בשיתוף מאגמה
"מי שלא היה באפריקה, לא יכול שתהיה לו דעה על העולם"
יבשת אפריקה היא היבשת השנייה בגודלה בעולם. שטחה מעל שלושים מיליון מ"ר ומתגוררים בה למעלה ממיליארד תושבים. באפריקה 54 מדינות שכל אחת מהן מתאפיינת ביופי, בנופים מיוחדים, בטבע, בשקיעות, בצבעים, ובאנשים. אנחנו בחרנו לשלב במסע אחד שתי מדינות מדהימות ומיוחדות: אוגנדה, ממנה זורם נהר הנילוס עד לים התיכון וטנזניה, ארץ בעלי החיים, הנדידה הגדולה ושבטי המסאים.
ברוכים הבאים לאוגנדה
כשהגיח המטוס מבין העננים התגלה לפנינו אגם ויקטוריה במלוא הדרו: צבעו כחול בהיר והוא מוקף יערות, שדות וביצות. אגם ויקטוריה הוא אחד האגמים הטרופיים הגדולים בעולם, אם לא הגדול שבהם ושלוש מדינות חולקות אותו: אוגנדה, קניה, וטנזניה.
בשדה התעופה חונים כמה מטוסים ישנים ובאופק אפשר לראות את מגדל הפיקוח של הטרמינל הישן - אותו מגדל ממבצע אנטבה המפורסם. אנחנו אוספים את המזוודות והציוד ויוצאים אל הג'יפים הממוזגים.
מה זה מנעלן?
נסיעה קצרה בין הכפרים בדרך משובשת מביאה אותנו אל גדת אגם ויקטוריה. כאן ממתינה לנו סירת עץ גדולה איתה אנחנו מפליגים אל הביצות. מסבבינו מאות עופות מים: ברווזים, קורמורנים ונחשונים בעלי צוואר ארוך ומיוחד. על פני המים צף צמח היקינטון היפה בעל הפרחים הסגולים וכשגובה המים הופך בלתי אפשרי עבור הסירה שלנו, מופיעות מתוך הסבך סירות ביצה קטנות וממונעות שמתמרנות בזריזות רבה בין השיחים. אנחנו מחליפים סירות ויוצאים לחפש את המנעלן.
המנעלן הוא עוף יחיד במינו, שנמצא בסכנת הכחדה חמורה ולדעתי הוא כבר עבר את "נקודת האל – חזור". מהמנעלן נותרו רק כמה אלפי פרטים בכל העולם ובית הגידול היחידה שלו הוא ביצות נמוכות באפריקה.
לאחרונה, התגלו באגם ויקטוריה כמה עשרות פרטים ואותם אנחנו מחפשים עכשיו.
המנעלן מגיע לגובה של מטר וחצי ומקורו הגדול מזכיר בצורתו נעל ומשווה לו מראה מוזר וקצת פרה היסטורי. הצפר הראשון שגילה אותו, בשנת 1851, דיווח כי מדובר ב"עוף היצא דופן ביותר שראיתי אי פעם". ואכן כשאנחנו מגיעים אליו, ומגיעים קרוב, המטיילים שאיתי פשוט לא מאמינים שעדיין קיימים כאלה עופות בעולם.
זה היה היום הראשון שלנו באוגנדה.
למחרת בבוקר, מסע "אפריקן דרייב" מבית היוצר של חברת מאגמה, יוצא לדרך עוד לפני עלות השחר. אנחנו מקבלים את הג'יפים שלנו, מסתגלים במהירות לעובדה שההגה "הפוך" ונמצא בצד ימין מכיוון שהנהיגה בצד שמאל ויוצאים לחצות את קמפלה, בירת אוגנדה. תושבי העיר עדיין לא התעוררו ואנחנו יודעים שכל עיכוב יעלה לנו בהמשך בזמן פקקים ממושך - ככה זה כשחוצים עיר של שני מיליון תושבים שהכבישים החוצים אותה משובשים, צרים ובעיקר עמוסים.
כשהשחר עולה, נגלים לפנינו אוסף של מראות, ריחות וקולות אפריקאים: מסביב עשרות טוסטוסים (המכונים כאן "בודה בודה") עליהם רוכבים שלושה או ארבעה אנשים שכולם בלי קסדות, בצד הדרך דוכני סחורות צבעוניים שבהם מוכרים מכל הבא ליד, מאות אנשים הולכים בצידי הדרכים וכשהשיירה שלנו חולפת נשמעות מדי פעם קריאות הפתעה: "מוזונגו" - כך הם מכנים אותנו, הלבנים. ואנחנו בדרכנו: אל השמורה הגדולה ביותר באוגנדה - שמורת מורצ'יסון שבמרכזה נהר הנילוס ואגם אלברט.
