הרגע הכי טוב בכל טיול ג'יפים – ואני יודע, כי השתתפתי באחד בלבד – הוא הרגע שבו אפשר לסגור את הווייז ולעבור להסתמך על אפליקציות ניווט שבאמת יש להן מושג כלשהו, כמו "עמוד ענן", "שביל נט" ו"אוף-רואד", שממפות את השטח ונסמכות על האנשים האמינים ביותר בעולם: אני.
"כל אחד יכול להעלות נ"צ (נקודת ציון) ל'עמוד ענן' – אתה יכול להכניס לשם עכשיו 'גבעת רענן' או 'מעלה רענן'", מציע לי אסף חזני.
ואין שום עריכה?
"לא ממש. אין שם עורכים כמו בוויקיפדיה. וברגע שמישהו העלה נ”צ, מישהו כבר יגיע אליה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
זה נשמע מבטיח מבחינתי, אבל בסוף התאפקתי ולא העליתי נ"צ – אני מחכה ש"מעלה רענן" יהפוך ליישוב טיפה מפותח יותר, לפחות אצלי בראש. אלא שבאותו בוקר לקח אותנו אסף חזני לשתי נקודות ציון מופרכות לא פחות, כדי להדגים את העניין שעליו כתב עכשיו ספר שלם: איך ממציאים מסורת ישראלית-יהודית מפוארת, סביב מקומות שמקורותיהם, בואו נאמר, בעיקר אצלך בראש.
זה חתיכת סיפור, וחזני, 49, דוקטור לאנתרופולוגיה עם ג'וב ביטחוני שלא נהוג לדבר עליו וחיבה עזה לשטח (את הדוקטורט שלו כתב על רוכבי אופני שטח בישראל), רוצה להיות הראשון שמספר אותו כמות שהוא, בעיקר מכיוון שעבר בעצמו את ההתפכחות שעליה הוא מספר: מאמונה נטולת פקפוק – קודם בדת, מורשת ישראל והמקומות הקדושים – ועד להסרת כיפה וגידולה של סקפטיות בריאה.
בספרו החדש, 'קניון עזאזל – ג'יפאות, צרכנות ולאומיות בספר המדבר', חזני מכנס את שלוש שנותיו האחרונות כג'יפאי בכיר, שמשוטט בעיקר באזור מדבר יהודה עם קבוצות ג'יפאים שונות וחוקר לא רק את אורחותיהן – בוץ, קפה בוץ, שולחנות מתקפלים, גזיות גדולות יותר משלך ונעלי בלנסטון – אלא גם את תרבות ייצור מורשת-האינסטנט, שהופכת מקומות מזדמנים לכמעט היסטוריים.
איך הם עושים את זה? אנחנו יוצאים לסיור בעקבות שני אתרי מורשת חדשה כאלה – הסוזוקי ג'ימני הישנה של חזני, מובילה שיירה קטנה שמסתיימת בג'יפ רנגלר רוביקון חדש שהבאתי איתי (לא שלי. של חבר, שהגיע בעצמו אחרי ששמע על האפשרות לחתוך מיום עבודה לטובת מדבר יהודה) – רק כדי להתפעם ממשק כנפי היסטוריה שלא קרתה מעולם.
השטח, כמובן, מרהיב ברמה שכותבים ברשתות חברתיות יותר היו מכנים "מדהים", בעיקר עכשיו, בתום כמה מכות גשם שהלבישו את מורדות ההרים בשכבה טרייה ודקה של ירקרקות. וכשאנחנו מטפסים על פסגת הר מונטר – הג'יפים נאחזים בקרקע בזוויות שהיו גורמות למכונית הפרטית שלי להתחנן לגריטת חסד, ומשקיפים על נחל קדרון, הנוף באמת עוצר נשימה במובן הכי לא-ישראלי של המילה. זה יום חול, ואנחנו כמעט לבד כאן ברדיוס ענקי של מדבר רטוב וקולנועי, שמיים מגינים מעל, מדי פעם חולף רועה בודד ועדר כבשים, מדי פעם חולפת גם איזו משטובה, "מכונית פרטית של ערבים עם מספר מחוק, כנראה גנובה", חזני מסביר.
אקזוטיקה.
ואז אנחנו יורדים מההר כל הדרך ליעד שמספר את כל סיפור האין-סיפור: בור עוזיהו.
