בשיתוף מאגמה
אני לא יודע מה הקורונה עשתה לכם, אני החלטתי שאני מתחיל להגשים חלומות.
מה לעשות שהחלום הראשון ברשימה שלי הוא לטייל באפריקה? מרחבים, נופים, שמיים בלי סוף.
הנפש שלי יוצאת לכל אלה. אבל לך תמצא איך לעשות את זה בזמן שאני אישית מכיר אנשים שברגע האחרון לא העלו אותם למטוס רק כי לא היה להם את הטופס המתאים.
האמת? החשש שלי לא היה מהקורונה, אלא מחוסר הבהירות סביב הנהלים.
לאיזה מדינות מותר לטוס? איזה מסמכים צריך? צריך בידוד? מתי? איפה? יש בכלל מסעות לאפריקה? כולי באנרגיות של הגשמת חלומות, אבל יש מצב שעודף טפסים ונהלים עומדים ביני לבין אפריקה.
"לא יקרה", אומר לי ירון, חבר שאני סוחב איתי מהצבא. "אין מצב שפתחו מסעות לאפריקה. תהיה ריאלי", הוא אוהב להיות דאונר ואני, מה לעשות, אוהב אותו, אפילו שהוא החבר המבאס.
מי משוגע לצאת לאפריקה בתקופה הזו?
אז מצאתי משוגעים. חברת מאגמה שמובילה כבר שנים מסעות שטח בעולם, מוציאה את פרויקט "אפריקן דרייב" לנמיביה ואני מחליט, בתור התחלה, לברר פרטים.
"אני צריך לחשוב על זה" בבית עם אשתי והשיחה ברמקול. להירשם? לא להירשם? לא יודע כבר מה להחליט.
"אין בעיה, תחשוב על זה", אומרת הבחורה החביבה מהמשרד "רק תדע שהמסע מלא ונשארו שני מקומות אחרונים".
"רק השבוע שמעתי על זה", אני אומר לה, מנסה למשוך זמן.
"נכון", היא עונה, "אחרי שנה של סגרים אנשים פשוט רוצים לטוס".
נמיביה. הנה אני בא.
ארזת לבד?
ומאותו רגע זה לא נשמע משוגע בכלל: אני מקבל רשימת משימות מסודרת שצריך לבצע לפני המסע ופתאום הכל נהיה יותר ברור ואפילו ריאלי.
שדה התעופה בארץ לא ריק אז כנראה שאנשים באמת רוצים לטוס.
הכינו אותנו לכך שנזדקק להרבה סבלנות אבל אנחנו מגיעים לשדה התעופה כל כך מסודרים עם כל המסמכים והבדיקות שדי מהר אנחנו כבר בדיוטי פרי.
צוות המטוס של את'יופן איירליינס סבלני ומקפיד שכולם עם מסכות.
נחיתת ביניים באדיס אבבה וגם פה ניכרים סימני הזהירות: המון עמדות לחיטוי ידיים, חיישנים לגילוי חום והכל מסביב נקי, כולנו מעריכים את ההקפדה היתרה ובעיקר אנחנו שוב שמחים לגלות שכל המסמכים שלנו מסודרים, כפי שהנחו אותנו.
טיסת ההמשך לנמיביה לא ארוכה. מטוס תיירים גלמוד מגרמניה עומד ליד המטוס שלנו, אבל מתברר שהמחשבה האופטימית ששוב ילך לנו מהר הייתה מוקדמת מדי.
זה "זמן אפריקה" מסביר לי בחיוך מנחם עבדי, מנכ"ל מאגמה ומדריך המסע, עליו עוד ידובר.
אין מה לעשות, השילוב של הבדיקות הקפדניות עם הזמן האפריקאי, הוא שילוב מאתגר, אבל בסוף זה קורה: אנחנו יוצאים מהשדה לכיוון ווינדוק בירת נמיביה שנמצאת במרחק 40 ק"מ משדה התעופה. המלון נעים ומפנק, והעייפות הופכת לחיוך .
ברוכים באים לנמיביה.
לט'ס היט דה רואד!
למחרת בבוקר שיירת הג'יפים שלנו כבר מחכה: רכבי טויוטה חדשים, אוטומטים, מפנקים. בכל רכב שני מיכלי דלק, שני גלגלי ספייר, בקבוקי מים קרים ומקרר קטן שישמור על הטמפרטורה הנכונה של כל מה שיכנס אליו ויאללה, לדרך! הרכב הזה הולך להיות הבית שלנו ב-11 הימים הקרובים.
