תארו לכם סיטואציה בה הייתם עוברים להתגורר במדינה אחרת, רחוק מהבית ומנוף ילדותכם המוכר והאהוב. סביר כי במוקדם או במאוחר, הייתם מתרגלים למראות החדשים ולסביבה הזרה שהפכה להיות ביתכם. אולם, יש להניח גם כי הם לעולם לא יצליחו להשכיח את בית ילדותכם ואת המקומות שליוו אתכם במהלך אותן שנים.
ענת זהבי, ציירת ישראלית שמתגוררת בעיר האג שבהולנד במשך עשרים השנים האחרונות, מכירה היטב את הגעגועים לנופי ילדותה המוכרים בהרצליה, ובפרט לתל אביב - בה בילתה לא מעט בתקופת נעוריה.
(אבי חי)
"בארבע השנים האחרונות יש בי געגועים עצומים למדינה, ולתל אביב בפרט. ולמרות שהאג זו עיר נפלאה ונוחה למחייה, ברור לי שללא הביקורים בארץ אחת לכמה זמן - הייתי כנראה משתגעת כבר. כל ביקור בארץ ממלא אותי באנרגיות חיוביות שקשה לתאר במילים", מודה זהבי, שעברה להתגורר בהאג לאחר שנרשמה ללימודי ציור באחת מהאקדמיות לאומנות הפועלת בעיר, ומתגוררת שם יחד עם בנה דיון ועם בת זוגה הפורטוגלית, לוסיבל.
הציירת הישראלית לא מסתפקת רק בביקורים בארץ, ובשנים האחרונות היא אף החלה לצייר את הזיכרונות ואת הגעגועים שלה לעיר הלבנה. "תל אביב מככבת בציורים שלי; שוק הפשפשים, הירקון, שוק לוינסקי ויפו", היא אומרת.
״תל אביב היא עיר ללא הפסקה, והאג לעומתה היא הפסקה אחת גדולה, ובחורף מצבה אפילו מחמיר - היא מתעוררת סביב 12:00 בצהריים והולכת לישון ב-17:00. בעצם, אפשר לומר שהאג היא ההפך הגמור של תל אביב", מוסיפה זהבי.
"הציורים שלך עושים לי חשק לבקר בארץ ישראל"
את ישראל היא עזבה כשהייתה בת 23 בלבד. המעבר לעיר הקרה והשקטה, השונה כל כך במנטליות שלה מתל אביב הרועשת והצבעונית, התברר לה כמהלך לא פשוט ששילב בתוכו לא מעט בדידות ורצון לחזור למקום המוכר והידוע. "זה היה מטורף וקשה, ומה שבעיקר שמר אותי שפויה היה הציור והעובדה שאני מגשימה חלום ילדות ישן, ולומדת באחד מהמקומות המוערכים ביותר ללימודי אומנות", היא אומרת.
לדבריה, לגעגועים ארצה מתווספת לא פעם התחושה שעליה להסתיר את עצם היותה ישראלית בעת שיטוט ברחובות העיר. "זה לא קל להיות ישראלית ולהתגורר במדינה זרה. אומנם האג היא עיר חזקה ובטוחה, באופן יחסי, ואין ספק שהשלטונות יודעים היטב כיצד להסתיר את החלקים הפחות טובים של העיר, אבל בהחלט יש בה גם אזורים פחות מגניבים ובטוחים, כמו בכל עיר.
"דיון, הבן שלי, כבר יודע שבאזורים שבהם ברור שפחות אוהבים את הישראלים - עליו לדבר איתי בהולנדית ולא בעברית. הוא התרגל לזה, אבל מבחינתי זה עדיין נורא; עם כל כמה שקשה בארץ - וכן, לא קל למשפחות צעירות עם ילדים, שלא נדבר על אומנים כמוני שבקושי מצליחים להתפרנס - לפחות את לא צריכה להסתיר את הזהות שלך, ועצם זה שאת יכולה לדבר בעברית בחופשיות (לרוב זה יהיה בצעקות), זאת תחושה אחרת. וואו, איזה שווה זה לצעוק בעברית, כמה שאני מתגעגעת לזה".
