש בבוקר בחבל קפדוקיה. אנחנו קמים עם חשכה. מזג האויר קריר אבל אומרים לנו לא לדאוג כי יהיה עוד יותר קר. אי שם בשטח, בנקודה לא ברורה, מחכה לנו כדור פורח. עדיין חשוך כשאנחנו נכנסים לתוך סל ענק, מפוח נושף לשונות אש חמות וכתומות אל תוך הבלון העצום ולאט לאט אנחנו ממריאים, נפרדים מהקרקע ומתחילים לעלות למעלה, ממש עם אור ראשון.
הבלון מלא לגמרי. אנחנו בגובה ועכשיו, שקט מוחלט. בלי מנוע. בלי שום דבר שירעיש את היופי סביבנו. אומרים שקפדוקיה היא אחד המקומות הטובים בעולם לטיסה בכדור פורח. אני חושב שזה אחד המקומות הטובים בעולם. נקודה. מתחתינו חרוטי הענק המפורסמים, ומעלינו רק שמיים אדירים.
כבר שלושה ימים אנחנו חוצים נהרות הזורמים בעמקים עצומים, חולפים על פני כפרים צבעוניים ומטפסים על הרים אדירים עם רכבי השטח שלנו - בדרכנו לקפדוקיה - אבל רק עכשיו, ממבט הציפור, כשאין שום רעש בעולם, אני מתחיל לקלוט את העוצמה של התופעה המטורפת הזאת.
אפילו לא קר פה למעלה. לשונות האש שמעיפות את הבלון למעלה מחממות גם אותנו.
לא מתאפק. מצלם תמונת סלפי עם אחי שאיתו יצאתי למסע. לגמרי כאחרוני המתלהבים. תיקון: ראשוני המתלהבים.
אחי, אתה בא?
אני אוהב את העבודה שלי. אני אדריכל כבר הרבה שנים והתחום הזה לא מפסיק לרתק אותי. יש שיגידו (אשתי והילדים) שאני וורקוהוליק, ויש שיגידו (אני) שבר מזל. כשאני כבר נוסע לחו"ל אני משתדל שהיעדים יהיו אורבניים, כאלה שיש בהם תרבות אדריכלית. לכן, לא כל כך הבנתי למה אחי ואשתי עשו יד אחת נגדי והחליטו לתת לי במתנה ליום הולדת את מסע מאגמה לקפדוקיה. מסע ג'יפים שכולו דרכי הרים קטנות, כפרים נידחים, המון טבע ומלא גאולוגיה. יש לי ריספקט אבל שום דבר שאני בדרך כלל מתחבר אליו.
אתה לא מבין, אמר לי אחי, האדריכל של הטבע? הוא תכנן את המקום. לא עדיף איסטנבול? שאלתי. אבל נסעתי. נסענו, אחי ואני.
טיסה במנהרת הזמן
נחיתה באיסטנבול – קל. שדה התעופה שאני מכיר גדול ומרווח. פה עדיין יש Wi-Fi זמין לענייני עבודה. מכאן, טיסת פנים קצרה שנראית תמימה, אבל למעשה המטוס הזה הוא מנהרת הזמן. בשעה של טיסה עפנו אלפי ומיליוני שנים אחורה - אבל רק בימים הקרובים אני אתחיל להבין את זה.
היום הראשון מסתיים במסעדה מול חופי הנמל של מרסין. סירות דייגים, שקיעה, לחם חם שעכשיו יצא מהתנור בשילוב עם קבאב אדנה המפורסם. אוכל מקומי שרק פותח לי את התאבון למקום הזה. אנחנו הולכים לישון באחד המלונות הטובים של מרסין שהוא במקרה גם הבניין הגבוה בעיר ואני חייב להודות שאני מצפה למחר.
בוקר טוב לעיר הנמל מרסין. כאן אנחנו מקבלים את רכבי השטח שלנו ומצטיידים במכשירי קשר. קבוצה של אנשים פחות או יותר בגילינו, שמחכים לגלות את חבל הארץ הסודי הזה. יחד איתנו גם צוות המנהלה וההדרכה של מאגמה שבקיא במלאכתו. ואנחנו יוצאים לדרך.
