מאז שהסרט "חלף עם הרוח" יצא למסכים ב־1940, גרף שלל פסלוני אוסקר וניתץ קופות, התפתחה סביבו תעשייה של סיורים וטיולים. לא מעט תיירים יוצאים לאטלנטה וסביבתה כדי לבקר במקומות שבהם התפתח סיפור האהבה של רט באטלר וסקרלט או'הרה, על רקע מלחמת האזרחים האמריקנית. הסיורים עוברים גם במוזיאונים שמוקדשים לסרט רחב היריעה, שהסתמך על רב המכר של מרגרט מיטשל. גם הבית שבו מיטשל חיה וכתבה הוא תחנת חובה. אחד המוזיאונים הוא "הדרך של טארה" – טארה, הוא שם האחוזה שבה גדלה סקרלט בג'ורג'יה – השוכן 25 ק"מ דרומית לאטלנטה.
כתבות נוספות למנויי+ynet:
בכלל, הדרום האמריקני משופע בסיורים שלוקחים את המבקרים למסע בעקבות המיתולוגיה הנוסטלגית והשקרית בחלקה, של הדרום הישן. המיתולוגיה הזאת תמיד הציגה את הדרום כמקום של גבורה, כבוד ואצילות – אחוזות מרהיבות, מטעים נרחבים, שדות כותנה, עצי מגנוליה, לילות ירח קסומים, גברים אביריים ואמיצים, יפהפיות דרומיות, אהבות סוערות, אדונים המיטיבים עם עבדיהם הנאמנים, שכל כך מאושרים בעבודתם עד שהם תמיד רוקדים ושרים, וכמובן אומנות שחורות עבות בשר המהוות לעיתים תחליף אם.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בשנים האחרונות גוברת המחאה נגד מה שמכונה תיירות העבדות והמיתולוגיה הנוסטלגית של הדרום בכלל, ונגד חלף עם הרוח בפרט. ב־2020 ניפנפו שירותי הסטרימינג של HBO את אחד הסרטים הפופולריים בתולדות הקולנוע מספריית הצפייה שלהם, משום שהוא מציג עבדות באור חיובי, ובגלל הייצוג הגזעני של הדמויות השחורות. בהמשך חלף עם הרוח הוחזר כשהוא מלווה בסרטים תיעודיים הדנים במורכבות ובבעייתיות שלו.
השבוע, ב־25 במרץ, יחול יום הזיכרון הבינלאומי לקורבנות העבדות וסחר העבדים הטרנס־אטלנטי. על פי ההערכה, בין 13 ל־17 מיליון אפריקנים ואפריקניות נחטפו במהלך 400 שנה כדי שישמשו עבדים ושפחות באירופה ובאמריקה. כמעט 5 מיליון מתו בדרכם לאמריקה. קרוב ל־2 מיליון מהם נרצחו בספינות העבדים. אחרים ואחרות נאנסו, הוכו והושפלו. יום הזיכרון הוא הזדמנות טובה להשמיע את הקולות שיוצאים נגד "תיירות העבדות" – שלמעשה מתעלמת מהאכזריות שבעבדות ומחליפה את האימה והזוועות בנוסטלגיה – ולהציג את השינויים שהיא עוברת ברוח הזמן.
אחת הדמויות הפעילות בניסיון לשנות את המודעות לתיירות העבדות הוא האמן החזותי האפרו־אמריקני דרד סקוט (57). "בניו־אורלינס יש כלכלה שלמה שבנויה על אנשים שעדיין עושים כסף מהעבדות", אמר סקוט, שמתמקד באמנות שהוא עושה בחוויית השחורים בארה"ב. "הם מדברים על המקומות האלה כאילו היה מדובר באתרים יפים, בהם צומחים עצי אלון תמירים. מדובר באתרים של רצח עם".
איילין ג'וליאן, מרצה לספרות השוואתית וללימודי אפריקה באוניברסיטת אינדיאנה, קבלה על כך שבעלי עסקים הפכו את מגורי העבדים שהשתמרו באחוזות ובמטעי הדרום למלונות, "כך שתיירים יוכלו לישון איפה שגרו פעם העבדים. ההיסטוריה של העבדות די התמסחרה. עכשיו היא נהפכה למשהו יפה או מיתי, כך גם אתה תוכל לישון בבקתת עבד, אבל הפעם עם מים זורמים ומיטות נוחות".
