לפני כמה חודשים, באזור כביש 40 בדרום הנגב, נתקל פקח של רשות הטבע והגנים במחזה קורע לב. בלב המדבר עמד עיר, צאצא של פרא (חמור בר), ליד גופת אמו וזעק. ככל הנראה, האם נדרסה בזמן שהשניים שוטטו בקרבת הכביש, גררה עצמה יחד איתו מהכביש ללב השטח, אבל שם לא הצליחה להחזיק מעמד ומתה. הסיפור העצוב הזה הוא אחד מסיפורים רבים שמתרחשים ב"סוואנה של שיטים" - שטח אש עצום של צה"ל, שבתוכו מתקיים, הרחק מעינם ומידיעתם של רבים, טבע פראי יוצא דופן.
"הסוואנה של שיטים" (שיטים הוא יישוב קהילתי) הוא השם שבו מכנים ברשות הטבע והגנים את "שמורת הנחלים הגדולים", שכוללת כמה ערוצי נחלים גדולים בתוך נוף גבעות מדברי. כדי להגיע לטייל בשמורה צריך בעיקר שני דברים - גי'פ ארבע על ארבע, ואישור מהצבא להיכנס לשטח, שאותו משיגים דרך רשות הטבע והגנים. ארזנו כובע, מים, ג'יפ ענק ואת גיל עברון, פקח ושועל ותיק ברשות הטבע והגנים מחוז דרום, ויצאנו אל השמורה.
בכניסה מקדם את פנינו שלט ענק שמודיע: "שטח אש", ועברון אומר: "אם תסתכלו לתוך הערוץ, טיפה לפני השלוחות, תראו שם פרא. הוא מהשיחרורים של הפראים שגידלו בחי-בר בשנות ה-60, וב-82' הוציאו אותם לחופשי באזור מכתש רמון ועין סהרונים".
השמורה היא שטח ענק, של 240 קמ"ר (כמו פעמיים ירושלים-רבתי, נגיד), המתפקד כשטח אש באחריות מחנה שיזפון של חיל השריון, ומוגדר כ"שטח נתירים" - מותר לירות אליו אבל אסור להימצא בו, וגם לא להציב מטרות. "בנסיעה אי־אפשר לראות שמדובר בשטח אש, אבל שם למעלה מתאמנת פלוגה של חיילים שביקרתי אותם בדיוק לפני שהגעתם", אומר עברון. "השטח בנוי ממישורים וגבעות. יש פה המון עצי שיטה שנראה עוד מעט בנחל ציחור, שהוא עמוד השדרה של החיים פה".
10 צפייה בגלריה
עיר של פרא ליד גופת אמו. נדרסה על הכביש ולא שרדה
(צילום: ערן גיסיס, רשות הטבע והגנים)
עברון לא מספיק לסיים את המשפט, ולפני הג'יפ אנחנו מבחינים בזוג עיניים שבוהות בנו, מתחת לזוג אוזניים זקורות - צבי הנגב. הוא מתקדם לעברנו, ומאחוריו להקה שלמה של חברים כמוהו, סקרנים, עומדים קפואים ובוהים, כמו משחקים איתנו "דג מלוח". עברון מספר: "אנחנו סופרים מדי שנה 300 ויותר צבאים באזור הזה, ובטוח יש יותר. אנחנו לא סופרים ספירה טוטלית. יש כאן כמה נחלים - ציחור, צניפים, חיון וגירזי - ובכל אזור בתוכם חיות להקות אחרות. בכולם גדלים עצי השיטה, שהם מקור המזון העיקרי של צבי הנגב, וכתוצאה מכך יש לנו כאן את מאגר צבי המדבר הגדול ביותר בישראל".
מדהים שיש כל כך הרבה חיים באזור כל כך צחיח.
"כן, זה מפתיע. במסלול שנלך בו עכשיו, של נחל ציחור, לאן שלא תסתכלי תראי להקות שלהם, או צמדים, או יחידים, וזה מה שכל כך ייחודי לספארי הזה. אין סיכוי שתבואו לטייל ולא תיתקלו בכמויות של צבאים. זה מובטח".
