מטוס ה"טווין אוטר" של חברת סולומון איירליינס כמעט מלא, עשרה נוסעים בסך הכל, שמתבוננים מאחורי מחיצה סמלית בטייסת המשנה מתכוננת לנחיתה. המטוס מנמיך ומי האוקיינוס השקט מתקרבים במהירות. ואז, רגע לפני שהגלגלים מחליקים על המים, נגלה לעינינו שביל עפר. המטוס מקפץ עליו עד לעצירה מוחלטת אחרי כמה עשרות מטרים בודדים. ברוכים הבאים לאי סנטה אנה.
בשום מקום לא היה מידע "תיירותי" על סנטה אנה, האי השכן סנטה קטלינה ופרובינציית מאקירה באיי שלמה. היה כתוב שיש כאן פסטיבל קרבות חניתות, וזה הספיק לי כדי לטוס 30 שעות דרך הונג־קונג, פורט מורסבי בירת פפואה גינאה החדשה והוניארה בירת איי שלמה.
"למי שרוצה הסעה, המחיר הוא 100 סולומון דולר" (קצת יותר מ-40 שקל), אומר בעל הטנדר, ומוסיף ושואל: "לאן מועדות פניכם?".
"אנחנו לפסטיבל wogasia המתוכנן להתקיים מחר", אנחנו משיבים בחשש קל, לאור העובדה שאיתמר ואני התיירים היחידים כאן. "Wogasia?" מתערב אדם נוסף שעומד לידנו, "הפסטיבל נדחה בשבוע. נעים מאוד, אני טד מהאי סנטה קטלינה", הוא מציג את עצמו. "רוצים להצטרף לסירה שלנו בדרך לאי?", יש לנו ברירה?
הגענו לסנטה קטלינה אחרי כ-40 דקות הפלגה בסירת מנוע קטנטונת, גוררים בחול את המזוודה אחרי טד, שהזמין אותנו ללון בבית אביו.
בתי המלון, אם בכלל קיימים, הם לעיתים יקרים להחריד, והאופציה הזולה ולרוב היחידה היא מגורים בחדר בבית מקומי. ידעתי את זה מראש, אך לא היה לי מושג איך נראה אירוח ביתי בשבט מנותק על אי נידח. בטח לא דמיינתי את מבנה העץ הדו-קומתי על עמודים שאליו הוביל אותנו טד, עם מרפסת רחבה, שני כיסאות עץ הצופים אל מרכז הכפר, חלונות עם רשת זבובים, מיטות, מזרנים, סדינים וכריות.
בחצר מבנה שירותים עם אסלה סטנדרטית - הדחת מים באמצעות דלי, וחדר מקלחת לשטיפה עם דלי. פאנל סולארי טוען מצבר שמאיר את הכל באור, בואו נגיד, רומנטי, ולא פחות חשוב: יכול לטעון בחיבור USB את הטלפונים והמצלמות שלנו. במבנה הסמוך חדר אוכל עם שני שולחנות, שבו חיכו לנו תה חם וקערת אגוזי קוקוס – במקום בקבוקי מים מינרליים או פחיות שתייה שאינם בנמצא.
מי השתייה מגיעים ממכל פלסטיק ענק, המחובר למרזב שמנקז את גג המבנה. לצערי לא מקבלים כרטיסי אשראי בלינת הבית, ושילמתי במזומן מראש לעשרה ימים עבור לינה וארוחות בוקר וערב (כ־250 שקל ללילה, כולל הכל) מחשש להסתובב עם ערימות מזומנים במקום שבו כולם מסתובבים עם מצ'טות כל הזמן. לפחות נתנו לי קבלה.
ליד המטבח אנו פוגשים את הנרי, שמסתובב עם מפתח על צווארו ואחראי על חדר טעינת הטלפונים הניידים השכונתי, מה שהופך אותו לאחד האנשים החשובים באי. מעכשיו הוא יעמוד לרשותנו בכל בקשה, ואולי גם יפקח קצת על צעדינו. לדברי המקומיים, אנחנו הישראלים הראשונים שכף רגלם דורכת על האי. סוג של היסטוריה.
