בשיתוף מאגמה
די מהר אחרי שנחתנו בשדה התעופה הקטן אנחנו יוצאות לדרך. מהר מאוד אנחנו מגלות שלמילה "דרך" יש משמעות אחרת באוגנדה, שרוב דרכיה אינן סלולות והן בעצם דרכי עפר אדומות שנמתחות עד האופק. תוסיפו לכך נהיגה בצד שמאל ואינספור בורות ומהמורות ותבינו שמדובר בתפיסת כביש אחרת. אבל הירוק עוטף מכל עבר ואנחנו מוקפות בהרים, אגמים, נהרות, ריחות זרים ומשכרים והמון, המון אנשים. העיניים לא יודעות לאן להסתכל מרוב שפע. שיירת רכבי השטח של מסע מאגמה צ'אלנג' יוצאת לדרך.
כשתיירת היא מחזה נדיר
אני מודה שזו בורות מוחלטת אבל עד המסע לאוגנדה, "אפריקה" הייתה בשבילי מדבר: צהוב, חם, שומם ולוהט. בדיוק ההפך מאוגנדה הנפרסת לפנינו כמדינה ירוקה ומלאת מים. ארץ טרופית יפה, חיה, קצבית ומגוונת שיושבת בדיוק על קו המשווה ושאי אפשר שלא להתפעל מכמויות המים הענקיות הזורמות בה. במיוחד כששטים אל מפלי מורצ'יסון שנופלים מגובה 140 מטרים. אלו המפלים המפורסמים שמהם יוצא הנילוס הלבן שמספק חיים ליבשת אפריקה ולהמוני בעלי החיים שמגיעים להרוות את צימאונם בנהר העצום. מחזה מדהים.
נשים לבושות תלבושות צבעוניות נושאות ג'ריקנים של מים או אשכולות בננה על ראשן, גברים נוהגים בטוסטוסים (בודה-בודה) מרכיבים עליהם שלושה ילדים ושק אורז.
אנחנו לומדות להכיר את בתי הבוץ הדלים בהם חיים רוב תושבי אוגנדה ללא מים זורמים, אבל עם המון חיוכים. המפגש עם תושבי אוגנדה מעורר בנו מחשבות על הקשר בין תרבות הצריכה שלנו ורמת האושר שלהם. איך זה, אנחנו שואלות
את עצמנו, שהם מחייכים כל כך בקלות? איך זה שהאושר נראה כל כך זמין כאן, דווקא אל מול הדלות?
אולי בגלל שתיירים הם מחזה די נדיר באוגנדה - בטח במקומות אליהם אנחנו מגיעות - ואולי זה סוג של חביבות טבעית? מה שברור הוא שהם מאוד שמחים ליצור קשר, גם בלי מילים. ואנחנו? רק תנו לנו הזדמנות לפגוש ילדים באפריקה ותראו מה קורה לחבורת נשים שעד אותו רגע שמרה על שלווה יחסית.
שמורות טבע ענקיות
אוגנדה נחשפת בפנינו בקצב שלה. בכפרים הקטנים אנחנו פוגשות שיירות ארוכות של תלמידים שצועדים עם שחר לבית הספר כשהם לבושים בחולצות צבעוניות ועונבים עניבות, כי ככה זה באפריקה: הפראי והמודרני מתערבבים להם יחד.
הדרכים מרהיבות ביופיין ושמורות הטבע בלתי ניתנות להכלה: ג'ירפות, היפופוטמים, אריות ופילים – כולם חיים בדיוק כמו שהטבע ברא אותם וכך אנחנו רואות אותם: לא בכלובים אלא הכי מקרוב שאפשר. עדות לרגעים אמיתיים של תנועה, הישרדות, והרבה מרחב וזמן.
עדר אנטילופות כמו זרוע בעשב לעת שקיעה, לצידן ג'רפות מלחחות צמרת, וגם הלביאה שעוד רגע תבוא בשקט, היא חלק מהבריאה.
