בשיתוף מאגמה
לפעמים מסע הוא כמו ארוחה טובה. כזו שיש בה מנות מגוונות שמוגשות לאט. חריף עם נגיעה של מתוק. מתוק עם נגיעה של מלוח. טעמים שלא הכרתי ושילובים מפתיעים.
לפעמים מסע זה יין מקומי מפתיע שלוגמים לאט: נותנים לרבדים השונים של הטעמים להיפתח ולהפעיל את כל החושים ולפעמים מסע הוא כולו חוויה. כאלה מסעות אני אוהב.
כל אחד והטעם שלו, אתם יודעים. יש אנשים שאוהבים לאכול מהר ולהגיע ישר לקינוח, יש אנשים שאוהבים רק דבר אחד ונמנעים מלנסות. יש אנשים שאוהבים להספיק אלף ואחת אטרקציות בשלושה ימים של שכרון חושים, אבל אני לא כזה. אני אוהב קצב איטי שהולך ומתגבר ומסתחרר ומבלי לשים לב הופך ברגע אחד לשיא.
ככה באוכל, ככה בחיים, ככה במסעות. בכזה מסע הייתי. וחזרתי מאושר.
כשחצינו את הגבול בין סרביה למונטנגרו חשבתי עד כמה החלוקה של העולם למדינות היא שרירותית ומלאכותית. באמצע שום מקום ניצב מסוף גבול. דווקא בגלל שהכל עבר חלק ומהר זה נראה לי אדיוטי. אבל מה אני מבין? כל חבל הארץ הזה הוא יערות והרים, נהרות אדירים וקניונים עצומים, מפלים שוצפים וריחות ונופים עוצרי נשימה. איזה יצור משונה הוא האדם. הטבע גדול ועצום והאדם עסוק בכוח ובגבולות, כאילו שזה מעניין את הנהר.
מסע שמאפשר לנו לדלג מעל גבולות
אבל אני מקדים את המאוחר. בחרתי לצאת לבלקן עם חברת מאגמה כי זה מסע הג'יפים היחיד שמגיע גם לסרביה וגם למונטנגרו.
מסע שיוצא לגלות חבל ארץ שנמצא כל כך קרוב אלינו אבל כל כך לא מוכר לנו. מסע שמאפשר לנו לדלג מעל גבולות ולנסוע במנהרת הזמן: כפרים קטנים עם בתי אבן, גברים בלי גיל שהולכים עם חרמש או נוהגים משאית עמוסת חציר. נשים נושאות סלים של גבינה או פירות. ילדים שמתרגשים למראה שיירת הג'יפים ומנופפים לנו לשלום. פרה שלא מתרגשת מאיתנו חוסמת את הדרך.
המסע שלנו מתחיל בסרביה, המכונה גם "פנינת הבלקן" והיא כולה יערות ונהרות אדירים. מסלולי השטח מפתיעים, ונהיגת השטח מהנה ומעלה את הדופק. במקומות שאפילו הג'יפ לא מגיע אליהם כמו למשל, נהר האובץ המכונה גם "נהר הנחש המתפתל". אנחנו עולים על סירה ושטים בין המצוקים האדירים אבל שום דבר לא הכין אותי למראה המדהים שנגלה לפנינו דווקא כשטיפסנו אל נקודת התצפית: פיתולי הנהר בתוך הקניון האדיר הם ללא ספק מהמראות היפים שראיתי בחיי ובעודנו צופים בתדהמה בנוף הנפלא חלפו מולנו ממש בגובה העיניים עשרות נשרים שבאו לבחון מקרוב מי אנחנו.
בצד הנחל אנחנו עוצרים לקפה ועוגת תפוחים במתכון מקומי סודי, מושלם. בחוות דגים מקומית אנחנו נהנים מארוחת צהריים של פורלים טריים, ובחוות עיזים קטנטנה אנחנו טועמים גבינות עיזים נפלאות עם לחם ביתי טרי ועל הדרך בודקים גם את הראקי המקומי. מסע זה כמו ארוחה טובה, כבר אמרתי?
כל הטוב הזה מגיע אלינו בעיקר בזכות צוות מאגמה המדהים שמוביל את המסע וכולל מדריך מצוות מאגמה שמכיר היטב את האזור ומוביל את שיירת הג'יפים בדרכי הבלקן הצרות, מדריך מקומי שעושה הכל כדי שנרגיש נעים וטוב במדינה שלו, מלווה חברתית שדי מהר הופכת אותנו מקבוצת זרים לקבוצת חברים ואיש לוגיסטיקה שנותן לנו מעטפת מופלאה. כולם יחד, כמו קוסמים, מפנקים אותנו באמצע היער עם פק"ל קפה ועוגיות, בפסגת ההר עם מוזלי ומוזיקה, על הסירה עם לאנצ'בוקס, והכל תמיד בחיוך כי איכשהו נדמה שבסוף הם נהנים מכל זה לא פחות מאיתנו.