עבודותיה של זהבי, הכוללות לרוב דמויות אנונימיות בהן היא נתקלת ברחוב או את הרחובות עצמם, מוצגות בתערוכות ובגלריות בארץ ובעולם. בשנים האחרונות, כאמור, התווספה אליהן גם סדרת הציורים של ישראל, ותל אביב בפרט.
איך הקהל מגיב לציורים של תל אביב?
"התגובות חיוביות מאוד, ומגיעות בעיקר מאנשים שמזהים את מרפסת הבית שלהם בציורים. זה כיף גדול עבורי, ובכל פעם ההתרגשות שלהם מרגשת אותי מחדש. אני מציירת גם המון אנשים שאני לא מכירה, שאיכשהו נכנסו לפריים. ובכל פעם כשאני מציירת אותם, עולה בי המחשבה 'כמה מרגש זה יהיה עבור אותו אדם כשיזהה את עצמו בציור'.
"אגב, לא רק ישראלים מתרגשים מהציורים, גם הולנדים שנתקלים בציורים שלי ומזהים בהם רחוב או פינה מהאג - מגיבים בהתרגשות רבה. אנשים עם חיבור אמיתי למקום בו הם מתגוררים, תמיד יתרגשו לזהות אותו בציורים.
נתקלת פעם בתגובה שריגשה אותך במיוחד?
"לפני כמה שנים, מכרתי ציור של אזור בדן בהאג להולנדי שנולד שם וכעת מתגורר במקום אחר. הציור הזכיר לו רגעים משותפים עם אביו שנפטר. זה מרגש אותי מאוד לדעת שהצלחתי לגעת במישהו בעזרת היצירה שלי. ובכלל, תגובות מכל הסוגים מרגשות אותי תמיד".
מי קהל היעד של סדרת תל אביב?
"זה משתנה: יש כמובן את אספני האומנות שרוכשים את הציורים, אבל לצידם יש גם ישראלים שגרים בחו"ל ורוכשים את הציורים מתוך געגועים הביתה והשמש הזורחת שמאירה את תל אביב לאורך רוב השנה, אותה אני משתדלת גם להדגיש בציורים שלי. זאת מחמאה אדירה עבורי שאותם אנשים מעוניינים לרכוש את הציורים שלי, עם זאת אני מודה שקשה לי לעמוד מולם והם תמיד מקבלים ממני הנחה".
אבל הציורים של זהבי לא רק ממלאים חסכים או מספקים מזור לגעגועים, ובמקרה אחד אף הצליחו לשנות את התדמית של המדינה בעיניה של בחורה אמריקאית שמעולם לא ביקרה בארץ: "לא מזמן, במהלך ארוחת ערב משותפת עם חברים, פגשתי איזו בחורה אמריקאית שמעולם לא הייתה בארץ ומתקשה לקבל את המדיניות ו'השליטה היהודית' באמריקה, לדבריה. במילים עדינות, אפשר לומר שהיא אנטי כל דבר יהודי באמריקה, וכמובן שבהתאם לזה הדעה שלה על מדינת ישראל כולה - לא טובה במיוחד, ומשיחה קצרה איתה די ברור שיש לנו תיירת אחת פחות.
"מדובר בבחורה אינטליגנטית ורהוטה, שהצליחה להסביר את עצמה היטב ולפרוש את טענותיה. מנגד, גם אני הצלחתי להסביר את עצמי בתור ישראלית ויהודייה גאה, ולמרות אי ההסכמה בינינו - זו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה. ביום שאחרי היא הגיעה לבקר אותי בסטודיו, ואחרי שבחנה היטב את הציורים שלי, היא אמרה לי משפט שעשה לי את היום: 'הציורים שלך עושים לי חשק לבקר בארץ ישראל'".
