בשיתוף מאגמה
כמעט ארבעה חודשים אנחנו צמודים לטלפון, ישנים בחצי עין פקוחה, מתנדבים איפה שאפשר ומבטיחים אחד לשניה: כשהחייל שלנו ישתחרר ממילואים ניסע לכמה ימים.
בשלב מסוים הבנו שבתוך התקופה המורכבת הזו אנחנו חייבים לשמור על שפיות. אז נראה לנו הגיוני לנסוע לכמה ימים.
לא בלי היסוסים, כן? אבל דווקא הילדים הגדולים עודדו אותנו לנסוע: צאו קצת, אנחנו צריכים אתכם חזקים לעוד הרבה זמן. אז נסענו.
להתאוורר, לנשום, להתנתק ולחזור הביתה בכוחות מחודשים.
חיפשנו יעד קרוב, טיסה קצרה, ובשונה ממנהגנו - משהו מאורגן. בתוך כל הכאוס - שמישהו אחר ייקח על עצמו לתאם טיסות, לבדוק מלונות, להזמין רכבים ולבחור מסלול. שמישהו אחר יתעסק בזה. אם לשים את הראש על דיונה, אז עד הסוף.
דיונה של שלג בסרביה? שאלה אשתי. זוג חברים שמטיילים כבר כמה שנים עם מאגמה הציעו לנו להצטרף אליהם למסע ג'יפים בסרביה. יאללה, נשים ת'ראש על דיונה של שלג.
ההיסוס האחרון נעלם כשאשתי ענתה עוד לפני ששאלתי: ביררתי. במאגמה אפשר לבטל השתתפות מכל סיבה עד 12 שעות לפני היציאה למסע. מכל סיבה? מכל סיבה. עכשיו כבר לא הייתה שאלה. נוסעים.
טיסה של שעתיים וחצי ואנחנו בעולם אחר. נוחתים בבלגרד, מקבלים ג'יפים ודי מהר אנחנו מרגישים בתוך גלויה: יערות אדירים, נהרות שוצפים, דרכי שלג קטנות חולפות בין כפרים נסתרים, קניוני ענק מצוקיים ודרכי שטח פתלתלות שלא מביישות שום טרק בעולם. הג'יפים ברמה גבוהה, מחוממים ונעימים ואנחנו נוסעים יחד בשיירה, חבורת ישראלים שכמונו, נסעו כדי לנסוע.
הכל גבוה ומושלג ומרגיש כמו אגדה
קניון "דרינה" לא פחות ממדהים. זו שמורת טבע ענקית של אלפי עצי אשוח ואורן. הכל גבוה ומושלג ומרגיש כמו באגדה. ענפי העצים כבדים מרוב לובן וכן, משקפי שמש בשלג הן אביזר הכרחי. אנחנו מעבירים הילוך לארבע על ארבע ומפלסים את הדרך בשלג עד למורד הקניון.
הנהיגה בשלג היא חוויה מיוחדת: נוהגים לאט, לא ממהרים לשום מקום.
12 צפייה בגלריה
השלג הרך לא מפסיק לרדת. עוד כמה שעות הדרך שוב תתכסה וכאילו לא היינו כאן.
(צילום: shutterstock)
הילוך כוח איטי, תחושת בראשית והנאה עצומה. הרכבים שלנו מותאמים לנהיגה בשלג, כולנו מצוידים במכשירי קשר, ואנחנו בידיים טובות.
חלק מהדרכים מפולסות וטרקטורים ענקיים מפזרים עליהן מלח על מנת להמיס את השלג שנערם לאיטו. אבל ככל שניכנס לתוך השמורה נגיע לדרכים בתוליות שאנחנו הראשונים לנהוג בהן. השלג הרך לא מפסיק לרדת. עוד כמה שעות הדרך שוב תתכסה וכאילו לא היינו כאן.
ליד נהר הדרינה אנחנו מחנים את הרכבים ויוצאים לתוך הנוף הלבן, הנקי, שעוצר לי את הלב. בקיץ משטח הקרח האדיר הזה הוא נהר, עכשיו הוא קרח בוהק, שמדי פעם פורץ מתוכו כחול של מים.
כוס תה חם ומשהו מתוק לנשנש וזה יהיה מושלם. וזה מושלם. כמו בקסם צוות מאגמה שולף תרמוסים עם תה חם, עוגות נפלאות שנקנו הבוקר במאפיה מקומית ואפילו כסאות מתקפלים כדי שהרגע הזה יהיה באמת מושלם. באחד הג'יפים מישהו מנגן את שלמה ארצי וכל היופי הזה מתמזג בשירה ובפחמימות מנחמות.