אוצרות הטבע אדירים
אחרי שלושה ימים בסרביה אנחנו חוצים את הגבול למונטנגרו שמייד מרגישה לי טיפה אחרת. הכבישים טובים, השילוט באנגלית, גשרים אדירים חוצים נהרות מגדה לגדה ומנהרות ענק חצובות בסלע.
קניון הטארה הוא הקניון הארוך ביותר במונטגרו והשני בעומקו בעולם אחרי הגרנד קניון ולכן אין ברירה אלא ללבוש חליפות וקסדות, ולצאת לרפטינג בנהר התכלת הזורם בתוך הקניון. מעבר לחוויה המרעננת, הכיפית והמצחיקה, זאת בעיקר זווית ראיה שונה ומדהימה על אוצרות הטבע האדירים שנמצאים כאן. את ארוחת הצהריים נאכל היום בתצפית מדהימה על שפת הנהר ומכאן נמשיך לאחד המסלולים היפים שהייתי בהם בחיי, בשמורת הדורמיטור.
אם הייתי שם גבול, הייתי שם אותו כאן, לא גבול לאושר ולכמה כיף לנו, וגם לא גבול אנושי, אלא גבול גיאוגרפי: כי לאט לאט מתחיל להתבהר לנו ההבדל בין מונטנגרו של ההרים ומונטנגרו של הים. וככל שנתקרב לחופי הים האדריאטי ולמפרץ קוטור שהוא הפיורד הדרומי ביותר באירופה יפתח בפנינו המפרץ שנחשב לאחד היפים בעולם. אני מנסה לתפוס עם המצלמה את כל היופי הזה, אבל מניח את המכשיר בצד ומנסה לתעד דרך העיניים והלב את המראות.
העיירה בודווה שלחוף הים האדריאטי היא מקום מתוק מדבש, של סמטאות ציוריות, שווקים קטנים וחוף ים נהדר עם מים צלולים וקרירים. מי שחש בנגיעות איטלקיות בפסיפס הטעמים לא טועה. בקו אווירי, 200 מטר מעל הים האדריאטי, נמצא החלק האחורי של המגף האיטלקי. ניסיונות כיבוש וביקורים של ספינות מסחר בהחלט הותירו חותמם בשפה, באופנה ועל הצלחת. והכל טעים לי כל כך.
בקוטור אנחנו יוצאים לשיט בין מפרציו הקטנים של הים האדריאטי, בין אי אחד למשנהו, וכשאני מרים את הראש אני שוב נדהם מהיופי, מלשון המים שמלחכת את רגלי ההרים. תזכור את הרגע, אני אומר לעצמי, תזכור.
בהמשך, נטפס עם השיירה שלנו באחת הדרכים היפות והמתפתלות באירופה ונזכה לראות את המפרץ היפייפה הזה כמעט ממעוף הציפור.
השיירה שלנו ממשיכה בדרכה ואי אפשר שלא להרגיש שהחבורה שמתגבשת כאן היא חבורה אדירה. חוץ מזה שמצחיק וכיף לנו ביחד, הקבוצה הופכת לדבוקה אחת של שיחות ומוסיקה ועזרה כשצריך לדחוף או להחליף גלגל.
המסלול המעגלי יחסית מחזיר אותנו שוב לסרביה היפה. הפעם, אנחנו יוצאים לטרק רגלי לכיוון מפלי סטופיקה. כאן מסתתרים שבילים נסתרים שמובילים אותנו אל מעבה היער ואני לא אתפלא אם כיפה אדומה עוד רגע תצוץ מולנו. כשמגיעים אל המפלים עצמם, במפגש עם העוצמה האדירה של המים, כולנו מרגישים שהתגובה היחידה המתאימה כאן היא לשתוק. ועדיף גם לעצום עיניים ולחוות את הרגע הזה גם דרך ההקשבה. למים. לציפורים. להלמות הלב.
הלילה אנחנו ישנים בכפר האמנים שיצר במאי הסרטים המפורסם אמיר קוסטריצה. הכפר, הוקם במקור כתפאורה לסרט והפך למלון צבעוני, יצירתי ותוסס שבין שביליו הקטנים פזורים אביזרים מסרטי הבמאי וכיוון שגם ככה אני מרגיש שאני חי בסרט, הכל מסתדר לי פיקס.
היום האחרון בבלגרד, בירת סרביה, הוא סוג של חזרה למציאות. לא רק בגלל שמתברר שתאוות השופינג עדיין זורמת לחלקנו בורידים, אלא גם בגלל הקצב התוסס של העיר שנחשבת לאחת הערים המסקרנות באירופה וגם פה אנחנו יוצאים לשיט - על נהר הדנובה הרחב.
לרגע אני מתרחק מכולם, נשנען על הסיפון ומסתכל אל האופק, אל נהר הדנובה שחוצה עשר מדינות ואורכו כמעט 3,000 קילומטרים. המדריך שלנו מצביע אל המקום בו אפשר לראות את נהר הדנובה מתמזג עם נהר הסאבה, ומספר שמי שמביע כאן משאלה - היא מתגשמת.
אני עוצם עיניים ומבקש לחזור לכאן שוב.
האניה ממשיכה והנהר זורם. אמן.
בשיתוף מאגמה