רכס הטאורוס בדרום תורכיה מקבל את פנינו הנרגשות. יערות אדירים, נהרות שוצפים, מפלים זורמים. הדרך נפתחת בפנינו והכל כל כך יפה. את הוואטספים שהבטחתי לשלוח אני לא יכול כי אין פה קליטה. והאמת? שאני גם לא ממש רוצה.
אנחנו עוצרים להפסקת קפה בשטח. פרודות האנשים שעד לפני כמה ימים לא ממש הכירו, הופכות לאט לאט להיות קבוצה. חולקים קפה טעים ועוגיות מקומיות באמצע שום מקום. שיירת הג'יפים שלנו מתחילה לטפס לגובה במעלה רכס הבולקר. דרכי ההרים צרות ופתלתלות. ולאט לאט הצמחיה הולכת ומשתנה. היערות העבותים הופכים לצמחיית שלג נמוכה. הטמפרטורות יורדות והנופים? אני מצלם עם המצלמה, עם האייפון, עם העיניים, עם הלב. אחי צוחק עלי, אתה עובד עכשיו, נכון? נכון. עובד. סופג.
תגידו, אין פה עוד אנשים חוץ מאיתנו? שואל מישהו במכשיר הקשר. את מי היית רוצה לפגוש? עונה המדריך. אף אחד, בחיי. טוב לי ככה. זה חתיכת חבל ארץ מבודד.
ארוחה נפלאה באמצע שום מקום
אמצע היום ואין שום מסעדה מקומית באופק אי שם בפסגות של רכס הבולקאר. באחד העיקולים מתגלה לנו מפרץ עם נקודת תצפית מרהיבה בו אנחנו מחנים את הרכבים ואז, כמו פאטה מורגאנה, באמצע שום מקום, נפתחת ארוחת צהריים שלא הייתה מביישת שום מסעדה. הצוות הלוגיסטי של המסע: ארבעה חבר'ה עם עיניים טובות, ידיים טובות ולב רחב, הרימו פה חתיכת ארוחה. סלטים, ירקות טריים רעננים, גבינות משגעות, שלל לחמים ומאפים תורכיים שאין לי מושג איך קוראים להם אבל אני מת עליהם. איך אפשר לנהוג אחרי זה? חייבים קצת קפה ומתוקים כדי להמשיך.
12 צפייה בגלריה
מערות שנחצבו בסלע והפכו להיות שובך, או מחסן, או כנסיות מעוטרות או כפרים שלמים
(צילום: shutterstock)
לקראת ערב אנחנו מגיעים למפלי קפיזבאשי. זה השם. אנסה לזכור. מים אדירים נופלים מהגובה דרך סלעי הבזלת. זה רעש חזק ואדיר ונעים. השמש שוקעת.
איפה ישנים? כאן.
מה כאן? כאן.
לא צריך להיות אדריכל כדי להבין שזו לא עיר, לא עיירה, לא כפר. ואף אחד מאיתנו לא מזהה בטווח העין הקרוב בית מלון. בכל האזור הכל כך יפה הזה אין מקומות לינה מסודרים, אז בתי הארחה קטנים משמשים את המשוגעים היחידים שמגיעים לכאן. אנחנו מתחלקים לשלוש קבוצות כי אף בית לא יכול להכיל את כולנו. בזמן שאנחנו מתארגנים בחדרון העץ הקטן שבו נישן הלילה, אני מסתכל על אחי, איתו חלקתי חדר כשהיינו ילדים. הוא גדל להיות איש עסקים יותר ממולח ממני.
נו, היית מרים איתי כאן בית מלון קטן? ריזורט? בוטיק לטיילים הרפתקנים?
לא, הוא עונה לי. כל כך יפה כאן, למה להרוס? אבל אני מוכן לחזור להיות איתך באותו החדר, ולנסוע איתך לכל מקום בעולם, אחי. טוב, מה עכשיו להתרגש ככה?! מזל שיש רעש של מפלים.