השיטה של השיטה
השמורה נמצאת בין שני אזורים - הר הנגב בצפון ו"מסיב הרי אילת" בדרום. בניגוד לשתי השמורות האלה, שבהן יש הרבה נתיבים לטיולים רגליים, כאן יש רק מסלול רגלי אחד, ולכל יתר נקודות העניין, שבהן תצפיות מרהיבות, צריך להגיע ברכב, כי המרחקים גדולים מאוד, ומסתכמים לעתים בעשרות קילומטרים. "כל הנגב, מבקעת סיירים עד צפון הנגב, זה שטחי אש", מסביר עברון. "צה"ל נפרס פה בשנות ה-80, כשנסוגנו מסיני. ואני יכול להגיד שהשמורה הזאת היא כל כך מוצלחת דווקא כי היא בלב שטחי אש. במשך כל השבוע אסור לאזרחים להיכנס אליה, ובעלי החיים וכל המערכת האקולוגית מתנהלת באין מפריע. זה שיורים פגז פה ושם - זה לא מפריע להם בכלל".
הכניסה למטיילים מותרת רק בסופי שבוע - משישי (או ערב חג) בצהריים ועד שבת (או חג) בערב. אפשר לטייל פה ימים שלמים מבלי לצאת. אסור לישון בשטח אלא רק בחניונים שבתוך השמורה. יש ארבעה כאלה. מותר להסתובב רק בשעות האור. בחשכה חייבים להיות ממוקמים בחניונים, כי בלילה השמורה היא אך ורק עבור החיות. עברון: "צריך רכב ארבע על ארבע. פגשתי גיבורים שטיילו פה ברכב פשוט, אבל זה לא מומלץ ובטח שמסוכן במצוקים. לנחל ציחור, שהוא הנקודה הכי מיוחדת, אי-אפשר להגיע ברכב פרטי. האדמה רכה והרכב ישקע מהר מאוד".
כמו שעברון הבטיח, ראינו הרבה צבאים, ואפילו לא צריך למהר ולתעד אותם. גם אם תפספסו את הלהקה הזו, בן רגע תבוא אחרת. הצבאים לא נבהלים, הם רגילים לרעש הג'יפים, ואנחנו נצמדים לשבילים המסומנים ומתבוננים בהם מרחוק. אציליים, יפים ומהירים.
איזה עוד חיות אפשר לראות פה?
עברון: "מגוון עצום של ציפורים, וגם טורפים כמו זאבים, שועלים, צבועים, קרקלים, שאותם אנחנו פוגשים רק מדי פעם רק כי הם מאוד ביישנים. האוכלוסיה האחרונה בישראל של שועל הנגב נמצאת כאן, באזור צוקי ציחור. שועלי הנגב אוהבים לצאת בערבים, ויש להם כפות רגליים שעירות שמאפשרות להם לנוע בצורה נוחה על האדמה החולית. הם אוהבים חולות, ועברו לפה מהערבה, אחרי שהיא התמלאה בשטחים חקלאיים. מתברר גם שיש פה חתולי בר גזעיים, טהורים, שלא מעורבבים עם זני חתולי בית. זה נמצא במחקר שעשה פקח שלנו, ראובן הפנר, במשך שנים. הוא תפס במלכודות חתולים שמשוטטים פה, ולקח מהם דגימות דם. הוא מצא שאין זיהום גנטי, כי הם מרוחקים מאזורי יישוב. זה דבר מאוד נדיר. כל שעה חווים כאן משהו אחר".
עוד אנחנו מדברים, וד"ר טל פולק, האקולוגית של רט"ג באזור הערבה, שגם נמצאת איתנו בסיור, מוצאת פתאום עקבות של בעל חי. "אלו עקבות של צבוע שנותרו על בוץ שהתייבש, מה שאומר שהוא היה פה מזמן. הוא עשה סיבוב וחזר אחורה, כי רואים את העקבה האחוריות לפני הקדמית. זה מעניין לראות שכל דבר נשאר מוטמע בקרקע, במיוחד בשטח המדברי".
מה מקור המים של החיות שאנחנו רואים?
