בשיתוף מאגמה 13
יש איזה קטע בהופעה של שחר חסון שבו הוא מדבר על החיים בשכונה. מספר איך היה עוזר לסבתא שלו, נזכר בתקופה שהיה רק ערוץ אחד בטלוויזיה, צוחק על משחקים מחפצים ישנים ומתגעגע ליצירתיות שזה הצמיח ממנו, ליכולת הפשוטה לשמוח במה שיש. ובין כל הבדיחות והצחוקים שהיו בהופעה אמרתי לאשתי: וואלה, הוא צודק.
די במקרה, למחרת בערב דיברנו עם רועי, הבכור שלנו, על הבר מצווה שלו.
איך אתה רוצה לחגוג? שאלנו אותו.
"אייפון 10 חדש", הוא ענה תוך כדי שהוא שואב קורנפלקס עם חלב ובוהה בטלוויזיה.
לא יודע אם זה אני, אבא של שחר חסון, או אבא שלי שדיבר מגרוני, אבל אמרתי לו שישכח מזה. מרוב הלם נתקע לו הקורנפלקס וגם השלט של הטלוויזיה.
אבל אבא, שאלתם מה אני רוצה!
במחשבה שניה, אמרתי לו עזוב מה אתה רוצה. בוא תשמע מה שנינו צריכים.
חודשיים אחר כך. הוא ואני, על מטוס בדרך לארמניה. יוצאים ל"מאגמה 13" - מסע שטח לנוער והורים. כשאמרתי לרועי שאנחנו טסים לארמניה הוא פתח עלי זוג עיניים ואמר : "אבא, אין כזאת מדינה, בחייאת".
אבל מתברר שבמרחק של שעתיים טיסה מכאן, יש קסם של ארץ שרוב אנשיה חיים בכפרים, ומשתמשים בקקי של פרות כדי לחמם את הבית, ועוד לפני שהייתי שם ידעתי שזה המקום שאליו הוא ואני נוסעים.
אבל למה? הוא הסתכל על אמא שלו בעיניים שואלות. רציתי אירוע באולם, רציתי נייד חדש, מה עכשיו לנסוע עם ילדים שאני לא מכיר? אבא, אתה קולט שאתה הולך לישון באוהל?
טוב מאוד, אמא שלו התותחית ענתה בלי להתבלבל, תכיר קצת ילדים חדשים, מקומות אחרים, תתמודד עם מצבים חדשים, והאוהל זה רק לילה אחד, אז אבא ישרוד.
זה מסע בר מצווה נכון? אז זה חלק מלהתבגר. ואתה יודע מה, רועי, אתה תקבל שם את המתנה הכי גדולה שיש.
באמת? הוא שאל, מה?
שבוע עם אבא, רק אתה והוא.
קדימה, תתחילו לארוז.
חולה על האישה הזאת.
אחרי שהילדים הלכו לישון, אמרתי לה שאני חושב שכדאי להכין את רועי לזה שזה מסע בלי שופינג ובלי קליטה. "אתה מתכוון לזה שאתה צריך להכין את עצמך לזה?" אמרה וידעה מה היא אומרת. מזל שלי שהתחתנתי עם אישה חכמה.
מסע התבגרות, כבר אמרנו?
וככה יצאנו למאגמה 13. עם אחלה חבר'ה בגיל שלו, שקצת דומים לו וקצת שונים ממנו, אבל מיד הוא התחבר איתם ודי מהר הבנו שהילדים והמבוגרים במסע הזה פשוט נהדרים. אף אחד לא חשב שהוא יוצא למסע קניות. כולם הבינו בדיוק למה הם באים, ורצו להיות שם: במפגש עם הטבע, במפגש עם ארץ אחרת ומציאות אחרת, במפגש אמיתי של כל הורה עם הילד שלו.
ובארוחת בוקר הראשונה בארמניה, כשרועי אמר לי שהאוכל ממש סבבה, הבנתי שזו הדרך שלו להגיד שאנחנו במקום הנכון.
ארמניה זרקה אותנו למציאות אחרת. אנחנו נוהגים כאן בג'יפים והשיירה שלנו חולפת בין הרים אדירים וכפרים קטנים, עפים ברכבל הכי ארוך בעולם, הולכים על גשר חבלים שמגשר בין שני צדי תהום ושנינו מתגברים על הפחד. אנחנו מטפסים אל פסגת הר געש ומרגישים על גג העולם, פוגשים אנשים שמכינים בעצמם דבש ולחם ואיכרים שכל הקיץ אוספים תבואה לחורף, זוללים את הפירות הכי טריים וטעימים שיש ונזכרים כמה כיף לנו להיות פשוטים ביחד.
באחד הימים רכבנו יחד על אופניים באחד השבילים הקטנים של ארמניה וגיליתי שבלי ששמתי לב הבן שלי כבר רוכב יותר טוב ממני. רועי אמר שאולי כשנחזור לארץ נתאמן קצת ביחד לפני שאני אהיה זקן מדי ואני חשבתי שאולי באמת כדאי, לפני שהוא נהיה לי גדול מדי.
וכשנהגתי בג'יפ בין נופים נפלאים לפריחות מדהימות והגענו בסוף לפסגה, רועי לא יכול היה לעצור את ההתלהבות שלו וצרח "אבא שלי תותח" וכל האדרנלין של הנהיגה התחלף לי לחנק כזה מוזר בגרון, של תודה.
ראיתי את רועי מתחבר עם הילדים האחרים, עוזר עם הג'ריקנים, (אבא אתה לא שולח את התמונה הזאת לאמא!) תופס פיקוד כשזה היה היום שלו להיות צוות מנהל, מחלק את הקבוצה לקבוצות או עומד מול כולם ומספר להם בקצרה על הרי געש. (זה היה התפקיד שלו ב"משימת ההדרכה" שהוא קיבל ) והבנתי כמה הוא גדל לי, הילד הזה. ואיזה מזל יש לי לראות את זה פה.
בלילה ההוא ישנו באוהל, למרגלות הר הגעש, ככה בשטח, כמו שאני אוהב ורועי פחות (כך לפחות הוא חשב). היו שם מדורה ומרשמלו, תה מתוק מדי ושירים אל תוך הלילה וכשהתכרבלנו בשקי השינה, הוא מלמל שזה מה זה כיף להדריך ונראה לו שהוא בכל זאת יחשוב על הדרכה בצופים.
וכל מה שרציתי זה להתקשר לאמא שלו לספר לה, אבל לא הייתה קליטה, אז רק יצאתי מהאוהל, עטוף בשק שינה, הסתכלתי לשמיים ואמרתי בשקט: אם יש שם מישהו ששומע, תודה רבה.
כמעט לא הייתה לנו קליטה בארמניה, ולא קנינו כלום. חזרנו בלי מתנות, אבל אני והוא יודעים שנתנו אחד לשני את המתנה הכי גדולה שאפשר לתת: להיות ביחד. רגע לפני שהוא גדל לי, ועדיין זה אני שעוטף אותו בחיבוק ולא הוא אותי.
בשיתוף מאגמה 13