באחד הבקרים אני מתעוררת מוקדם ושומעת קולות שאני לא ממש מכירה: מבט מהחלון מגלה לי קבוצת גורי קופים שמשחקת בהתלהבות על דשא המלון. הטעם של הקפה ללא ספק מרגיש אחרת אל מול המתוקים האלה.
אם כבר מדברים על קפה – אז הוא לא ממש טעים פה, עד כמה שזה יישמע מוזר לומר זאת על ארץ בה תוכלו למצוא בצידי הדרכים שיחים ועצים עליהם גדלים פולי הקפה - אולי זה רק עניין של הרגל. אבל התה לעומת זאת, נהדר ונקטף במקום. ויש עוד טעמים לאוגנדה: בננות בכל מיני מינים, מנגו קטן ומתוק, אננסים בלי סוף, שלושים (!) סוגים שונים של תפוחי אדמה שאפשר למצוא רק פה והכל טרי, ריחני, צבעוני ונגיש. שפע טרופי משגע.
פנינת אפריקה
שום דבר לא מכין אותך למפגש פנים אל פנים עם שימפנזים אמיתיים: אנחנו גורבות גרביים עד לברך, מתחלקות לחוליות, מקבלות תדרוך ויוצאות למעבה יער הגשם, בחיפוש אחר השימפנזים. הנה הם. וכל כך דומים לנו. אנחנו בשקט. רק משקפות עוברות מיד ליד, ורעש של מצלמה. משפחות שלמות של שימפנזים צולמו בכל זווית אפשרית ולא סתם: זהו אחד המקומות האחרונים בעולם בהם ניתן עדיין לראות שימפנזים בטבע. לא ברור מי התרגש יותר מהמפגש. אנחנו או הם.
יש משהו מרגש וכובש באוגנדה. זו מדינה שנכנסת ללב וגורמת לך להתאהב בה. היופי הפראי והבתולי שלה שעדיין לא התגלה על ידי המוני תיירים, האנשים הפשוטים וטובי הלב שמקבלים בסבר פנים יפות וברוחב לב את המעטים שמגיעים. תחושת הראשוניות שכרוכה בהגעה לאזורים נידחים ולא מוכרים – כל אלה מרגישים קצת כמו כניסה ישירה לתוך ערוץ נשיונאל ג'אוגרפיק רק שהפעם – אנחנו משתתפות ולא רק צופות.
אני מסתכלת סביבי, קבוצת הנשים שלפני המסע לא הכרתי נכנסת עמוק לתוך הלב שלי, יש במסע הזה נשים חילוניות ודתיות, יש קיבוצניקיות ויש עירוניות. אחרי שבוע יחד באפריקה, אף אחת לא מסוגלת להבדיל מי היא מה. והאמת? לאף אחת זה לא אכפת. הצוות הנפלא שמוביל את המסע דואג לפרטים שאפילו לא דמיינתי שצריך לחשוב עליהם ואני לא יודעת אם זאת הרוח הטובה של אוגנדה, הקבוצה המדהימה או הצוות הכל כך מיוחד שמוביל אותנו פה אבל אני יודעת שכבר הרבה זמן הלב שלי לא היה כל כך רחב ומלא הודייה.
כשוינסטון צ'רציל הגיע לאוגנדה הוא התאהב בה ונתן לה את התואר הנפלא "פנינת אפריקה". אז האם הרצל טעה בכך שהביא אותנו לישראל ולא לאוגנדה? אין לי תשובה חד משמעית. אוגנדה מדהימה, ירוקה, בתולית ומרתקת. האם הייתה נשארת כזו לו הקמנו שם את מדינת ישראל? אני בספק. מה שכן, בעיני חובה לראות, לחוות ולהריח אותה.
אני מאושרת על ההחלטה לצאת למסע ומודה לכל השותפות לחוויה ולדרך.
*מסע מאגמה צ'אלנג' לאוגנדה מתאים גם לנשים שומרות מסורת.
בשיתוף מאגמה
פורסם לראשונה: 13:27, 18.11.21