לא ידעתי שסרביה יפה כל כך
אין הרבה מקומיים בדרך. גם כי חורף וקר ומי שאין בידיו רכב חזק הדרכים חסומות בפניו. וגם, כי רק מעטים חיים באזורים האלה של סרביה: אזורים כפריים, מרוחקים מעיר הבירה, שהצעירים מהגרים מהם כדי לנסות את מזלם בעיר הגדולה או במערב. אבל הם נחמדים. מה זה נחמדים. אנחנו בעצירה ספונטאנית ליד בית של זוג כפריים. הם מזמינים אותנו אל תוך הסלון הקטן והחמים שלהם, פותחים שולחן של גבינות תוצרת בית, לחם חם וטרי, ירקות וריבות.
12 צפייה בגלריה
בעצירה ספונטאנית ליד בית של זוג כפריים. הם מזמינים אותנו אל תוך הסלון הקטן והחמים שלהם.
(צילום: shutterstock)
איך הם מסתדרים פה בחורף? אנחנו שואלים והם מצביעים על הקופיצה: ערימת החציר שקצרו בקיץ ושמרו כאוכל לחיות המשק, מראים את מדפי הריבות ואת מרתף תפוחי האדמה והנקניקים שנשמרים בחודשי החורף הארוכים. את מה שאי אפשר להגיד במילים מחליפות העיניים ומשקה מקומי עם אחוזי אלכוהול בשמיים שאף פעם לא מזיק.
לא ידעתי שסרביה יפה כל כך. יופי שעושה לי חם בלב. קחו למשל את "נהר הנחש המתפתל" (קניון אובץ): המים חצבו את מסלולם דרך קניון אדיר של סלע גיר, צבעי החום – כחול- לבן חזקים ועשירים, וגולת הכותרת מבחינתי: הנשרים. קניון אובץ הוא שמורה מוגנת של קינון נשרים. אנחנו עוצרים בנקודות תצפית שאפשר פשוט להשתגע. בחיים, ואני מטייל לא מעט, בחיים לא ראיתי נשרים ככה מקרוב. מוטת כנפיים אדירה וממש אפשר לראות להם את הקרחת. ושוב, באמצע שום מקום, הצוות של מאגמה מפנק במרק חם, לחם טרי טרי, וכל היפה והטעים הזה מנחם אותנו היטב.
מהר מאוד אנחנו נהיים קבוצה: הזוגות, אלה שהגיעו לבד, כולנו ביחד. משפחה אחת. לא רק כי המסע מקרב, אלא כי הנסיבות: כולנו באנו כדי לנקות את הראש, להתרחק לרגע ולקבל כוחות.
זלטיבור, עיירת הסקי החמודה שבה אנחנו ישנים שני לילות, היא עיירה מקומית עם מלונות טובים, שוק מקומי קטן ואווירה של פעם. מסביב מלא שלג, אבל הקרח בינינו מזמן נמס ומלחמת השלג הצפויה נערכת ובגדול. תכלס, זה לא ממש באשמתנו: לוקחים אותנו ברכבל אל ראש ההר המושלג, מעלים אותנו למגלשת הרים שנוסעת במהירות בין עצי היער, ומסיימים במערת נטיפים מסתורית, אז לא נתנהג כמו ילדים?! זה הוא התחיל, בחיי.
בכל ערב אנחנו שרים, שותים, ובלי הרבה דיבורים מבינים בדיוק מה קורה בלב. לאף אחד אין צורך לדבר עכשיו על פוליטיקה או על המצב. שים לי אריק איינשטיין פינת שרית חדד.
לא מוותרים על בלגרד היפה
את ימי המסע האחרונים אנחנו מבלים בבלגרד היפה בירת סרביה ופתאום הכל מתחבר לתמונה רחבה. יש בה כל כך הרבה מה לראות בבלגרד: המבצר העותמאני העתיק חולש על העיר העתיקה, נהר הדנובה שוצף תחתיה, המדרחוב החמוד מתהדר במותגים בינלאומיים וטומן בחובו סיפורים מתקופת המלחמה, כמו גם סיפורה המרתק של הקהילה היהודית שחיה פה בעבר. אנחנו הולכים לאט, שלובי זרוע במדרחוב החמוד, בין פתיתי השלג הדקים, קונים מזכרות בדוכן קטן ואפילו עומדים בתור ב"מלון מוסקבה" כדי לטעום את הקרמשניט המפורסם שלהם (טיפ שלי - שווה לחכות!).
בערב האחרון כולנו יוצאים יחד לפאב-מסעדה. אוכלים, שותים, צוחקים. מרימים כוסית למען הסרבים, למען עם ישראל, למען החיילים לשיבת החטופים וכל ההתרגשות מתפרצת שם, בפאב המקומי הקטן. אין ספק שנחזור לארץ בכוחות מחודשים.
בשיתוף מאגמה