רק השם הכנעני הזה, שמרפרר למלך עוזיהו, גורם לחזני לוויברציות שהוא מכיר בקיומן אפילו עכשיו, כשהוא מודע לכך שמדובר בהיסטוריה מזויפת. הוא נכדו של מיכאל חזני, לשעבר איש המפד"ל ומי שעל שמו נקרא היישוב נצר חזני בגוש קטיף לשעבר, והוא גדל לתוך כל ההתפעמות הזו מאדמת ארץ האבות. "גדלתי בעיר העתיקה ואני זוכר את עצמי כנער וכקצין צעיר בצבא, מסתכל למטה על האורות של סילוואן בחושך – יש לי נטייה לרומנטיקה – ורק בהמשך הבנתי שאני בעצם נהנה מהמסכנוּת של אחרים. גם המקום הזה מעל נחל קדרון עושה לי משהו ברמה הרגשית", הוא מודה. "גדלתי על התנ"ך, ואני לא יכול להתכחש לזה שדברים כאלה עובדים עליי. אתה יושב על החומה, ושם מתחיל נחל קדרון, וממש יכולתי לראות בדמיוני את דוד המלך, שבורח מירושלים דרך הקדרון והמדבר".
התברר שבור עוזיהו נחפר בכלל בתחילת המילניום על ידי פלסטיני, שמספר כי סבו נגלה אליו בחלום וביקש זאת. אבל זה לא הפריע לנרטיב המסורתי, גם לא העובדה שכותלי הבור מכוסים בבי–ג'י בונד, חומר איטום ממש לא תנ"כי
לפני כשנתיים מישהו סיפר לו על בור עוזיהו, והשם לבדו הספיק לחזני כדי לרטוט, שלא לומר להתניע. "אם מישהו קורא למקום 'בור עוזיהו', זה עושה לי משהו. אבל אז אתה מתחיל לחפור, גם בבור וגם בסיפור, ומבין, מה שנקרא, שקצת פחות".
הבור – גילוי פתאומי שהסתתר עד שנת 2020 מאחורי דלת ברזל נעולה כשמונה ק"מ מזרחית להרודיון – עשה באותם ימים את צעדיו הראשונים כאתר היסטורי חשוב שנולד משום מקום. בעמוד הפייסבוק של מדריך טיולים מוכר בשומרון נכתב אז: "בשבועות האחרונים עוברת בלחישה מפה לאוזן שמועה עקשנית על אודות בור מפואר ונהדר אשר התגלה במדבר יהודה... הבור כנראה עתיק, עתיק מאוד. אולי ימי התקופה הביזנטית, אולי אפילו ימי המלוכה. ולבור שכזה מגיע שם ראוי. מרחב זה כנראה פרח ושיגשג בימיו של עוזיהו מלך יהודה, ואין ראוי ממנו לבור זה. וייקרא שמו של הבור בישראל 'בור עוזיהו'. ומנגינת קדומים תעלה למרחקים ותביא בכנפיה קולות עמוקים מן העבר, קולות מימים מפוארים, ימי ממלכת יהודה, ימי המלך עוזיהו אוהב האדמה". והוא ממש לא היה היחיד.
כל הרומנטיקה המקראית הזאת פשטה בחוגי הג'יפאים המעודכנים כמו אש בקרבורטור, והפכה, בתוך דקות, לעובדה מוגמרת. הבור, מצידו, לא הזיק לדימוי; מדובר אכן במערה גדולה ומרשימה שחצובה במעבה האדמה, ובמרכזה שני עמודים תומכים ענקיים, כשבעונה (אבל לא עכשיו, מתברר) המים עמוקים מספיק כדי לשחות בתוכם, למרות שנועדו, ועדיין מיועדים, להשקיית עדרי הצאן של רועי הסביבה. כל העסק נראה כמו מציאה ארכיאולוגית היסטרית, "אבל אני חושב שיש לכולם אינטרס שלא יגיע לפה ארכיאולוג אמיתי ויגיד לכולם שהחומר שהקירות פה מכוסים בו זה בכלל בי־ג'י בונד (חומר איטום עכשווי – ר"ש)", אומר חזני.
