אריות הים שפגשנו בדרך. עוד נדבר עליהם בהמשך
(צילום: ספי בן יוסף)
למרות שבקיץ האחרון לא התעמקתי כלל ב"אנאבל-לי", הבלדה הטרגית של אדגר אלן פו, מילותיה הקסומות "מלכות על ים ערפַּלי" חזרו אליי בכל כוחן האגדי והמטלטל. המילים היפות האלה חלחלו אל הכרתי מבעד למסך ענן אפור על המים המחוספסים ללא אופק של ים אוחוצק, בצפון האוקיינוס השקט, שם התנדנדו שתי מפרשיות. לא ידעתי לכנותן בשם, ובמוחי עלו מילים שונות בעברית כמו – בוצית, שוטית, סירת מפרש - רק לא יאכטות, כפי שאנשי הצוות הרוסים החייכנים ומפזרי הנינוחות כינו אותן.
33 צפייה בגלריה
הצוות הרוסי התעקש לקרוא למפרשית הזו יאכטה, אבל האמת היא שזו מפרשית, או בוצית, או משהו כמו חסקה עם דרגשי שינה.
(צילום: ספי בן יוסף)
באחת מהן הייתי אני וחברים ובשנייה "רק" חברים, שאת כולם הצלחתי לשכנע להצטרף להרפתקה המוזרה - מסע בקמצ'טקה ובאיים הקוריליים, ומיד יבוא גם הסבר לשמות הזרים האלה.
היינו כבר אחרי כעשרה ימים על היבשה, כלומר בדרום קמצ'טקה, שם שהינו במחיצת דובים ענקיים, דובות וגוריהן וגם דייגים לא חוקיים שהעיסוק המשותף לכולם היה מרדף מוטרף אחרי דגי סלמון מיוחמים שחתרו בעקשנות את דרכם מהאוקיינוס במעלה הנהרות אל אגמיה של קמצ'טקה כדי להטיל ביצים מופרות ולמות.
הדוב הקמצ'טקי, קרובו המידי של דוב הגריזלי הנודע מאמריקה הצפונית, מגיע בעונת ההטלה של הסלמון אל אתרי ההתרבות של הדגים, שהם מטורפים מייחום ודוחקים אלה באלה לעלות במעלה הנהרות אל האגמים שבהם בקעו בעצמם לפני שנים רבות. כאן הם גם ימותו. חלק מהם יעשו זאת במלתעותיהם של הדובים, שחוגגים באורגיה של אוכל את אורגיית הפריון של הדגים.
מיליוני הדגים שמסתערים בקיץ מתוך האוקיינוס אל נהרות קמצ'טקה ואגמיה מושכים לא רק את הדובים, אלא גם מאות דייגים, חלקם שאינם מורשים בכלל (כלומר, לא חוקיים). הם חוסמים ברשתות את דרכם של הדגים הנואשים להתרבות, ושולים אלפי טונות של דגים כדי להעבירם למטבחים ולהוציא מגופן של הנקבות את אשכולות הביצים, הוא הוא הקוויאר האדום.
צילמנו ויצאנו מדעתנו מהתרגשות. פרק זמן קצר לפני שדוב עצבני טרף אדם, יצאנו מהכפר אוזרנובסקי, שם כל זה קרה, עלינו על המפרשיות ויצאנו אל הבלתי נודע על פני המצולה. היעד היה האיים הקוריליים שהם שרשרת ארוכה של הרי געש, איים קטנים, צוקים ושוניות בולטות, כולם סדורים בטור ארוך בין דרום קמצ'טקה (חצי אי ענק ממזרח לסיביר בין ים אוחוצק וים ברינג בצפון האוקיינוס השקט) לצפון-צפון-צפונה של יפן – האי הוקאידו.
כשעמודי סלע ענקיים מתרוממים מתוך מצולת האוקיינוס, אתה אף פעם לא יודע איזה חלק מהם מכוסה במים ועלול ללכוד את הסירה הקטנה בשיני אבן טורפות. אז נשארים קצת רחוק ו"סתם" מתפעלים.
עכשיו, במרחק כמה חודשים ו-12 אלף קילומטרים, ה"בלתי נודע" כבר נראה נטול סימני שאלה, אבל על המים לא ידענו מתי ניסחף בזרם בלתי צפוי, מתי יירד ענן כבד על העולם ואז לא נראה אפילו את קצה האף שלנו (דבר שגרתי למדי במחוזות הנידחים האלה של צפון כדור הארץ) ומתי יגיח אי ירוק או הר געש שחור מתוך הגלים מכוסי הערפל.