"בניו־אורלינס יש כלכלה שלמה שבנויה על אנשים שעדיין עושים כסף מהעבדות. הם מדברים על המקומות האלה כאילו היה מדובר באתרים יפים, בהם צומחים עצי אלון תמירים. מדובר באתרים של רצח עם"
קאת'י האמבריק, שהקימה את המוזיאון האפרו־אמריקני River Road בלואיזיאנה ועמדה בראשו, גדלה במחוז אסנשן, שהיה בעבר אחד ממחוזות העבדים הגדולים ביותר במדינה, וכונה "ארץ קני הסוכר". לדבריה, בשנות ה־70 פירסמו את מטעי הסוכר כאתרי תיירות, ואפילו לקחו אליהם תלמידי תיכון כדי לצלם בהם את תמונות סיום הלימודים.
"בשלהי שנות ה־90 הפריע לי שמרבית המלונות בניו־אורלינס עדיין מציגים את המטעים כאתרי תיירות מרכזיים, בהם אין אזכור לאפריקנים או לעבדים שבנו את המקום, והיו לכוח עבודה חינמי שתרם לכלכלה ולתרבות. בעלי האתרים אמרו לי שוב ושוב שאין להם שום כוונה לשנות את הנרטיב שממנו הם מתפרנסים. כשביקרת בניו־אורלינס בסוף שנות ה־80 ותחילת שנות ה־90, המזכרות בכל חנות מתנות ברובע הצרפתי הציגו דימויים סטריאוטיפיים של אנשים שחורים", אמרה.
המודעות ההולכת וגוברת לבעייתיות של "תיירות העבדות" גוררת נסיונות לשנות את השיח, הייצוג ואופי האתרים. אחת הדוגמאות המובהקות לכך היא מבצר מונרו (Fort Monroe) בווירג'יניה, שנחשב למקום הראשון בצפון אמריקה שאליו הגיעו עבדים אפריקנים כבר ב־1619. בעבר נמתחה ביקורת על האנשים שהפעילו את המבצר, מאחר שהסתפקו בהצגת שלט שכלל מידע על הגעת האפריקנים הראשונים, ואת הדגש שמו על ההיסטוריה של מדינות הדרום ומלחמת האזרחים, ולא על העבדות.
באתר גם התנוסס השלט "פארק הזיכרון על שם ג'פרסון דייוויס" - מי שהיה נשיא הקונפדרציה של מדינות הדרום במלחמת האזרחים. ב־2011, בניצוחו של הנשיא ברק אובמה, הוסב המבצר לאתר זיכרון לעבדים, וב־2021 הוא הוכר ככזה גם על ידי האו"ם. ב־2016 הופקד האתר לראשונה בידיו של מנהל אפרו־אמריקני, טרי בראון, שהוסיף בו סיורים שמדגישים את ההיסטוריה השחורה. "אומה גדולה זוכרת את ההיסטוריה שלה ומאמצת אותה לחיקה על כל מורכבויותיה", אמר בראון.
בוויליאמסבורג שבמדינת וירג'יניה פועל המוזיאון הפתוח "ויליאמסבורג הקולוניאלית", המתאר את החיים של המתיישבים בקולוניות הבריטיות של המאה ה־18, לפני מלחמת העצמאות. במוזיאון, שחקנים מחיים מחדש את המציאות של המתיישבים בקולוניות. על אף שהדימוי של המקום נקשר דווקא עם היסטוריה הלבנה של ארה"ב, האתר עשה לאחרונה מאמצים להציג גם את ההיסטוריה השחורה, והיום כ־30% מהשחקנים במוזיאון הם שחורים, וחלק מהסיורים ממוקדים בנושא העבדות.
מוזיאון באותה הרוח ניתן למצוא גם בווירג'יניה, במה שבעבר היה משכנו של גנרל הבריגדה רוברט יאנג ב־1812, ולאחר מכן הוחכר לחברת פרנקלין וארמפילד, שעסקה בשינוע עבדים. הבניין שימש לאחזקת העבדים לפני שהועברו למטעים בדרום ארה"ב. היום הוא קרוי "המוזיאון לחירות" ויש בו מיצגים, תערוכות ופריטים רבים מאחת התקופות האפלות בתולדות האנושות.
בלואיזיאנה אפשר לנוע ב"שביל המורשת האפרו־אמריקנית" ולבקר ב־26 אתרים, בהם שני מטעים שבהם השתמרו מתחמי המגורים של העבדים, הפארק ההיסטורי הלאומי של נהר קיין קריאול (Cane River Creole National Historical Park) ובו שני מטעי כותנה שהיו בבעלות צרפתית, מוזיאונים אפרו־אמריקנים, שתי כנסיות שהוקמו בידי עבדים משוחררים, וכן אוניברסיטאות שחורות היסטוריות.