אז אנחנו יורדים לבור בחרדת קודש כלשהי ובעיקר בהתפעמות מסֶדר הגודל המרשים. אין ספק; עוזיהו והחבר'ה שלו ידעו לחפור. או שלא – אם ניקח בחשבון שהמלך המקראי מעולם לא היה קשור למקום הזה, ולמעשה נחשב למלך סוג ב' שספר מלכים מקדיש ל־52 שנות מלכותו פסקה בודדה, ובדברי הימים מתואר איך, "גבה ליבו עד להשחית וימעל בה' אלוהיו", שבתגובה העתיר עליו צרעת.
כל זה לא שינה למיתוגו הרומנטי של הבור על שמו של המלך, אבל חזני, שמשהו מלכתחילה נראה לו חשוד בסיפור, התחיל לחקור את מקורות האתר, והגיע עד לסרטי הווידיאו שצילמו הפלסטינים שחפרו את הבור באמת, רק כמה אלפי שנים אחרי שעוזיהו לא חלם לעשות דבר כזה.
"הסיפור הוא שבתחילת שנות האלפיים, אחרי הסכמי אוסלו ובמסגרת המאבק על שטחי C, הרשות הפלסטינית עודדה תושבים לחפור בורות מים, ומישהו בשם פואד מהיישוב הפלסטיני זעתרה, פה מעבר לרכס, החליט לחפור בור", חזני מסביר. "הוא טוען שסבו נגלה אליו בחלום ואמר לו לעשות את זה. הם חפרו בשני שלבים כי לא היה לו כסף – קודם בשנת אלפיים ואז בשנת 2007 – וזה הפך למקום שעדרי הצאן מגיעים אליו לשתות. לפני שנה בערך, בחור מנוער הגבעות הגיע לפה, פרץ את דלת הברזל וגילה את בור המים, ומישהו החליט לקרוא לזה 'בור עוזיהו'. אח שלו, שעובד בתנועת 'רגבים', שמע על זה, הביא לפה איזה סיור, זה התחיל לעבור מפה לאוזן בקרב ג'יפאים והגיע אליי".
כשהשמועה הגיעה לחזני, ליוותה אותה אזהרת "לא מדברים על זה, אם תגלה איפה המקום כולם יבואו, בוא לא נעלה נ”צ", כדבריו, אבל בעודו לא-מעלה-נ”צ כבר שודרה בחדשות כאן 11 כתבה שלמה על הבור. "ואני אומר: כוס אוחתק, מה כתבה? ממני ביקשו לא לדבר על זה, ואתם עושים כתבה בטלוויזיה?! הגעתי למי שיזמו את הכתבה, שאמרו לי: הבנו שאנשים מתחילים לשמוע על זה ואמרנו: בוא נשלוט בסיפור".
הסיפור יצא משליטה כמעט מיד, ועדרים של ג'יפאים החלו לעלות לרגל בכל שעות היממה. "אנשים אמרו דברים כמו 'זה ביזנטי', 'זה חשמונאי', 'זה רומאי'. כולם מחרטטים. הגעתי לפה פעמיים עם מתורגמן כדי לראיין את פואד, והפלסטינים צחקו ואמרו לי: 'היהודים גילו בור בן 15 שנה. עכשיו הם יגידו – וגם אנחנו נגיד – שזה בור בן אלפיים'. וזה בדיוק מה שקרה".
כמה זה ביאס אותך?
"שמע, יש סרט של מוטי קירשנבאום מ־82' בשם 'אל בורות המים', עם שיר שנעמי שמר כתבה לפתיחה של הסרט, וזה נשמע נורא ציוני-דתי-אשכנזי כזה, ואני, כאחד שגדל בחברה הדתית, רק שומע את השיר הזה ומיד אומר: איפה ערב השירה, ומתי עולים להתיישבות באיזה מקום. ואני ממש רואה לנגד עיניי את בור עוזיהו".
ואז מתברר שמדובר בחפירה פלסטינית מלפני פחות מ-20 שנה.
"כן. הכרתי בחור מהתנחלות סמוכה, שאמר לי: אולי שיקרו לנו בקשר לעוד הרבה אתרים. ובבית ספר שדה אמרו לי: נו, הציונות עשתה את זה לכל המקומות".
אבל מה אכפת לנו?
"כי אנחנו ממציאים פייק-מסורת, ואני חושב שאנחנו עושים פה בשטח דברים שלא ביושר. אשכרה המצאנו פה מקום".