"כמעט 50 שנה שלא אכלו כאן מישהו"
אחרי התארגנות קצרה אנחנו יוצאים לסיור היכרות בכפר Roromaru שבו גרים כ-1,000 תושבים מהשבטים Atawa ו-Amwea המשתייכים לגזע המלנזי. מֶלַנֶזיה – קבוצת האיים הכוללת את פיג'י, איי שלמה, ונואטו ופפואה גינאה החדשה - פירושו ביוונית "אי שחור", בגלל צבע עורם הכהה שנראה עוד יותר כהה מתחת לרעמת שיערם הבלונדיני. חלק, מתולתל, קצר או ארוך – בלונדיני טבעי הורס.
את היום הראשון אנחנו מסיימים בשחייה בים, מקום המפלט המושלם מהחום והלחות. הדייגים שבים לחוף בסירות הקאנו המגולפות מעץ. כמה ילדים משתעשעים ותופסים גלים בקאנו משלהם, אבל הערב אנחנו האטרקציה המרכזית.
חוף הים הוא גם המקום היחיד עם מעט קליטה בנייד. אני מנצל את זה לסידורים. הטלפון עובד, אבל אין אינטרנט. איך מבטלים הזמנת מלון בבוקינג ללא אינטרנט? איך מבטלים כרטיס טיסה שהוזמן באינטרנט? איך מוצאים את מספר הטלפון של חברת התעופה ללא גישה למייל? איך?!
ביומיים הקרובים אנחנו מתאקלמים, וזו גם הזדמנות לתושבים להתרגל אלינו. מברכים לשלום, מצלמים ומנהלים שיחות חולין שלא בדיוק דמיינתי שאנהל בשבט נידח. למשל – פיטר, בן קרוב ל-50, מספר לי שהוא לא נוטר טינה לגרושתו שעברה לגור עם גבר בשם פרד. תושב אחר מזמין אותנו לבקר בריזורט שהוא בונה בצד השני של הכפר, עם בריכת שחייה בבאר המים. רוב התושבים דוברים אנגלית – איי שלמה הייתה קולוניה בריטית עד אמצע שנות ה־70.
"מחר אני שוב שט לסנטה אנה", אומר טד. "רוצים לצאת לטיול בכפר קניבלים לשעבר?", אני בודק ביומן ואין לנו תוכניות אחרות למחר.
"כבר כמעט 50 שנה לא אכלו כאן מישהו", מרגיע דובר הכפר Nafinotoga. אחרי פגישה עם הצ'יף ותרומה קטנה לקהילה (200 סולומון דולר) הוא לוקח אותנו לסיור בבית הרוחות הקדוש שמעוטר בגילופי עץ מרהיבים, ובו מוצגות לראווה ערימות של גולגולות. ומשם למערה בצלע ההר שאליה בורחים תושבי הכפר בכל פעם שמתחוללת סופה. מיגונית סטייל איי שלמה.
אחרי גיחה לסנטה אנה אנחנו חוזרים לסנטה קטלינה. בארוחת הערב אנחנו מתבוננים בתצוגת מסכות העץ בחדר האוכל ואיתמר מבקש מטד לפגוש את האומן שגילף אותן. למחרת אנחנו פוגשים את פרד (כן, ההוא שיוצא עם גרושתו של פיטר), שמסכים ללמד את איתמר להכין מסכה מעץ.
שלושה ימים עבדו איתמר ופרד על המסכה שעיצבו יחדיו, כולל צבע שחור שמכינים משרף עץ המעורבב בפחם טחון. אחרי שהצבע מתייבש חורטים עליו בסכין חריצים ויוצרים עיטורים שנראים כקווים לבנים על הרקע השחור.
בג'ונגל, עם סנדלי שורש
כמעט כל צורכי הכפר שלא מגיעים מהים, נקטפים בג'ונגל. הידע והניסיון שנרכשו לאורך אלפי שנים מדהימים. הידעתם, למשל, שסנטה קטלינה הוא המקום היחיד בעולם שבו מכינים פיתיון לדיג מקורי עכביש?