גם במטעים המציעים סיורים למבקרים החלו לשים דגש על ההיסטוריה השחורה ועל עוולות העבדות. כך עושים במטע וויטני בלואיזיאנה, במטע מקלאוד בדרום קרוליינה, ובמטע מנוקין בווירג'יניה. מטע וויטני, למשל, מתמקד בהיסטוריה מנקודת מבטם של 356 העבדים ששועבדו במטעי צמח האינדיגו וקני הסוכר. הם מונצחים בפסלים המוצבים במקום שמכונה שדה המלאכים ושמותיהם מתנוססים על "קיר הכבוד".
בעלי המטע, ג'ון קאמינגס, עורך דין לבן, הכריז ערב הפתיחה: "בואו נקווה שעם חיתוך הסרט הזה אנו גם חותכים כל מה שקושר אותנו לרוע של העבר, כדי שנוכל להתחיל מחדש". בוויטני, כמו גם במטע מידלטון פלייס בצ'רלסטון, מקפידים להעסיק כמדריכים, היסטוריונים, מספרי סיפורים ואנשי אדמיניסטרציה אפרו־אמריקנים שהם צאצאים של עבדים, שמסייעים להעביר את המורשת של אבות־אבותיהם.
במסגרת הניסיונות לעשות שינוי, פירסמה הסופרת שרה אנאלואו־סניידר בשנה שעברה בכתב העת "קונדה נאסט טראוולר", "מדריך אתי" שיעזור למטיילים למצוא את הסיורים הנלחמים בגזענות באמצעות חינוך. סיורים שמראים את הדיכוי, כולל השלשלאות שבהן היו העבדים כבולים, שלא רק מפארים את בעלי המטעים הלבנים העשירים, בתיהם הגדולים והריהוט שמילא אותם.
"מטיילים רבים מתייחסים למטעים – אבן יסוד בתיירות בדרום – כמו לפארקים, למוזיאונים או לאתרים היסטוריים: מקום יפה ללמוד בו משהו על ההיסטוריה המקומית לפני שיוצאים לקוקטייל וארוחת ערב", כתבה אנאלואו־סניידר, "אבל את המטעים צריך לחוות אחרת. אנשים שחורים שועבדו, נאנסו, עונו ונהרגו במשך מאות שנים על אדמות אלה, שהן מחנות הריכוז של אמריקה. במקום להירתע מהאמת הכואבת, המטעים חייבים לחשוף אותה. הם מהווים משאב חינוכי חיוני שבעזרתו ניתן להילחם בגזענות של ימינו. לכן, חפשו מטעים שמתמקדים בחייהם של העבדים, אבל יותר מזה, חפשו מטעים שמעסיקים היסטוריונים, מדריכי טיולים ומנהלים שחורים. הימנעו ממדריכים שמספרים סיפורים שמטרתם להפוך את החוויה לכיפית ומהנה ומתמקדת בבעלי הבית".
במאמר מצוטטת ברידג'ט ג'ניה ג'ונס, היסטוריונית וסופרת שעבדה במטע Belle Meade בנאשוויל, שאומרת: "יש אנשים שלא רוצים לשמוע על עבדות כשהם בחופשה, אבל החוויה יכולה לשנות חיים. רבים עוזבים את המטעים בהרגשה טובה אחרי ששמעו את הסיפורים על העבדות והתמודדו עם העבר".
אנאלואו־סניידר תוקפת גם בעלי מטעים שנוהגים לארח במקום חתונות ושאר שמחות. ואכן, כשכוכבי הקולנוע ההוליוודיים בלייק לייבלי וריאן ריינולדס ערכו את חתונתם ב־2012 במטע Boone Hall בדרום קרוליינה, אקטיביסטים יצאו נגד ההחלטה של הזוג. "מכיוון שחתונות הן מקור הכנסה נכבד, מטעים רבים לא ששים לוותר עליו, אבל הנוהג הזה הוא לא הולם ולא מכובד. לטעמי זה מקביל לעריכת מסיבת יום הולדת באושוויץ. לכן הימנעו ממטעים המקדמים חבילות ירח דבש, חופשות או מוצרי פנאי אחרים שפוגעים בדיון רציני על העבדות", כותבת אנאלואו־סניידר.