"צבאים לא צריכים מקור מים. הם מקבלים הכל מעצי השיטה. ראם צריך אחת לשבוע להגיע לאזור מים - והם מגיעים לנחל פארן לאזור הקידוחים. גם הפרא חייב מקור מים".
איך מקבלים מים מעצי השיטה?
"יש פה כמה מינים של שיטה, שנבדלים בצורת הפרי. לשיטת הנגב יש פרי בצורת ירח, ובתוכו נאגרים נוזלים. הגיל של העץ לא ניכר בגודלו, אלא בכמות המים שהוא אוגר בתוך הפירות שלו. כשיש עץ גדול, ירוק, עם הרבה פרי, זה מעיד על כמויות המים שמגיעות לשטח שלו בשיטפונות. לכן עצים כאלה מקיימים כל כך הרבה בעלי חיים - לא רק צבאים ופראים, אלא גם מינים של ציפורי שיר, כמו למשל סבכי שיטים - ציפור שחשבו שנעלמה לחלוטין אבל מצאנו אותה בנחל הזה, ארנבות ועוד. זו סוואנה פרועה, ענקית ומאוד מיוחדת".
ואיך השיטה חיה פה?
"אנחנו באקלים צחיח קיצון, 30-20 מילימטר גשם בלבד בשנה שמגיעים בשיטפונות עונתיים, ולא כל שנה. השורשים של השיטה לא מתחפרים לעומק אלא מתפרסים לרוחב, וכך הם נהנים ממי הנגר בזמן השטפונות. מדי שיטפון אנחנו רואים עצים מאוד גדולים שפתאום שוכבים או נוטים על צידם ובית השורשים נחשף. הרוחב שלו יכול להגיע לפי ארבעה מגובה העץ".
לשמור על הזרימה
הנוף בתוך שמורת הנחלים הגדולים הוא של צוקים גבוהים ומדרונות תלולים. למי שאוהב נהיגת שטח אקסטרימית - פה יש את זה בגדול. המלצה שלי: חשוב להתלוות לנהג מיומן מאוד, כי האקסטרים עלול להפוך לטיפה מסוכן כשמנסים להגיע לנקודות תצפית מעניינות במיוחד.
אחד המאפיינים הנוספים של השטח הוא צבע האבנים, שרובן שחורות כמו פחם. "הצבע הזה מגיע מהתחמצנות של מתכות שמצויות בתוך האבן", מסביר עברון. "אם נחפור נראה אבנים לבנות, אבל כשהאבנים באות במגע עם האוויר, יש חמצון ונוצר הצבע השחור. הוא מאפיין את כל המרחב פה. כל הגבעות מצופות באבן הזו, שמתחתיה יש שכבות של חרסית. כשיורד גשם, מכמות של שבעה מילימטר ומעלה, המשטח של החרסית נאטם והמים לא מחלחלים אלא זורמים על פני הקרקע אל הנחלים המרכזיים. לכל גבעה כזו יש חשיבות למנת המים שיקבלו העצים שגדלים בנחל. לכן אנחנו מאוד מקפידים שאנשים ייסעו על הדרכים הקיימות והמסומנות בלבד, כדי שהנתיבים של המים לא ישתבשו. כתם בנוף המדברי שקורה מעקבות של רכב יכול להפוך לערוץ זרימה צדדי, שיסיט את המים מהנתיב שבו היו גולשים באופן טבעי על המדרון ואל הנחל".
מודיעין שלום
בשמורת הנחלים הגדולים יש כמה וכמה מסלולים לרכבי שטח, שמסומנים בצבעים שונים. באתר האינטרנט של רשות הטבע והגנים, וגם במשרדי הרשות במדרשת בן גוריון בשדה בוקר, אפשר למצוא מפה ולקבל תדריך על המסלולים לרכב, וגם על המסלול הרגלי, ולהגיע אליהם עצמאית. בשמורה עצמה אין שירותי מטיילים, למעט חניוני הלילה, אבל אם נתקעים או קורה משהו בהפתעה, אפשר להתקשר למוקד של רשות הטבע והגנים (ממקום גבוה עם קליטה), 3639*, ויגיעו מיד.
