ביום שישי הייתי אמור לפרסם כתבה על טיול בנחל אלות – מסלול יפהפה במרומי הר הנגב, שבימי הסתיו ניתן לראות לאורכו את הכרכום הדמשקאי – אחד הפרחים הכי יפים ונדירים בארץ. אבל הכתבה נגנזה, אחרי שגיליתי במפתיע ששוב הוחלט לסגור את כביש 171 לתנועת אזרחים – וזו הדרך היחידה להגיע אל נחל אלות, כמו אל אתרי טיול רבים נוספים בנגב.
ראש המועצה האזורית רמת הנגב ערן דורון אומר כי מדובר בכביש משובש ולא מתוחזק שמסכן את הנוסעים בו, ומסביר כי החליט שוב לסגור את הכביש – אחרי שכבר הושגה פשרה שאפשרה לפתוח אותו מחדש תחת מגבלת מהירות – בעקבות תאונת דרכים "קשה", להגדרתו, שהתרחשה שם במהלך חול המועד סוכות.
בעזרת חבריי, כתב התחבורה רועי רובינשטיין וכתבת הדרום אילנה קוריאל, התברר כי מדובר בהתנגשות בין אופנוע לרכב – והאב ובתו שרכבו יחדיו על האופנוע נפצעו באורח בינוני ופונו במסוק צבאי לבית החולים סורוקה.
כל תאונת דרכים היא תמיד קשה ולא נעימה כמובן, ויש לנסוע בזהירות ולציית לחוקי התנועה כדי לצמצם את הסיכוי לתאונות – אך על התאונה הזו כלל לא שמעתם משום שהיא הסתיימה, למרבה השמחה, "רק" עם שני פצועים במצב בינוני. בדרך כלל תאונות מדווחות בתקשורת רק כאשר יש בהן פצועים שמצבם מוגדר קשה ומעלה, או חס וחלילה הרוגים. ניסיון לברר כמה תאונות קשות באמת התרחשו בכביש 171 לא צלח, וזה מספר שנים שלא דווח שם על שום תאונה כזו. ברור שיש בארץ לא מעט כבישים הרבה יותר קטלניים, ואותם אף אחד לא חושב לסגור.
אז למה כל כך בהול לסגור דווקא את כביש 171, שאפילו אין מספיק זמן בשביל לפרסם הודעה מסודרת לציבור? מה השתנה בכביש שחייבים לסגור אותו בכזו מיידיות? התשובה היא כלום. נהפוכו – בור די גדול שהיה בכביש והיווה בעיקר סכנת פנצ'ר לרכבים שמגיעים אליו במהירות אפילו תוקן בשנה האחרונה. אינני מהנדס תחבורה, אך בתור אחד שנסע בכביש הזה כמה וכמה פעמים בשנתיים האחרונות אני יכול להעיד שבעיניי מצבו של הכביש בסדר גמור, ולמי שנוסע שם בזהירות ולא במהירות מופרזת לא אמור לקרות דבר.
הסיפור הוא אחר. ראש המועצה תוהה, ומצידו אולי בצדק, מדוע הוא צריך לשאת במימון אחזקה ושיפוץ של כביש באורך 33 קילומטר שלכל אורכו אין אפילו יישוב אחד. הכביש משמש בעיקר את צה"ל לצורך הגעה לבסיס הר חריף שעל גבול מצרים, ומלבדו את המטיילים. במקביל, משרד התחבורה מסרב להעביר את האחריות על הכביש ל"נתיבי ישראל" – בדיוק מהסיבה שהוא אינו מהווה דרך גישה לאף יישוב, ולכן לא עומד בקריטריונים של כבישים בינעירוניים שנמצאים תחת אחריותם.
אז הפתרון הקל הוא לסגור את הכביש בפני האזרחים. להגיד למטיילים שהנסיעה אסורה, ולשלוח אותם לטייל באזורים אחרים. אבל לאן? גם ככה כ-80% משטח הנגב הם שטחי אש שאסור לטייל בהם באמצע השבוע – ודווקא לאורך כביש 171 יש אתרים שניתן לטייל בהם ללא הגבלה וללא צורך בתיאום עם צה"ל כמו הר רמון ובור חמת, לצד אתרים שאמנם כן נמצאים בשטח אש כמו בורות לוץ, נחל אלות ונחל אליאב–אך הוא אינו "רטוב" ולכן קל יותר לקבל אישור לטייל שם גם במהלך השבוע.
חשוב להבין שהכניסה לכביש אינה חסומה פיזית. הסגירה מתבצעת באמצעות תמרור "אין כניסה" ושלט שבו נכתב: "הכביש מסוכן, הנסיעה אסורה פרט לרכב צה"ל ומערכת הביטחון". אכיפה נראה שאין, ולא ברור אם בכלל תהיה – אך התמרור והשלט הופכים, כמובן, כל אזרח שנוסע בכביש לעבריין. מטיילים פרטיים אולי יחליטו להמשיך לנסוע שם על אחריותם, אך השילוט חוסם לחלוטין את האפשרות של טיולים מאורגנים וממוסדים באתרים שלאורך הכביש: טיולי בתי ספר וחוגי סיירות כבר לא יגיעו לשם, ואף מדריך לא ייקח לשם קבוצה ויסתכן בתביעה אם חלילה יקרה משהו.
זה חבל במיוחד, אחרי שנים שבהן תיירות הר הנגב קידמה את קמפיין "Friendly Negev Desert", הן בארץ והן בעולם, שנועד למתג את הר הנגב כמדבר ידידותי ובטוח למטיילים. הקמפיין נחל הצלחה רבה – תיירות הפנים המדברית משגשגת, וגם בעולם התפרסמו מסלולים כמו הר רמון, בורות לוץ ו"שביל סובב מכתש רמון" שמעוררים עניין רב.
אבל עכשיו פתאום סוגרים את הכביש שמוביל אל אתרי הטיול המרכזיים של הר הנגב בגלל שהוא "מסוכן". יש כאן ניסיון להפוך את המטיילים לכלי משחק בתוך מלחמת כיפופי ידיים שמתנהלת בין המועצה האזורית רמת הנגב לבין משרד התחבורה. והמטיילים בהחלט זועמים. אז אולי זה יעבוד, ואם לא – הכביש יישאר סגור, והמשמעות היא שבנגב מוותרים על המטיילים ויש מי שיצטרכו לחפש שם מקורות פרנסה אחרים.
