בשיתוף מאגמה
לפני כמה שנים ראיתי סרט תיעודי על איחוד האמירויות וחשבתי שזה קצת כמו להגיע לירח: פנטזיה קסומה שלא תתממש בימי חיי. ואז, קצת אחרי חתימת הסכמי אברהם ההיסטוריים, הגיעה שיחת הזום הראשונה עם נציגי איחוד האמירויות. אני זוכרת את הלב שדפק, זוכרת את ה"סאלאם" הראשון. זוכרת את ההתרגשות.
שנתיים אחרי והמון עבודת הכנה והבלתי יאמן קרה: אנחנו כאן. צוות מאגמה שיצא לסגור כל פינה אפשרית ולהכין את המסלול הכי טוב שאפשר לקראת פרויקט "מאגמה צ'אלנג' – מסע שטח נשי" שיגיע לאיחוד האמירויות בחורף הקרוב. שיירת הג'יפים שנהוגה על ידי נשים ישראליות, תגלה את הקסם של יעד שעד לפני כמה שנים אפשר היה רק לחלום עליו.
אלפי ישראלים הגיעו לאיחוד האמירויות מאז פרוץ הסכמי השלום. רובם, מבקרים בערים הגדולות של דובאי או אבו דאבי. אבל אנחנו פה במסע אחר. מסע שמבקש לגלות לא רק את מגדלי היוקרה, אלא להקיף את הפאזל של כל שבע האמירויות: שבע נסיכויות קטנות, שלכל אחת מהן שם ודגל משלה שיחד הופכות ל"איחוד האמירויות".
אז אחרי שהתרגשנו מפלאי הארכיטקטורה, טיפסנו אל "המסגרת" המפורסמת של דובאי, הסתחררנו מהצבעוניות של "הכפר הגלובאלי", התפעלנו מהניקיון ונהנינו מהמענה המנומס ומהחיוכים שפגשנו בכל מקום, נכנסנו לג'יפים ויצאנו לדרך – כי עם כל הכבוד לכל אלה, אנחנו פה בשביל להגיע אל המקומות הלא מוכרים ולא מתויירים. אלה שירעידו את הלב מהתרגשות לנשים שיגיעו לכאן.
כבישים של שמונה מסלולים מוציאים אותנו מהעיר הגדולה וככל שדובאי הולכת ומתרחקת ככה נראה פחות ופחות רכבים בדרך. למעשה, אפשר לנהוג פה שעות בלי לראות אף רכב. אנחנו נוסעים בתוך כלום ושום דבר, אבל יד נעלמה דואגת לכך שהחול שנמצא מימין ומשמאל לא יכסה את הכביש.
אותה יד גם דואגת להשקות צמחיה ירוקה ופורחת בצידי הכבישים שנדמה שלא מובילים לשום מקום. באזורים האלה אין שום תשתית השקיה אז מאות קילומטרים של צמחיה, מושקים בעזרת משאיות מים. למה? כי ככה האמיר חלם את הדרך.
ברוכים הבאים לארץ שהכל אפשרי בה
אחת הדרכים לוקחת אותנו אל חוף הים. שעת שפל עכשיו, עוד מעט תשקע השמש. אנחנו נוהגים לאורך החוף, גלגלי הג'יפים בין חול לים. מרחבי כחול וזהב עד האופק. עוד נחזור אל החופים האלה בהמשך המסע לכמה הפסקות קפה נפלאות ובכל פעם שזה יקרה אני אביט אל האופק, ולא אאמין שאנחנו באמת שותים קפה מול חופי המפרץ הפרסי.
יש לא מעט רגעים כאלה לאורך המסע, רגעי "היינו כחולמים" אנחנו קוראים להם. כמו למשל, הרגע שבו אנחנו עוצרים במשולש הגבולות סעודיה – עומאן – ואיחוד האמירויות. הנה כאן עובר הגבול. והנה כאן אנחנו. במרחק נגיעה מסעודיה, האפשרות שיום אחד נוכל לטייל גם בה נראית קרובה מתמיד.
בבוקר שבו אנחנו יוצאים אל "הרוב אל ח'אלי". אני מתרגשת. זהו מדבר אדיר המכונה "המדבר הריק" או "הרובע הריק" והוא אחד המדבריות הגדולים בעולם, המשתרע על שטח של 600 אלף קמ"ר וממוקם על שטחן של 4 מדינות: עומאן, תימן, סעודיה ואיחוד האמירויות שהמדבר האדיר הזה תופס את רוב שטחה.
לפני הכניסה ל"רובע הריק" אנחנו עוצרים במאפיה חמודה, מצטיידים בפיתות חמות טריות, ועונים בחיוך לשאלות של התושבים הבודדים שאנחנו פוגשים בדרך: מי אתם? מה אתם עושים פה? רק מעטים מגיעים אל "הרובע הריק" והסקרנות לגמרי הדדית.
עם כל חיבתי לפיתות חמות, באנו לעבוד. איך נוהגים ברוב אל ח'אלי? מורידים אוויר מהגלגלים, משלבים לארבע על ארבע ומקווים לטוב. דיונות החול האדירות מתנשאות לגבהים של עשרות מטרים. הנהיגה על החול הרך מרגישה קצת כמו שייט והדיונות לא נגמרות. הן מגיעות עד האופק, עד למקום שאני כבר לא רואה שום דבר יותר - רק עוד ועוד מרחבים אדירים של מדבר עצום.