ויקטוריה? מורצ'יסון? אלברט? לא בדיוק שמות אפריקאיים אבל לגמרי חלק מהסיפור של אפריקה ומהמפגש של האדם הלבן עם היבשת השחורה, כי מתברר שאנחנו לא הראשונים שיוצאים למסע באפריקה ומרגישים שאנחנו מגלי עולם: לא מעט משלחות של בריטים מזוקנים, מסוקסים והרפתקנים, יצאו לכאן במאה ה-19 כדי לפתור את חידת מקורות הנילוס. בדרך כלל הם סבלו ממחלות, שגעון, מפגשים הרסניים עם שבטים מקומיים ואינטריגות שהובילו למקרי מוות בלתי מפוענחים. אבל האימפריה הבריטית הטביע את חותמה ולא היססה לתת שמות של נסיכים ומלכים למקומות שהסתדרו די טוב גם בלעדיהם.
פנינת אפריקה
צ'רצ'יל קרא לאוגנדה "פנינת אפריקה" וכשמגיעים לשמורת מורצ'יסון מבינים למה: זהו אחד המקומות המדהימים באפריקה בו אפשר באמת להרגיש את עוצמתו ויופיו של הנילוס וזהו גם המקום בו הנילוס הרחב מצטמצם למעבר צר שנופל מטה אל מפלי מורצ'יסון האדירים.
אנחנו עולים על ספינת נהר ומגיעים הכי קרוב שאפשר לעוצמת המים האדירה של המפלים המפוארים. ובשולי הנהר? היפופוטמים ותנינים, אנטילופות ופילים. כולם מגיעים אל הנהר העצום, אל עורק החיים של אפריקה.
אבל שמורת מורצ'יסון זה לא רק המפלים והנילוס, אלו הם בעיקר מרחבים אדירים של עשב שמושך אליו בעלי חיים מכל סוג ומין . גי'רפות וקופים, פילים וציפורים, אנטילופות בכמויות שאי אפשר לספור מלחכות עשב ויודעות שבכל רגע הן עלולות להיות ארוחת הצהריים של מישהו אחר.
השיירה שלנו ממשיכה לחצות את שבילי השמורה: עדרי פילים וג'ירפות מתנהלים לאיטם והעין לא שבעה. רגע לפני שקיעה אנחנו עוצרים על שפת אגם אלברט וצוות מאגמה פורס שולחן מפנק באמצע השטח: אספרסו או קפוצ'ינו לבחירתכם, עוגיות תוצרת בית, אננס מתוק וטעים. קולות ההיפופוטמים מרחוק מתערבבים בקולות החרישיים שלנו, מרחבים של נוף אפריקאי סביבנו ורגעים של קסם שאף אחד לא רוצה להפריע להם.
לילה יורד על אפריקה והספארי בלילה מסעיר לא פחות. מצוידים בפרוז'קטורים מיוחדים אנחנו יוצאים לדרך, השמש שקעה והרפתקת הלילה מתחילה. אנחנו מנסים לזהות דרך גובה העיניים המנצנצות בחושך איזה חיה לפנינו, מאירים באופן כזה שלא נבהיל אותה. ישבני היפופוטמים מיטלטלים מעדנות לאורך השביל, עדר ג'ירפות דוהר בחשיכה, לביאה מחפשת ארוחת לילה. כל אלה מלווים אותנו בדרכנו חזרה ללודג' שלנו, שנמצא בלב השמורה ולא פעם אפשר לפגוש בבריכה פיל שהגיע להרוות את צמאונו. החדרים מפנקים, בבופה המגוון יש אוכל טעים ומהמרפסת רואים את הנילוס.
אחרי יומיים קסומים בשמורת מורצ'יסון אנחנו ממשיכים לחצות את מזרח אפריקה. כפרים קטנים, בקתות קש, ילדים יחפים מנופפים לשלום. הדרכים ארוכות, מרתקות, ממכרות, אינסופיות. אנחנו בלב ליבה של היבשת. שום דבר פה לא דומה למה שאנחנו מכירים. הכל פשוט: בבתים אין חשמל. ילדים שואבים מים מן הבאר או מהנחל הקרוב. זה החלק של המסע שאדם לבן לא מגיע אליו.