ויש גם צוות גדול: צוות נמיבי מקומי, רכב לוגיסטי עם צוות מנהלה שכבר בפריסת הקפה הראשונה במסע גרמו לי להבין שאני במקום הנכון ועוד רכב, מוביל, שבו נמצאים רופאה עם ציוד רפואי, מלווה חברתית וכמובן, מנחם עבדי: מומחה לאפריקה והמנוע מאחורי המסע לנמיביה, כי עבורו השאלה לא הייתה "האם?" אלא רק "איך"? בימים שבהם טיסות מתבטלות והקורונה מוציאה אנשים למרחק שבין יוון לכרתים האיש הזה לא ויתר ובהמון עבודה, אחריות ותעוזה, הצליח להוציא את המסע הזה לפועל. שאפו.
הדרכים בנמיביה ארוכות ויפות והאנשים? לא הרבה. בכל נמיביה חיים רק שניים וחצי מיליון תושבים בשטח שגדול כמעט פי 40 מישראל. זאת המדינה השנייה בעולם בריקותה אז אם בארץ ביקשו מאיתנו לשמור על מרחק של שני מטרים, פה אפשר לספור גם 2 קילומטרים או 20 או 200.
אנחנו עוצרים בסוואקופמונד: עיירה שנבנתה במאה ה-19 על ידי הגרמנים ששלטו באזור ונראית כמו אירופה באמצע אפריקה. מי בא לאכול אפפלשטרודל?
בין הסמטאות, הכנסייה, בתי האבן ובתי הקפה, אנחנו אשכרה אוכלים פאי תפוחים וחוץ מזה שזה טעים ושזה קטע, זה גם מתחיל להסביר את נמיביה: פראית ומלאת עוצמה אבל גם מעודנת, עטויה בשכבות שאני עוד רחוק מלהבין.
על קו הגיאות
מתי בפעם האחרונה פערתם את הפה אל מול מראה עוצר נשימה? זה מה שקורה לי כשאנחנו מגיעים אל הדיונות שלחופי האוקיאנוס האטלנטי: משלבים ל 4X4 ויוצאים לנהיגה לאורך החוף.
המפגש בין דיונות החול העצומות לבין הים הכחול עוצר נשימה. הנהיגה כיפית ומזג האויר במפרץ וולפיס ביי נפלא: ערפילים מסתירים את השמש, האור הרך והרוח הקלה מחדדים את יופיין של הדיונות העצומות ואין מי שפניו לא מתמלאים בחיוך עצום למראה מושבות דובי הים השרועים על החוף: מאות דובי ים הופכים עולמות, זוחלים בסרבול על גחונם וקופצים בלוליינות בין הגלים. קורמורנים ושחפים שחורי כנף מהלכים על החוף, להקות פלמינגו אוספות מזון ולפתע, ממש מולנו! להקת לוויתנים ארוכי סנפיר מטיחים את זנבותיהם העצומים במים ונושפים "מזרקות" של רסיסי מים אל השמיים.
מערך חיים שלם ומרגש מתנהל על קו החוף.
את ארוחת הערב אנחנו אוכלים בין קפלי הדיונות: הפעם זהו "פונדו אפריקאי" : מוטות צליה מברזל, נתחי בשר עסיסיים שכל אחד צולה על פי טעמו, תוספות טעימות, הכל תחת שמי אפריקה זרועי הכוכבים
ואני מרגיש את הגאות לא רק באוקיינוס הגדול, אלא גם באוקיינוס הפרטי שלי.
רצויים מתמיד
בשל הקורונה, התנועה בנמיביה מוגבלת לתושבים ופתוחה לגמרי לתיירים, זאת תפיסה אחרת מבארץ: התיירים המחוסנים רצויים פה ונמיביה מתייחסת אל התיירות כאל משאב חשוב ועושה מאמץ לאפשר לתיירים להנות. כך שמצד אחד המקומות ריקים יחסית, אין הרבה תנועה ובעלי החיים קרובים מתמיד,
מצד שני, כמעט שנתיים ללא תיירות גורמים לכך שכולם פה מסבירי פנים ויוצאים מגדרם להנעים את שהותינו.
מחר נמשיך לגלות את נמיביה.
הנופים יתחלפו לנופים אחרים.
ואני מרגיש, בדיוק כמו שרציתי ואף מעבר לכך.
מרגיש שאני מגלה עולם ושהחוויה הזו היא באמת חד פעמית.
רגע לפני שאני נרדם, אני שולח תמונות לירון הדאונר שעונה לי "בסדר, יא נודניק, צדקת"
ולאשתי שידעה בדיוק מתי לדחוף אותי מהאזור המהסס לתנועה של מסע.
תודה לך, אהובתי, אני כותב לה.
הציניות תחזור עוד שבועיים, עכשיו היא בחופשה.
בשיתוף מאגמה
פורסם לראשונה: 11:20, 13.07.21
