הכול התחיל בזכות הזהב. עד שמצאו אותו בשנת 1858, הכול היה די מנומנם בחבל הארץ הקנדי המכונה היום בריטיש קולומביה, שבדרום־מערב קנדה. במשך אלפי שנים חיו בו עשרות רבות של שבטים אינדיאניים, שחלקם ניהלו קשרי מסחר זה עם זה, חלקם ניהלו מלחמות אינסופיות, וחלקם גם וגם.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
האירופאים הראשונים שהגיעו פגשו את האינדיאנים (היום ברוח הפוליטיקלי קורקט כבר לא קוראים להם כך, אלא "העם הראשון") שחיו לאורך החופים. אל פנים הארץ הגיע האיש הלבן בעקבות הפרוות. חברת הדסון ביי, ששלטה לחלוטין בסחר הפרוות בצפון אמריקה, שלחה את עובדיה אל כל רחבי הטריטוריות הצפון־מערביות כדי לסחור עם המקומיים – אסקימואים באזורים הארקטיים ואינדיאנים באזורים המיוערים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עובדי החברה בנו תחנות מסחר בלב אזורי הציד המסורתיים, ושילמו למקומיים בנשק, תחמושת ואלכוהול תמורת הפרוות שסיפקו. נשק ותחמושת כדי להגדיל את הציד, ואלכוהול כדי לוודא שהציידים ימהרו לחזור לתחנת המסחר. פעם בשנה הייתה יוצאת משלחת מתחנות המסחר הללו עם הסחורה, ועוברת מאות קילומטרים בחתירה בסירות קנו אל התחנה הראשית בוויקטוריה, בירת קולומביה הבריטית, שלחופה המערבי של קנדה.
ב־1857, רגע לפני שנמצא הזהב, חיו ברחבי אזור בריטיש קולומביה כ־70,000 איש, 500 מהם בלבד היו לבנים, כמעט כולם עובדי חברת הדסון ביי. כל היתר אינדיאנים. פורט ויקטוריה, שעל האי ונקובר, הייתה נקודת היישוב הלבנה היחידה, וגם היא הייתה קטנטנה, מנומנמת ומנותקת מהעולם החיצון.
ואז הגיע הזהב. מי שמצא אותו היו אינדיאנים בני שבט שושוואפ. הם מצאו את הזהב על גדות נהר תומפסון, ממש היכן שנמצאת היום העיירה ליטון (Lytton), מקום שעלה השנה פעמיים לכותרות. הפעם הראשונה הייתה כשנמדדה שם הטמפרטורה הכי גבוהה אי פעם בקנדה, והפעם השנייה הייתה שבוע אחר כך כשהמקום נשרף כולו. אבל נחזור ל־1858: לאינדיאנים שמצאו את הזהב לא היה אז שום שימוש בו, אבל הם ידעו שהלבנים מאוד מעוניינים בו.
הם לקחו אותו, הלכו לתחנת מסחר הפרוות בעיירה קמלופס, ונתנו אותו לראש התחנה, דונלד מקליין. מקליין ידע שמה שהוא מחזיק בידיים ישנה את פני האזור מקצה לקצה. הוא ארז דוגמית מהזהב ושלח הודעה דחופה לג'יימס דאגלס, המנהל הראשי של חברת הדסון ביי במערב היבשת ומושל האי ונקובר. דאגלס, שהכיר את הכאוס שהתרחש בקליפורניה כשמצאו שם זהב, חשש שדבר דומה יקרה בבריטיש קולומביה, ולכן הזדרז ושלח למקלין הוראות: שלח את האינדיאנים לחפש זהב ותנסה לשמור על זה בשקט כמה שיותר זמן.
זהב החל לזרום לוויקטוריה, שבה לא היה שום מתקן התכה שיכול לטפל בזהב ולצקת ממנו מטבעות או מטילי זהב. בסופו של דבר לא נותרה לדאגלס ברירה והוא שלח 23 ק"ג זהב על אונייה לסן־פרנסיסקו.
קליפורניה ליקקה אז את פצעיה אחרי שהסתיימה בהלת הזהב שם. עשרות אלפי אנשים נותרו ללא תעסוקה או רכוש וחיו מיום ליום ומהיד אל הפה. כשהשמועות על הזהב התפשטו ברחבי העיר, רבים מעשרות האלפים הללו, שנשאו עיניהם אל החלום החדש, עלו על אוניות והפליגו צפונה אל שדות הזהב של בריטיש קולומביה.