הפייק מסורת הוא תופעה חדשה יחסית, שלא בטוח שכולם מתנגדים לה. אולי הדוגמה המפורסמת מכולן היא כתבה בחדשות ערוץ 11 שבה כיכב משה ניסימפור, פעיל ציבורי באשקלון שהספיד את התיירות בעיר ולא הצליח להבין למה לא למכור לתיירים כמה עמודי בטון שנשברו בטעות בגלל טרקטור כעמודיו של שמשון הגיבור. לכתב המשתאה הוא הסביר שהוא עצמו ערך לא מכבר טיול במערה באנדורה, שם קנה קומפלט את סיפורה של המדריכה על השד המקומי פלתיון, שלכאורה מתגורר במערה למרות ש"כולם יודעים שזה חארטה, אבל זה מרתק... אני פעם נתקלתי בפלתיון? הוא פעם בא אליי, השד הזה? אתה פה מספר, ‘שמשון עשה ככה’, באים מכל העולם תיירים".
הקטע הפך ויראלי, אבל לא בטוח שפרנסי אשקלון קנו את הרעיון, שדווקא עובד היטב במדבר יהודה. כשחזני מזהה סימפטומים דומים בשטח המדבר הוא לא צוחק. כחוזר בשאלה שנפרד מהכיפה סופית במהלך לימודיו לתואר שני, כל זה נופל אצלו על קרקע בשלה (גם אם סלעית), שמהדהדת את מסע חייו. הפייק לא משעשע אותו.
הוא תושב ירושלים, גרוש עם ילדה, שלפני שלוש שנים החליט להפוך את השטח מתחביב לתחביב מוטורי ורכש לעצמו ג'יפ ראשון, סוזוקי ג'ימני 2008, חיית שטח קטנה וספרטנית שמספיקה לו לגמרי. "היומיום שלי הוא ממילא על אופנוע (ימאהה טרייסר 900, למתעניינים– ר"ש), ככה שהג'יפ הוא מבחינתי לימוזינה", הוא אומר.
השטח תמיד היה מבחינתו סוג של בית. "אני מתעסק בו בעבודה ונמצא בשטח כל הזמן, ואני יכול ליהנות משיחה על פילוסופיה או משיחה על ברגים ואומים – שני הדברים עושים לי את זה".
הרפתקאותיו עם הג'יפ במדבר יהודה חשפו אותו למיתולוגיות המומצאות החדשות כמו בור עוזיהו, ועוד לפניו נחשף למנזר המרסבא, גם הוא חלק מנחל קדרון, שנטוע על צלע ההר כמו מוניומנט פירנצאי מרהיב, כשמתחתיו זורם נהר פסטורלי (במבט מלמעלה) שכולו קצף שפכים וזבל (במבט מקרוב).
בפעם הראשונה שתגיעו לכאן ותבהו לעבר המנזר מראש המצוק, המקום ייראה לגמרי כאילו הייתם אמורים לעבור דרך נתב"ג כדי להגיע אליו, וגם חזני נשבה בקסמו, עד שהתפתה להגיע למקום באחד הלילות שבין 17־20 בדצמבר, מסורתית ימי חגו של הנזיר מר סבאס, שעל שמו קרוי המנזר ושבמהלכם מדליקים הנזירים נרות בודדים בחלונות ובכוכים שעל הוואדי ויוצרים מראה חד־פעמי. שלושת הלילות האלה, שבעבר היו עניין פנים־מנזרי לחלוטין, הפכו בשנים האחרונות חג עלייה לרגל לג'יפאים, שלא לומר לפסטיבל שלם. חזני מתאר בספר איך הוא מפלס דרך למקום בלילה המיועד, דרך שיירות אינסופיות של ג'יפים, טרטור מכשירי קשר, מחצלות עם מטיילים שפותחים שולחן, רחפנים, ילדים ומה לא. "זה מרגיש כמו חמישי בערב באיילון, סיוט", הוא אומר. "זה לונה פארק. מרחוק זה נראה כמו משהו נורא אמיתי, נדמה לך שאתה הולך לטקס נורא עתיק במרסבא, אבל זה שטויות. כיום מי שמדליקים את הנרות זה בכלל לא הנזירים אלא מדריכי דרך – יהודים, נוצרים ומוסלמים – רק כדי שזה יצטלם נהדר, ופלסטינים מקומיים לוקחים לך 20 שקל כדי לשמור לך על הרכב – וכדאי לך שהם ישמרו – ומוכרים לך קפה, וחוות צאן קדר שליד עושה מזה כסף. בקיצור, המצאנו חג וכולם מרוויחים ממנו, מלבד הנזירים".