למחרת אנחנו חוצים ברגל את האי לצד השני דרך יער גשם, בסנדלי שורש ("אל תדאגו, אין כאן נחשים מסוכנים") ועוצרים ב"חוות העכבישים". טד לוקח מקל באורך של כחצי מטר ומלפף עליו את קורי אחד העכבישים שחיים באזור ה"חווה". הוא תופס את העכביש בשתי אצבעות ומניח בצד. "מחר יהיו קורים חדשים", אומר טד בעודו מלפף את הקורים סביב המקל.
הוא ממשיך כך עם עוד ארבעה עכבישים עד שהמקל מצופה כולו, ואז תופס את המקל ביד אחת, את קורי העכביש ביד השנייה, ומושך החוצה. מתקבל צינור דק מקורי מעכביש שאותו הוא ממולל לחוט ומלפף בשמיניות סביב שתי אצבעות. הפיתיון מוכן. הוא מגיש לי את החוט המלופף ואני לא מצליח לקרוע אותו.
את פיתיון קורי העכביש מחברים בחוט דיג לעפיפון העשוי מעלי בננה שמחובר לסירת הדיג. הפיתיון מרקד על המים, הדגים חושבים שזה דג קטן ונושכים, שיניהם מסתבכות בקורי העכביש והם לא מצליחים להשתחרר. זה עדיף על קרס דיג רגיל, אומר טד, ואני כבר חושב על רעיון לסטארט-אפ: סוודרים סרוגים מקורי עכבישים.
ממשיכים בדרך וטד עוצר ליד מקל נעוץ באדמה שעליו מושחלים חצאי אגוזי קוקוס. "זו מלכודת לסרטני אגוז הקוקוס", הוא מסביר. "הם באים בלילה לאכול את הקוקוס שמושחל על המקל ולא מרפים עד שאני חוזר ותופס אותם".
יער הגשם הצפוף נגמר ממש על קו החוף הסלעי בצד השני של האי. הים כאן לא שקט. אנחנו נכנסים למים ומתחילים להיסחף בזרם החזק במקביל לחוף. זה נראה מסוכן ואין נפש חיה באופק. אנחנו יוצאים מהמים ונשארים על החוף לבד, עם אגוזי קוקוס וסרטנים שאוהבים אותם.
לובסטרים עם קרקרים
למחרת בבוקר אנחנו מבחינים בקבוצה צפופה של דייגים בסירות קאנו ששטים במבנה תוך כדי דפיקות חזקות עם המשוטים במים. הם מבריחים את הדגים שמתחבאים מתחת לסלעים ואז תופסים אותם עם צלצלים המחוברים לרצועות גומי. אנחנו מביאים את המשקפות, השנורקלים והסנפירים שהבאנו איתנו ומצטרפים לדייגים.
השיטה כה יעילה שהדייגים תופסים דג כמעט בכל צלילה. הדגים מנוקים במקום ונשלחים הביתה לנשים שעוטפות אותם בעלי בננה ומכניסות לתנור מיוחד שדולק כל הזמן. הדגים נשמרים לאורחי הפסטיבל, אבל יצורים אחרים מותר לנו לאכול, ואנחנו מתכבדים לארוחת הבוקר בשני לובסטרים בתוספת קרקרים, מלפפון ותה עם ריבה. כנ"ל גם למחרת.
רגע לפני שאנחנו מתרגלים לתפריט החדש, החופשה שלנו עומדת להסתיים. מחר הפסטיבל והאי מתמלא באורחים מהאיים בסביבה, ובהם 14 רופאי שיניים אוסטרלים שמטפלים בהתנדבות בשבטים. "חשבנו שלעולם לא נראה שוב אדם לבן", אמרנו להם בהתרגשות כשנחתו על החוף לבושים חליפות הצלה צהובות שהביאו איתם. 16 אורחים לבנים זו סיבה מספקת לפתוח תערוכת מזכרות מיוחדת.
בין המציגים - החייל המשוחרר והאמן איתמר כץ. סגרנו מעגל ונותר רק לקוות שמזג האוויר יישאר רגוע, שנוכל להפליג בחזרה לסנטה אנה, שהמטוס הקטן יוכל לנחות ושיהיו לנו מקומות ישיבה בדרך חזרה, כי את כל הכסף המזומן שנשאר לנו ביזבזנו על מזכרות בתערוכה, ואנחנו לא רוצים להיתקע בלי כסף באי של קניבלים.