אזור הזהב היה אז חלק מהטריטוריות הצפון־מערביות של קנדה שהתנהלו ללא סממן שלטוני כלשהו, ללא חוק וללא סדר. דאגלס ידע שרוב מחפשי הזהב יגיעו מארצות־הברית, וחשש שההמונים הללו, יחד עם הזהב, יביאו לכך שאמריקה תשתלט על השטח. הוא הפעיל לחץ כבד על ממשלת קנדה, וזו הכריזה על האזור כפרובינציה חדשה – בריטיש קולומביה. דאגלס גם הכריח את כל מחפשי הזהב לעבור דרך ויקטוריה, להירשם ולקבל רישיון לחיפוש זהב.
בן לילה הפכה ויקטוריה המנומנמת למקום גועש. עשרות אלפי אנשים עם תקווה בלב ונצנוץ של זהב בעיניים ירדו בנמל והתארגנו להמשך המסע אל שדות הזהב. המנוסים שבהם ידעו שהחלק הקשה של המסע עוד לפניהם. הזהב נמצא בלב ארץ פראית וקשה, בלי דרכים, שבילים או נקודות יישוב להסתמך עליהן. להגיע אל המקום יהיה יותר קשה מלמצוא את הזהב. לא כל מחפשי הזהב ימצאו משהו, רובם יחזרו הביתה יותר עניים משיצאו. אבל דאגלס הבין שמי שישלוט בדרך אל הזהב ובאספקה לאורכה, ירוויח יותר מכולם. עוד דבר שדאגלס הבין הוא שהזהב הולך לפגוע אנושות בסחר הפרוות: כל מי שמסוגל לכך ילך לחפש זהב, ולא לצוד. הוא תיכנן שאת מה שהדסון ביי תפסיד מסחר הפרוות המידרדר, היא תרוויח מהדרך אל הזהב ומשליטה בשרשרת האספקה לשם.
את זה הבינו גם אלפרד וודינגטון וטיפוס נוסף שקרא לעצמו אמור דה קוסמוס, אוהב העולם. שניהם לא אהבו את השליטה של הדסון ביי בכל מה שקורה, ושילבו ידיים למאבק בה. בעוד החברה מתארגנת לסלילת דרך אל שדות הזהב, התארגנו וודינגטון ואוהב העולם לסלילה של דרך אחרת אל הזהב, קצרה יותר, אבל קשה בהרבה, דרך שתגיע מהים ותעבור בהרים הכי גבוהים. למאבק על התוואי הייתה גם השלכה דרמטית על השליטה במסחר: אם הדרך הראשית תהיה זו שקידמה הדסון ביי ותעבור בקאריבו (Cariboo), מחפשי הזהב יעשו את הקניות שלהם בעיר ונקובר, שנמצאת בראש הדרך הזו. אם הדרך של וודינגטון ואמור דה קוסמוס תנצח, יערכו מחפשי הזהב את הקניות בוויקטוריה.
לשניים לא היה באמת סיכוי נגד הדסון ביי, אחת מהחברות הגדולות ביבשת באותו זמן, אבל הם בהחלט עשו ניסיון רציני, שהצית מלחמה. וודינגטון, שעשה הרבה כסף מסחר בקרקעות בוויקטוריה, מימן משלחת שהחלה בפריצת הדרך שעליה חלם. התוואי עבר בקניון תלול וחצה מצוקים ורכסים תלולים, אבל הבעיה האמיתית נסתרה מעיניו, ולבסוף התפוצצה לאנשיו בפרצוף: באישון לילה תקפה קבוצה של אינדיאנים בני שבט הצ'ילקוטין (Chilcotin), בהנהגתו של צ'יף המלחמה שלהם, את אחד מצוותי העבודה של וודינגטון והרגה את רוב אנשיו. התוקפים המשיכו לנקודה נוספת שבה שהו אנשיו והרגה גם בהם. בסך הכל נרצחו 21 עובדים.
המתקפה והטבח הותירו את וודינגטון מובס. השלטונות באזור אירגנו את כל הכוחות שיכלו לארגן ויצאו לצוד את התוקפים, אבל לא היה להם סיכוי אמיתי בשטח. לכן בסופו של דבר הם לקחו את הנשים והילדים של התוקפים כבני ערובה והכריחו את הלוחמים האינדיאנים להיכנע. לאחר משפט שנמשך מספר חודשים, ניתלו חמישה מהם בעיר קוונל (Quesnel). השופט ששלח אותם אל חבל התלייה קיבל הר על שמו בהרי הרוקי הקנדיים, הגובלים באזור ממזרח.