וזה היתרון בטיול ג'יפים: כמעט כל עצירה היא הזדמנות למפגש. לא משנה איפה: בכפר, בתחנת הדלק, בחנות נידחת, בשדה תה – בכל מקום כזה ילדי הכפר נעמדים לידינו, שומרים על מרחק בטחון, מצחקקים אבל מלאי סקרנות וספק אם פגשו לפני כן אדם לבן.
אגמי הלוע, יערות גשם ומפגש קרוב עם שימפנזים בטבע
איזור אגמי הלוע נוצר כתוצאה מפעילות געשית קדומה שהתקיימה בערך לפני עשרים מיליון שנים. התוצאה היא עשרות אגמים של מים נקיים וצלולים שנמצאים בתוך לועות הרי געש.
על גדות האגמים נבנו בתים קטנים מלבני בוץ אדומות, מדרונותיהם כוסו בעצי בננה, בשדות תה עד האופק ובעצי מנגו ופפאיה. הצבע הירוק שולט פה בגדול.
נדרשים 3,000 מילימטרים של גשם בשנה על מנת להגדיר יער - כיער גשם טרופי. בשמורת הטבע "קיבלה" יורד יותר גשם מהנדרש להגדרה, דבר שהפך אותה לאחת השמורות המיוחדות של אוגנדה וגם לאחד המקומות היחידים בעולם שבהם אפשר עדיין לראות שימפנזים בטבע.
השימפנזים חולקים 95% מהDNA שלהם איתנו, בני האדם. הם יוצרים קשרים ויודעים לדבר בשפת הסימנים, יש להם זיכרון מופלא ומערכות יחסים ארוכות ולצערנו, לאט לאט העולם הולך ומשמיד אותם לטובת ציד ושעשועים כך שמפגש עם שימפנזים בטבע הוא אירוע נדיר. בשמורת קיבלה חיות למעלה מ 18 להקות שימפנזים. הן התרגלו לנוכחות האדם ומאפשרות לנו להביט בהן מקרוב, אפילו קרוב מאוד: שימפנזה שעובר ליד מטייל ומשפשף אותו עם כתפו הוא לא אירוע נדיר.
אוגנדה היא אולי הסוד השמור של אוהבי אפריקה והיא באמת ארץ טרופית יפה, ועוד רגע אוגנדה נגמרת לנו. מחר בבוקר נטוס לטנזניה, בעקבות הנדידה הגדולה. וחציית נהר המארה.
טנזניה, הנה אנחנו באים
טיסה לא ארוכה במיוחד ואנחנו בשדה התעופה הבין לאומי של טנזניה: "קילימנגרו" - על שם ההר הגבוה באפריקה. בטנזניה אין לנו יותר צורך בנהיגה עצמית שכן כאן אנחנו מתמקדים בתצפיות על עולם החי המגוון שנפגוש. כבר בשדה התעופה אנחנו פוגשים את הג'יפים בעלי הגג הנפתח ואת הנהגים המקצועיים ויאללה, לדרך: אל מכתש נגורו נגורו שאותו נבקר מחר בבוקר.
מכתש נגורו נגורו הוא הקלדרה (לוע התמוטטות) השלמה הגדולה בעולם. המכתש נוצר עם קריסתו של הר געש לפני כ-2 מיליון שנים, עומקו 610 מטרים ושטחו 260 קמ"ר.
מורדותיו התלולים של המכתש יוצרים מתחם סגור כך שבעלי חיים כמעט שלא נכנסים ובעיקר – לא יוצאים ממנו. וכך, נוצר לו מכתש מופלא שבו חיים כ-25,000 בעלי חיים גדולים: אריות ופילים, זברות וגנו, המוני צבועים וחזירי יבלות - כולם חיים יחד במכתש היפיפה ולמעשה ניתן למצוא בו את רוב בעלי החיים שמאפיינים את מזרח אפריקה.
חוקי המכתש מאוד נוקשים וקיימת הקפדה רבה על איסור ירידה מהרכב או עצירה שלא במקום המאושר. הביקור היומי במכתש בהחלט מכניס אותנו לאווירה המיוחדת של טנזניה ואנחנו הולכים לישון עם טעם של עוד. מחר מצפה לנו מפגש עם בעלי החיים הנודדים.