עם חשיכה הקבוצה כולה מתקבצת לארוחת ערב במרפסת של הבית הגדול ביותר מבין השלושה. דגים שזה עתה הוציאו מהרשת ושמו על הגריל, ירקות צלויים וטריים, גבינות. לחם טרי טרי, דבש ביתי שיש לו טעם של אגדות. המנות זורמות מתוך המטבח הפצפון שעיקרו תנור מעשן ולהבה על בלון גז. מתחתינו זורם הנהר, הדבש ניגר והלב נוטף מרוב אושר.
מלון מערות בארץ החרוטים הלבנים
מכאן נמשיך לקפדוקיה עצמה, ארץ החרוטים הלבנים, שבה נעוף בכדור פורח, שבה נגלה עמקים על עמקים, שיד אדם לא יכלה לבנות, שמוח לא יכול היה לתכנן. כוחות טבע אדירים, של מליוני שנים, עצבו פה חלקת נוף מרהיבה. חרוטי טוף לבנים שלוטשו עם המים והרוח, מערות שנחצבו בסלע והפכו להיות שובך, או מחסן, או כנסיות מעוטרות או כפרים שלמים. הלילה אנחנו ישנים ב"מלון מערות": את המערות העתיקות הפכו ביד אמן למלון יפיפה, נעים, קריר מטבעו וגם מחומם, בעיצוב שמשלב את אופי המערות הטבעי ואת הפינוקים של המאה ה-21. אני לא עובד אמרתי לאחי כשהלכנו עם מגבת לחמאם התורכי. אני רק רושם לי הערות בצד. כי עכשיו אני איש המערות, אני, מה יש לעבוד, מה?
12 צפייה בגלריה
מלון המערות - המערות העתיקות הפכו ביד אמן למלון יפיפה
(צילום: evantravels / Shutterstock)
שיירת הג'יפים שלנו ממשיכה אל "עמק האהבה", ואני ללא ספק מאוהב. מי האדריכל שהתמחה בגאולוגיה כאן? מי הגיאולוג שהתמחה כאן באדריכלות? אנחנו מנווטים את דרכינו בין החרוטים, הגאיות, העמקים. פה ושם נשלב לארבע על ארבע, נחצה נהר, נטפס בדרכים סודיות שרק עם רכבי שטח אפשר להגיע אליהן, פה ושם נפתח חלון, נעצור.
וככה נלך ונתרחק מהאזורים המתויירים של קפדוקיה, אל תצפיות מרהיבות, אל בתים מקומיים ואל מסעדה קטנה באחד העמקים היפים של חבל קפדוקיה שבה אני מחליט באופן סופי שאין טעים יותר מהאוכל התורכי.
ביום האחרון של המסע אנחנו יורדים לקיימאקלי – העיר התת קרקעית הסמוכה לקפדוקיה. קימאקלי היא אחת משבע ערים תת קרקעיות שנמצאות באזור והיא שמשה בעבר כעיר מסתור ואחסון. אנחנו יורדים אל בטן האדמה, המדרגות מקבילות באורכן למשהו כמו בניין של שבע קומות, מנהרות צרות מובילות אותנו בין חדרים, רחובות, יקבים ואולמות. עשרות ומאות חדרים חצובים בסלע. פה התגוררו בני אדם במשך ימים ארוכים, בחשיכה המוארת על ידי נרות, נושמים אויר שנכנס דרך תעלות מיוחדות, מתחבאים עד יעבור זעם. לא בדיוק המקום לאנשים עם קלסטרופוביה.
מכאן נתחיל את דרכנו חזרה. נעטה על עצמנו מראה של אנשים רגילים ונחזור לארץ.
אני למשפחה שלי, אחי למשפחה שלו, כל אחד מהשותפים למסע, בקבוצה המדהימה הזו שאיתה יצאנו, כל אחד יחזור לביתו. כאילו לא קרה דבר, בזמן שקרה הכל.
מי יודע בכלל שהיינו במנהרת הזמן? שביקרנו בעמק החרוטים? ששעטנו בדרכים כמו עדרים נודדים? שריחפנו כמו ציפורים בכדור פורח? ובעיקר, מי יודע כמה זמן ייקח לי עד שאנחת באמת.
בשיתוף מאגמה