לא ידענו גם אם הנקודה הנעה באופק היא סנפיר גב של לווייתן או ראש של אריה ים, אם השחפים הצורחים והקורמורנים האלגנטיים מסמנים קירבה של הפתעה או שהם סתם עושים הצגה באוויר. יותר מכל התעניינו בסיכוי לחטוף סערה (ואכן היא הגיעה) שתבריח אותנו לעגינה כלשהי באחד האיים.
האמת היא ש"סערה" בהגדרתה המילונית לא פרצה, והדבר הכי קרוב לזה היה ים מחוספס שעשה למפרשית משהו כמו "נד-נד, נד-נד, רד-עלה עלה ורד", אך לעכברי יבשה כמותנו, שדי לחלקם לראות בחישת תה בכפית כדי ללקות במחלת ים עתירת בחילות, זו הייתה סיבה טובה לנשק את האדמה המוצקה של נמל גרוטאות קטן ומוזנח בשולי האי סאמוסיר. "הרווחנו" לילה על היבשה וחדורי תעוזה של בורים ועמי ארצות חזרנו שוב למים. והפעם – עד לסוף המסע.
33 צפייה בגלריה
מעגנה של ה"עיר" סברו-קורילסק, הבירה המנהלתית של האיים הקוריליים על האי סאמוסיר. בבוקר כבר נרגענו וחזרנו אל האוקיינוס. היה יותר טוב על המים.
(צילום: ספי בן יוסף)
מתברר שהחשש מפני חדגוניות שעלולה להעכיר אותך, כאשר אתה לכוד בין מים לשמים, אינו מתממש בים שיש בו לא רק איים והרי געש, אלא גם צוקים שגלים מתפוצצים סביבם ברעש גדול. צורות משתנות של גלים מול עננים, שאינם חדלים מלהחליף את חזותם, שמיים שהמכחול הקוסמי צובע אותם תוך יום אחד באפור פלדה, בתכלת צחה, בלבן עכור, בוורוד כיין ובאדום לוהט לקראת הפיכתו למרבד קטיפה שחורה זרוע כוכבים. כל אלה הם פרקים בסיפור, שכל דף בו הוא הפתעה.
האור הוורוד-אדום-ארגמן-צהבהב לפני השקיעה בימים בהירים, היה איזון נפשי מושלם לזמנים אפורים של ערפל, ימים שהאיים "התברכו" בהם בשפע.
לא היינו על המים האלה פרק זמן שיקנה לנו את הזכות להתהדר בתואר "זאבי ים", אבל גם ההצצה החטופה הזו הקנתה לנו את תחושת האינסוף העוצמתי של האוקיינוס ואת מידתנו הזערורית לעומתו. ודווקא ההתייצבות מול עולם החי המופלא של המים הצפוניים האלה נטעה בנו את האשליה שאנחנו שייכים, שאנחנו חלק מעושר החיים השולטים כאן במים, על הסלעים ובאוויר.
בכל יום ראינו באוקיינוס את המתוקים שבברווזי העולם - הם הפאפינים, ובלשון קודש – תוכי ים. אף פעם לא ראינו אחד בודד ואף פעם לא הופיעו רק תוכיי הים. הלהקות היו גדולות ומעורבות באלקות, בשחפים, באוריות, ביסעורונים, בקורמורנים ובעוד כאלה שאני לא יודע לכנות בשם, בטח לא בשם המדעי.
הוודאות היחידה בהופעתם של עופות המים האלה הייתה בכך שהם ינוסו מפנינו כמוכי "אמוק", ברגע שארים את המצלמה כדי להשיג תמונה טובה של אחד מהם. משהו כמו מלחמה אבודה מראש, שהניבה צילומי מנוסה מפוארים.
שיוטים בזודיאק קטן בין צוקים שבלטו מן המים וגרמו לזרמי האוקיינוס להפוך למשברים קוצפים הביאו אותנו תוך נדנוד מאיים אל מושבות נפלאות של אריות ים. מתברר שאותם אריות ים שמשתזפים על רציפי סן פרנסיסקו, נראים כאן ענקיים ומאיימים כאשר הם לא גורים ונקבות (רוב היצורים החמודים שרואים באמריקה), אלא זכרים ענקיים אפופי הורמונים ובכלל כאן הם דוברי רוסית. אלה היו מקדמים את פנינו בחשיפת שיניים, בחרחורים ובנביחות צרודות, שלא צריך להיות שלמה המלך כדי להבין את מה שהם אמרו: "תסתלקו מכאן, ומהר"
פחות גסים היו אלפי הקורמורניים היפניים, שהתעופפו פה ושם, אבל בעיקר עמדו צפופים על השוניות המעורפלות, צווחו בהתרגשות, התגודדו כחיילים המוכנים להדוף את פלישת הסירות והתיזו לכל עבר לשלשת וצחנת דגים די מעיקה. שוב הקורמורניים לא צחצחו שיניים לקראת בואנו.