הלונה פארק הזה נולד במידה רבה בעקבות כתבה על המקום ששידר דני קושמרו בחודש שעבר, וחשפה את המסורת הצנועה של הדלקת הנרות. נכון להיום, כמו שמכריזה הכותרת בספרו של חזני, "כל אחד הוא נר קטן, וכולנו פקק איתן".
כתבות כאלה גורמות נזק?
"נזק אדיר בעיניי".
אבל גם אתה מחולל עכשיו נזק כזה כשאתה מוציא ספר ומתראיין בנושא.
"נכון. אבל אני לפחות כותב איך זה באמת נולד".
מי ניזוק פה?
"קודם כל, הנזירים אומרים שכל המבקרים מפריעים להם. יש פה גם תופעה של רחפנים שאנשים מטיסים מעל הוואדי בגסות רוח והם לפעמים נופלים לתוכו, ואנשים שמסנוורים בלייזרים, ובעיקר יש כאן שוב פייק מסורת. יש למשל מקומי ששומר פה על המנזר, וכששאלתי אותו, 'אתה בדואי? פלאח?' הוא ענה: 'אני בדואי פלאח' – כלומר, מה שאתה רוצה שאני אהיה, אני מוכן להיות. וזה נשמע לך נורא אותנטי, אבל בסוף מתברר שהוא בכלל זה שמארגן את הדלקת כל הנרות במרסבא, וזה נותן לו פרנסה. אותו בדואי מופיע גם ביוטיוב אצל בלוגר מסעות, נוסע איתו לבור עוזיהו, וכשהבלוגר שואל אותו מה זה המקום הזה, הוא אומר לו: 'אה, זה ביר־עוזיה!' וזה נשמע נורא רציני ומייצר מיד מסורת".
ושוב, למה זה משנה לנו?
"כי ברגע שאתה שם על זה את משא האבות, זה כאילו שלך. לכן גם קראתי לספר 'צרכנות ולאומיות' – הן הולכות יחד. כי עכשיו כאילו יש לנו זכות על הדבר הזה, זכות לצרוך אותו, ואנחנו מרגישים שבצדק".
חשיפת הפייקים של תיירות המדבר והאופן שבו הישראליות החדשה – הרכובה על ארבע-על-ארבע או על התנחלות סמוכה – מנכסת לעצמה אתרים שמעולם לא יצרה או הרוויחה, מעסיקים את חזני לאורך חלקים ניכרים מספרו. נדמה שהוא עצמו מיטלטל עדיין בין הרומנטיקה המקראית שמריצה אותו מילדות להתפכחות של בגרותו. "עברתי תהליכים בקשר לדת", הוא מודה, "היחס ביהדות לאחר ולנשים הוא משהו שהפך אותה בסוף לתפיסת עולם שפחות מדברת אליי".
כיום אתה אתיאיסט?
"אני אענה לך כמו אנתרופולוג טוב – בסיפור: כשלמדתי מקרא וסוציולוגיה לתואר ראשון באוניברסיטה העברית, היו איתנו חבר'ה פרוטסטנטים, שלמדו להיות כמרים קהילתיים. לפני שהם עזבו, הזמינו אותנו למסיבה. דיברתי עם אחת מהם, אווירה טובה וזה, ובסוף שאלתי אותה: תגידי, את באמת מאמינה בסיפור הזה, ישו והכל? והיא הסתכלה עליי במבט כזה ואמרה לי: זו שאלה אישית, לא שואלים אותה. והיא צדקה; זו הייתה שאלה חצופה ולא במקום. יכול להיות שגם הבחירה שלי היא עניין שביני לבין האל".
טיולי הג'יפים – תת-תרבות שלמה שחזני חוקר ברמה האנתרופולוגית ומכנסת בעיקר גברים מכל קצות החברה הישראלית, מנערי גבעות ועד לבורגני מרכז הארץ – מאפשרים לו לבחון את הקצוות שבהם שהה בעצמו במהלך חייו. את הספר כתב במהלך חודשיים שבהם הושבת מפעילות בעקבות נמק לא צפוי שהתפתח ברגלו, "והבנתי שהתופעות האלה זה משהו שצריך לכתוב עליו. כשהגעתי לבור עוזיהו וראיתי איך מייצרים את כל המקום הזה כלונה פארק – ולא רק את הבור, את כל המרחב – הבנתי שאני צריך לכתוב על זה".