גם באפריקה התפתחה "תיירות עבדות". אחד המקומות הבולטים שאליהם עולים לרגל ביבשת הוא הכפר ג'ופורה שבגמביה, שהפך מוקד משיכה לאחר שהסופר האפרו־אמריקני אלכס היילי פירסם ב־1976 את ספרו "שורשים: סאגה של משפחה אמריקנית" – רומן עטור פוליצר המסתמך על ההיסטוריה המשפחתית שלו, שהפך גם לסדרת טלוויזיה.
היילי טען שהוא נצר מדור שביעי לקונטה קינטה - לוחם שנולד בג'ופורה ב־1750, נחטף בגיל 17 על ידי סוחרי עבדים ונלקח בספינת עבדים לארה"ב, שם נמכר לבעל מטעים. במסגרת התחקיר שלו היילי הגיע לג'ופורה ושמע ממספר מקומי על ההיסטוריה של הכפר ועל תפיסתו של קינטה על ידי סוחרי העבדים. היילי אף מצא את יומן ספינת העבדים שבה נלקח קינטה. ב־1977 יצאה סדרת הטלוויזיה "שורשים" שהשפיעה על המודעות להיסטוריה ולתרבות של האפרו־אמריקנים, נכללה בתוכנית הלימודים, והעצימה את הביקורים בג'ופורה.
מדריכי טיולים נהגו להביא תיירים למתחם של משפחת קינטה, שם יכלו לפגוש את בינטה קינטה – אישה מבוגרת שהוצגה כצאצאיתו של קונטה קינטה. לאחר מותה של בינטה, קרובי משפחה אחרים תפסו את מקומה. בזכות שורשים, זכתה הקהילה הקטנה של ג'ופורה לקבל מערכות חשמל, מים ותשתיות אחרות, שאזורים כפריים רבים בגמביה טרם הכירו. לא מפתיע שתושבי הכפר הקדישו את המסגד החדש לזכר היילי. במסגד מוצגת תמונה של היילי מוקף באנשי הכפר. גם תמונות מסדרת הטלוויזיה מעטרות את כתליו.
תחנה מבוקשת נוספת היא "נהר העבדים" הסמוך לעיירה אסין מאנסו בגאנה, שם אנשים שנלכדו בידי ציידי עבדים הוכרחו לרחוץ בפעם האחרונה לפני שהועלו על הספינות. למבצרים לאורך החוף בהם שהו העבדים, מגיעים תיירים רבים. "ברגע שאתה נחשף להיסטוריה שלך היא משנה אותך", אומר אנטוני בואדי, אחד המדריכים של Cape Coast Castle, אחד מהמבצרים הללו. "אנחנו מעודדים את אחינו ואחיותינו מארה"ב, מהקריביים ומאירופה לחזור למולדתם כדי להתוודע לתרבות שלהם ולמה שעברו אבותיהם". תיירות השורשים המתעצמת מהווה יתרון כלכלי משמעותי לגאנה, שבניגוד למדינות מערב אפריקה האחרות, קידמה באגרסיביות את המורשת שלה ואת התיירות שסביבה לרגל ציון 400 שנה לסחר העבדים ב־2019.
גם חברות תיור ישראליות העורכות טיולים מאורגנים באפריקה מציעות ביקור במקומות שקשורים להיסטוריה של סחר העבדים, בין היתר בזנזיבר ובטנזניה. בטנזניה שוכנת העיר טאבורה (חברת הדקה ה־90 מציעה לשם דילים וחבילות נופש), שנודעה בעבר בשם קאזה. היא הוקמה בידי סוחרים ערבים ב־1850, והפכה למרכז לסחר בעבדים וצומת מרכזי בנתיב שיירות העבדים שהובלו לחוף האוקיינוס ההודי. טאבורה ידועה ברחובותיה הארוכים, בהם מלבלבים עצי מנגו ענקיים. נטען שמקור העצים הם העבדים שעברו במקום, אכלו מנגו וירקו את גרעיני הפרי.
רמאדהאני קפלה, ראש העיר טאבורה, אמר שתיירות שורשים היא חלק ממאמץ רחב של הממשלה להחיות את ההיסטוריה שנשכחה ולחזר אחרי תיירים ומשקיעים. "בביקור אצלנו אפשר להיחשף לשלשלאות שבהן נקשרו העבדים, למבצר הישן ולעץ מנגו אחד, בן כ־150 שנה, שעליו תלו עבדים חולים ומותשים. הרעיון הוא להזכיר לאנשים את ההיסטוריה שלהם ואת המקום שממנו הם הגיעו, לא משנה עד כמה אכזריים השורשים האלה".