ירח מלא עולה על הדיונות ואנחנו נפרדים בצער מהמדבר הריק שמילא אותי באושר. אין הרבה מלונות באזור אבל כיף לגלות שהמלון שבחרנו מרגיש כאילו יצא מתוך פנטזיה של אלף לילה ולילה. אנחנו מסמנים וי גדול גם על זה ואני כבר מדמיינת את הלילה הקסום שיחוו בנות המזל שיגיעו לכאן.
השירים בג'יפ שלנו נעימים לי והחברה טובה. אני מתבוננת בנופים ומנסה לסמן לעצמי את ההבדל בין אמירות אחת לשניה. באמירות שרג'ה אנחנו נוסעים בנוף קדומים בין חורשות תמרים ירוקות וטרסות חקלאיות. עוצרים בשוק המקומי הקטן של הכפר מסאפי ומגלים שעל כל דוכן שטיחים צבעוני נמצא פה לפחות דוכן נוסף של אוכל: עשרות סוגי בצקים מטוגנים מהמטבח ההודי לצד מסעדות שמגישות בשר גמל בפיתה. לא היה בינינו אפילו אמיץ אחד שיטעם.
גמלים, דרך אגב, רואים פה בלי סוף. מעבר למזון, הם משמשים פה גם ככלי תחבורה וכמובן – כאביזר יוקרה לתחרויות. בשוק הגמלים המפורסם של "אל עין" מאות גמלים בכל גודל וצבע, מוצעים למכירה לצד חנויות בסגנון "הכל לגמל" שבהן נמכרים אביזרים לגידול ואחזקת גמלים. אין ספק שאם היה לי גמל בבית הייתי מוצאת מה לקנות פה.
מכאן נטפס אל ג'בל ג'ייס - ההר הגבוה באמירויות – שפסגתו מתנשאת לגובה 1,900 מטרים. בפסגה אנחנו עוצרים, שותים קפה טעים, נושמים עמוק ומנסים להכיל את נוף הקדומים הפלאי שמקיף אותנו 360 מעלות.
ממשיכים הלאה, אל נסיכות פוג'יירה. האדריכלות שונה כאן. מסורתית יותר, פחות מבקשת לחקות את המערב. אנחנו עוצרים לתצפית אל מפרץ עומאן ומיצרי הורמוז שבחופם הצפוני שוכנת איראן. רק שכשמביטים במפה בנקודה הזו, מבינים באיזו נקודה גיאוגרפית אנחנו נמצאים ומי היה מאמין שנגיע לכאן.
מכל דבר במסע הזה אפשר ללמוד: מהאוכל בשווקים ובמסעדות, מהאדריכלות, מהמוכרים בתחנות הדלק, מרוחב הכבישים, מהניקיון, מקרונות הרכבת הנפרדים לנשים ולגברים שמטרתם להגן על הנשים, כך הסבירה לי אישה נוצריה שהתאסלמה ועכשיו היא עוטה רעלה, שלא מצליחה להסתיר את העיניים הטובות שלה. אי אפשר להתיימר להבין כלום, בטח לא בשמונה ימים, בטח לא בפעם הראשונה. אבל אני יודעת שזו לבטח לא האחרונה.
לילה אחרון ואנחנו שוב בדובאי. ממלכת האורות המרצדים, נוצצים, מבהיקים. עד לפני כמה שנים גם דובאי הייתה שטוחה ויבשה אבל אלו הם החלומות של האמיר. ככה הוא מגשים אותם ואין דבר שאי אפשר.
אני מסכמת לעצמי את המסע הזה שבו עברנו בין ישן לחדש, בין מודרני לנידח, בין חופים נפלאים לדיונות אדירות. הגענו הכי קרוב שאפשר לסעודיה, צפינו אל מיצרי הורמוז שזה כבר תכף איראן, שתינו קפה מול גלי המפרץ הפרסי וקצת צבטנו את עצמנו כדי להאמין שזה באמת קורה. לפעמים זה הזכיר לי את מצוקי סיני, לפעמים זה לא דמה לכלום אבל רוב הזמן פשוט התפעלתי.
בערב האחרון אנחנו יושבים במלון וסוגרים נקודות אחרונות שצריך לתאם לקראת מסעות מאגמה צ'אלנג' שתכף יגיעו לכאן. נזכרים ברגעים מהמסע שרק עכשיו סיימנו, ודמעות של צחוק מציפות את העיניים. זכרונות ממסע שפתח לנו את הלב ולא פעם גם את הראש וכל מה שנשאר לי זה רק להגיד תודה ענקית לצוות מאגמה שהצטרף למסע ההכנה. אין כמוכם לפתוח מסלולים חדשים. אין כמו להתרגש איתכם בין דיונות שלא נגמרות לחופים נפלאים, בין נאות מדבר לקניונים נסתרים.
החורף הזה, אני יודעת, הולך להיות חלום עבור הנשים שיתנו לעצמן את המתנה הזאת.
בשיתוף מאגמה
פורסם לראשונה: 12:25, 10.11.22