אבל בסוף, כשאתה יוצא לשטח עם ג'יפ זה לא ממש משנה. כל מה שאתה מחפש לעצמך זה רגע של קסם, לא?
"אני אישית מחפש שני דברים: אנתרופולוגיה, כלומר דווקא אינטראקציות עם אנשים; אבל גם מקומות מאוד יפים שאפשר להיות בהם לבד. ובטיולים בערבה ובגולן, באיזה חניון לילה, יכולה להיות תחושה שלגמרי יצאת החוצה".
מה יעלה לדעתך בגורל כל השטחים הפתוחים האלה?
"יש סביבם מאבק בלתי פוסק, כשלכל אחד יש אג'נדה משלו לגבי איך הוא רוצה שהשטח ייראה. אני הייתי רוצה שהשטח יהיה ריק ונוכל לבוא אליו. האנשים של בור עוזיהו רוצים ההפך: שזה יהיה מקום שיבואו אליו מלא אנשים ויפרנסו אותם. ויש פה בדואים שישמחו אם הכביש היה סלול, ויש טיילים ששמחים דווקא לכמה שיותר אתגרי עבירות, ויש אנשים שגרים באזור ורוצים ש
5 צפייה בגלריה
''אני מחפש אנתרופולוגיה וגם מקומות יפים שאפשר להיות בהם לבד''. הג'יפים בשטח C
(צילום: עמית שאבי)
זה יהיה חצי־סלול כדי שיהיה קל לבוא עם ג'יפונים אבל לא עם ג'יפים".
בסוף היום אנחנו עושים את מה שנהוג לעשות; פותחים שולחן מתקפל ובירות, מבעירים אש בגזייה, מרתיחים קפה, שמים כמה חתיכות בשר על מחבת צלייה, מתיישבים על הכיסאות המתקפלים שסחבנו בג'יפ, סוקרים את המרחב הפתוח שמשתרע סביבנו עד האופק ומדברים על שני הדברים שגברים מדברים עליהם בנסיבות כאלה: קליטה, כלומר למה אין קליטה (ולחלופין, איזה תענוג להיות קצת בלי קליטה); ונשים, כלומר למה אין נשים (ולחלופין, איזה תענוג וכו'). "לא ראיתי משפחות שלמות שמגיעות לטייל, והייתי עיוור לכמה כל זה עניין גברי", חזני מודה. "אין כמעט נשים בטיולי ג'יפים, וכשדיברתי על זה עם שכנה שלי היא אמרה לי: תגיד, אתה מדבר על ג'יפים במדבר? יודע איזה הערות מחפצנות אני מקבלת סתם כשאני נכנסת לא נכון לחניה?"
כלומר שהג'יפאים עצמם מרחיקים אותן?
"אני חושד שאנשים שמדברים על זה בתוך עולם הג'יפים מדברים בקלישאות. כאילו אישה נוהגת ברכות וגבר פחות – כאילו, באמא שלכם? לא פגשתם משהו אחר? אבל זה מה שהם הפנימו, וזו קלישאה שמשמרת איזה סטטוס קוו. זו גם ההבנייה החברתית, כאילו אישה אמורה להיות יותר בבית, ולצאת למסעות זה כאילו יותר גברי. אז יש את סוגיית ההחפצה ויש את הסוגייה הכלכלית – שהאישה כאילו אומרת, 'ועל זה אתה מוציא את הכסף?' בזמן שבאופן מבני, גברים באמת מרוויחים יותר בחלק גדול מהמקרים ויכולים לשחק עם הדבר הזה יותר".
יש גם את עניין ההתעסקות במשהו מכני, בהילוכי כוח ובדיפרנציאל ננעל וכל זה, לא?
"אחת המרואיינות לספר אמרה לי: יש לי תמיד ג'יפ חדש, כדי שלא יתקלקל ואני לא אצטרך להתעסק עם זה. ובאמת למעט מרואיינת אחת, שהיא בת של בעל מוסך, המכונאות לא מעניינת אותן. ושיעשע אותי לראות שדווקא יש מסעות ג'יפים לנשים, אבל אנשי התחזוקה שלהם הם כולם גברים. ואני תמיד אומר: לכו עד הסוף".
פורסם לראשונה: 07:27, 04.02.22