הרבה מאוד מים עברו בנהר הצ'ילקוטין מאז האירועים המסעירים ההם. הזהב ברובו נעלם, ואיתו גם רוב מחפשי הזהב, אבל נשארו דרכים ויישובים ותשתיות. חלק ממחפשי הזהב, שראו כי הארץ יפה וטוב בה גם בלי הזהב, נשארו והקימו חוות חקלאיות, ונולדה ארץ חדשה ופורחת. בני שבט הצ'ילקוטין חיים היום במספר שמורות על אדמתם, וממשיכים לנהל את המאבק על זכויותיהם בבתי המשפט. ב־2014 הם זכו בבית המשפט העליון של בריטיש קולומביה במשפט שנתן להם זכויות מלאות על שטח גדול. הניצחון נתן להם רוח גבית חזקה, ויש עשרות תביעות נוספות על זכויות שימוש בקרקעות שמוגשות על ידי שבטים אינדיאניים בכל רחבי בריטיש קולומביה.
חבל הארץ שבו התרחשו האירועים הללו הוא המגוון ביותר בקנדה. בריטיש קולומביה משתרעת בין הרי הרוקי הקנדיים שבמזרחה לבין רכס הרי החוף שבמערבה, כשביניהם נמצאים מספר חבלי ארץ, ובהם קוטניי, קאריבו, תומפסון, אוקינגן ועוד. בשטחים אלה זורמים כמה נהרות, כמו הצ'ילקוטין, פרייזר ותומפסון, בתוך עמקים פוריים וקניונים צרים וארוכים, יש יערות רבים, אגמים, רמות מישוריות, מעט שטחי חקלאות וגם שטחים חצי יבשים. 20 אחוז מיערות קנדה כולה נמצאים כאן.
מחסור בתשתיות, וכן העובדה שבריטיש קולומביה משופעת בעוד המון מקומות יפים אחרים, הותירו את האזורים האלה – ובעיקר קאריבו, צ'ילקוטין ועמק בלה קולה (Bella Coola) – כמעט ללא תיירות. כביש מספר 20, שחוצה את חבל הארץ אל הים, נראה כמו הכביש שחוצה את המכתש הגדול. 60 ק"מ ממנו כלל אינם סלולים. באזור יש רק מעט מפעילי תיירות, בתי מלון ופעילויות לתיירים. בזמן שבהרי הרוקי מבקרים שמונה מיליון אנשים בשנה, בצ'ילקוטין סופרים אותם עדיין בעשרות אלפים.
מצד שני, היעדר הפיתוח והבראשיתיות הזו הם שעושים את האזור למיוחד כל כך. מי שמחפש את חוויית המרחבים הקנדיים לא ימצא אותה בהרי הרוקי, בחברתם של המוני התיירים. בשביל זה צריך לנסוע הרחק מן ההמון הסואן. בצ'ילקוטין אתה יכול לעמוד על פסגה של כל הר ולדעת שברדיוס של עשרות קילומטרים סביבך אין אדם.
בשנתיים האחרונות הקנדים, כמונו, גילו את המדינה שלהם, וכך גם את אזור צ'ילקוטין, שזוכה לפריחה ועמוס יותר מאי פעם. האזור מתאים בעיקר למטיילים מנוסים שיודעים להעריך את הבידוד ואת חוויית הטבע הריק. אפשר לעשות כאן טיולים רגליים מדהימים, טיולי רכיבה על סוסים, רפטינג וסיורים של תצפיות על דובים, יונקים ועופות ים. זהו אתר התיירות המקומי.
אני גר באזור הזה כבר עשר שנים, במקום שנקרא נק טסלי (Nuk Tessli) על שפת אגם מבודד בגובה 1,500 מטר בלב הרי החוף. כדי להגיע צריך מטוס ימי, והשכן הקרוב הוא במרחק 50 ק"מ. סביבי יער, קרחונים ודובים. מקום רחוק ומבודד בחבל ארץ רחוק ומבודד. יחד עם שניים מבניי הקמנו במקום מרכז לטיולים רגליים ולחתירה בסירות קנו, ואנחנו חיים כאן כמעט מחצית מכל שנה. את המחצית השנייה אנחנו מבלים בארץ.
בתחילת דרכנו כאן המקומיים בחנו אותנו בחשדנות. מה לקבוצת ילדי שמש מהמזרח התיכון ולהרים? היו דיבורים על כך שבטח תוך שנתיים־שלוש נישבר וניעלם. לאט־לאט החשדנות הפכה להערכה ולידידות. השנה טסתי לכאן בתחילת מאי ונחתי בהליקופטר על האגם הקפוא. שבוע אחר כך קיבלתי טלפון מאחד מוותיקי האזור, ששמע שאני כבר בהרים ורצה לשאול אותי אם הדובים יצאו כבר ממאורות החורף שלהם. אמרתי לו שכן, יום קודם ראיתי עקבות דוב לא הרחק מן הבקתה. מבחינתי הטלפון הזה היה מסר משמח ומספק ביותר שרכשנו את האמון של המקומיים. קיבלו אותנו כאנשי הצ'ילקוטין.