הנדידה הגדולה
במישורי שמורת הסרנגטי המפורסמת שבצפון אזור השימור נגורו נגורו עוברים מדי קיץ עדרים עצומים של גנו (כ-1.7 מיליון), זברות (כ-260 אלף) וצבאים (כ-470 אלף).
מסעם של העדרים אורך כ 800 קילומטרים ובמהלכו הם מתמקדים בחיפוש אחר אזורי מרעה ירוקים שיספקו להם מזון ומים. נדידת העדרים מכונה גם 'הנדידה הגדולה' והיא הנדידה היבשתית הגדולה ביותר באפריקה ואחת מתופעות הטבע המרשימות ביותר עלי אדמות.
אחת מתופעות הטבע המרשימות בעולם
בכל אחד מחלקי השנה צפויה הנדידה להימצא בחלק אחר של צפון טנזניה. מתווה הנדידה משתנה מעט משנה לשנה בהתאם לתנאי מזג האוויר, לכמויות הגשמים או הבצורת שפקדה את האזור וכמובן שחשוב לא לשכוח שלטבע דרכים משלו.
לכן, את תאריכי המסעות שלנו אנחנו משתדלים להתאים למיקום העדרים ולפעילות שלהם. בתחילת ספטמבר העדרים מגיעים צפונה, לאזור נהר המארה שמהווה גם גבול בין טנזניה לקניה. חציית הנהר שורץ התנינים היא נקודת המבחן של מסע העדרים: חלק גדול מהם יטבעו או יטרפו על ידי התנינים והטורפים הגדולים האורבים להם בדרכם.
מעבר לנהר, מחכה לעדרים המנוחה והנחלה בשמורת המסאי מרה, שבה ייהנו משפע של עשב טרי ומנוחה לפני תחילתו של מחזור נדידה נוסף.
וכך, יחד עם העדרים, גם אנחנו מגיעים לנהר המארה וחווים את אחת מחוויות הטבע המרשימות בעולם אם לא המרשימה שבהם.
קשה שלא להתעצב על הגנואים, במיוחד העגלים הצעירים שנטרפים ממש מול עינינו על ידי תנינים אבל צריך לזכור: זה הטבע. והוא אמיתי. על מנת שייוותר מספיק מזון למאות אלפי האנטילופות הנודדות בהמשך השנה - לפחות עשרה אחוז לא ישרדו את המסע.
בחודשים דצמבר וינואר נמצאים בעלי החיים באזור השימור נגורו נגורו וההבדל בן אזור השימור נגורו נגורו לשמורת הסרנגטי הם החוקים: בזמן שבשמורות אסור לרדת מדרכים וצריך להסתמך על אלילת המזל בשאלה מה נראה ואיפה - בשטח השימור אפשר להגיע קרוב מאוד לבעלי החיים. כל כך קרוב שאפשר להריח אותם ולשמוע אותם: אריות נחים בצל, פילים טועמים מענפי העצים, הקירבה אל בעלי החיים היא אחת החוויות המדהימות של המסע והיא ומדגישה כמה חשוב התיזמון שלו.
עם כל אהבתי לבעלי חיים, אני יודע שהם לא הכל במסע. הלודג'ים שבחרנו בקפידה ממוקמים במקומות יחודיים, צופים על סביבתם היפה ועל בעלי החיים באיזור וקפה עם שקיעה על מרפסת הלודג' הוא ללא ספק רגע מכונן.
לאחר ימים של חוויות יוצאות דופן בטנזניה, אנחנו מגיעים לשדה התעופה הסמוך ללודג' האחרון שלנו. שדה תעופה הוא בגודל של מגרש כדורגל ארוך ואנחנו עולים על כמה מטוסים קלים, טסים לקילימנג'רו ומשם חזרה לארץ.
החוויות והזיכרונות שאפריקה העניקה לנו ימשיכו ללוות אותנו עוד הרבה זמן.
-------------------
חברת מאגמה מפעילה את מסעות "אפריקן דרייב" במדינות שונות באפריקה מזה שמונה שנים. היחוד של מסע זה הוא בשילוב בין שתי מדינות מיוחדות מאוד ושונות אחת מהשניה במסע אחד שמאפשר למטיילים לחוות את שתיהן.
למסע מצטרף צוות גדול ומקצועי הכולל מדריך, מלווה חברתית, רופאה וציוד רפואי, צוות מנהלה ולוגיסטיקה וצוות מקומי.
בשיתוף מאגמה
פורסם לראשונה: 16:26, 21.05.24