אבל האמת היא שיותר מעופות ים – מתוקים ככל שיהיו – חיפשנו את היונקים הימיים. כמעט נכשלנו כישלון חרוץ עם הלוטרות הימיות. שוב גמלה בנו ההבנה שצוותי צילום של ה-BBC ושל נשיונל ג'יאוגרפיק יהיו לעולם ולתמיד מצוידים בזמן בלתי מוגבל ולכן תמיד ולעולם תצלומיהם יהיו של עשרות לוטרות, תחת שמי תכלת ובמים שקטים ותמיד הן תהיינה בתנוחות הלקוחות מסיפורי ילדים. אנחנו ראינו את הלוטרות בתנאי האמת של 350 ימי ערפל בשנה. אף לא אחת הגיעה אלינו כדי לשחק איתנו ולהציג בפנינו את חינניותה. הן באו ביום כהה ובים רוגש, הציצו מרחוק, זקרו את שפמותיהן ונמלטו בבהלה. חיות בר אמיתיות לפי מה שכתוב.
מי שערכו בפנינו את המופע היפה של המסע היו הלווייתנים. האורקות (קטלנים בעברית; אלה שאנשים רעים מקפיצים באקווריומים ענקיים להנאת הקהל ועושים עליהם סרטים רומנטיים כמו "להציל את ווילי"), שהגיחו מהאופק, זקורי סנפיר גב ומהירים כברק, צללו פעם ופעמיים מתחת למפרשיות הקטנות, נשפו בעליצות אמיתית את נדי המים מנחיריהם וטבו הלאה לדרכם, בחבטות זנב עזות ואלגנטיות.
האורקה, או בשמו העברי לווייתן קטלן, הוא היפה (בעיני) ביונקים הימיים. ספק דולפין, ספק לווייתן, מטיל אימה אפילו על העמלצים (הכריש הלבן מ"מלתעות") הנוראים וסקרן ואינטליגנט. הם באו מרחוק במהירות של טורפדו, צללו מתחת לסירה וחלפו מתחתיה הלוך ושוב, הציצו עלינו וגם נשפו מנחיריהם בקולי קולות, ולא, לא השמיעו לנו את שירת הלווייתנים המפורסמת.
וכמו בסיפור מסעו הראשון (מבין שבעה) של סינבד המלח מ"אלף לילה ולילה" – שבו הוא הגיע לאי וגילה שהאי אינו אלא גבו של דג ענק. הדג צלל לתוך הים והספינה עזבה בלעדיו. סינבד אמנם ניצל בכך שנאחז בחבית צפה והגיע לאי אחר, שם הוא נעשה חבר של המלך שמינה אותו למנהל הנמל. כאשר אונייתו שלו הגיעה אל הנמל הוא תפס בה את השליטה ושב לבגדד עם מתנות מהמלך.
באחד מימי הערפל ראינו כזה "אי" ורק משהתקרבנו, התברר לנו, לפי סילון האדים שהתרומם מקצה "האי", שזה לווייתן ענק אשר נם את שנתו על פני המים. הענק הזה – 50 טון על פני 18 מטרים – היה ראשתן גדול ראש (אני באמת מתנצל על השמות המביכים האלה בעברית) ומשהתקרבנו כמובן שהתעורר משנתו והופ! זקר את זנבו אל על וצלל אל התהום, מותיר אותנו פעורי פה ורועדים מהתרגשות ומהים הערפלי.
זה השני בגודלו בין לווייתני הענק – לווייתן ראשתן גדול ראש (פעם קראו לו לווייתן הזרע וזה לא הפריע לאף אחד) – שארכו מקצה לקצה כ-18 מטרים האוצרים בתוכם כ-50 טונות של שרירים, עצמות ושומן. זה הלווייתן שקווי המתאר המיוחדים של גופו הפכו אותו ללווייתן הדוגמן שהופיע כאיור ל"מובי דיק" בספרו של מלוויל, על אף שההוא מהספר מתואר כרצחני, טורף אדם מסוכן וכו', האמיתי, במציאות, ניזון מדיונונים, כולל דיונוני ענק שחיים במצולות בעומק של יותר מ-3 ק"מ. איזה מזל היה לנו שנתקלנו באחד על פני המים ולא היינו צריכים לשלוף את המצלמה בעומק שלושה קילומטרים.
ובסוף? בסוף כמו תמיד, ירדנו בחזרה בנמל בקמצ'טקה וחזרנו הביתה בטיסה, בלי אף לווייתן מלווה.