"שוק לוינסקי הוא סקסי"
בשנת 2002, התקבלה זהבי לעבודה בגלריית Pulchri Studio הנחשבת בהאג, ומאז זו הגלריה היחידה בהולנד עמה היא עובדת ובה היא מציגה את עבודותיה ("אני גאה מאוד בכך שהצלחתי להתקבל לגלריה הזו, אפילו ואן גוך ניסה להתקבל אליה בתקופה הקצרה שלו בהאג וסורב"). שם, היא מוכרת בעיקר הדפסים של הנוף האורבני של האג ושל ערים נוספות בעולם, בהן גם פורטו וליסבון שבפורטוגל. אולם, את הציורים המציגים נופים ישראליים היא שומרת לגלריות בארץ, או לגלריה המקוונת שבעמוד הפייסבוק שלה.
למה בעצם את לא מוכרת גם ציורים של נוף ישראלי בהולנד?
"מאז שהתחלתי לצייר יותר את ישראל, המכירות של הציורים שלי בארץ גדלו באופן משמעותי, ומנגד - בהולנד אין התעניינות בציורים עם הנוף הישראלי. ובכלל, אם מישהו שהוא לא ישראלי או יהודי רוכש ציור של ישראל - יש לכך שתי סיבות עיקריות: או שהוא אספן אומנות, או שיש לו חיבה עזה ליהדות ולארץ הקודש".
ובארץ את כן מצליחה למכור ציורים של נוף הולנדי?
"כן, בארץ רוכשים בעיקר ציורים של נוף אורבני ושל בתי הקפה ההולנדיים. אבל זה לא מפתיע - האנשים בתל אביב מדהימים, פתוחים, מקבלים, זורמים וסקסיים, והציורים של העיר בהתאם - מלאים באהבה וצבעים, והופכים כל קיר לאושר אחד גדול. אבל אם להודות באמת, למזלי אני לא מציירת לישראלים, ובטח שלא לאירופאים. אני מציירת בשביל לצייר, ואני יודעת ובטוחה שהערך של הציורים שלי ימשיך לעלות. מי שעוקב אחריי יודע שאני מקדישה את חיי לציור, וכשעושים משהו שאוהבים - זה תמיד עובד".
אולי אם היית מציירת מקומות קדושים לנצרות, היו רוכשים את הציורים שלך במדינות נוספות?
"אולי, אני לא באמת יודעת אבל הגיוני שכן, ולו רק בשל העובדה שיש לזה קהל גדול יותר מאשר לזה שיש לרחוב תל אביבי לא מוכר. אבל שוב, לשמחתי ולמזלי אני מציירת בשביל לצייר, ולא מעניין אותי איך ואיפה הציור יימכר. בסוף, אגב- הכל נמכר".
להבדיל משנים קודמות כיום, כאמור, 90 אחוז מציוריה של זהבי נוגעים מוקדשים לישראל; מהרחובות התל אביביים העמוסים, דרך שוקי האוכל בעיר בעיר ועד לחופי הים, כשלאחרונה היא מתמקדת לא מעט בשוק הפשפשים ביפו ובשוק לוינסקי שבדרום תל אביב. את המשיכה שלה לעיר הלבנה, ובפרט לאזורים הישנים יותר שבה, היא תולה בעיקר באופי הצבעוני והחם שמאפיין אותם.
"ב-2005 ההורים שלי עזבו את הרצליה, עיר ילדותי, ועברו ליפו. וואו, מה שיפו עברה במהלך השנים האלו שלא הייתי בארץ; קשה לי להסביר את זה במילים, ואני עדיין מנסה להעביר את זה באמצעות הציורים. יפו היא השראה אחת גדולה, ואם אי פעם יהיה לי מלא כסף - רק שם אני רוצה לגור", היא מסבירה. "ושוק הפשפשים ביפו הוא בפרט אזור קסום; בשנייה בו נכנסים אליו - אפשר מיד להרגיש באווירה המיוחדת ובאהבת הרחוב העוצמתית שבו. אני גם מאוד אוהבת את מה שמוכרים שם, בעיקר את הסממנים היהודיים וכל מיני פריטים מהקבלה, וכמובן - כל מה שקשור למגן דוד.
"אגב, לפני כמה שנים, כשקנינו אוטו חדש ורצינו לקשט אותו כך שיהיה האוטו הכי חתיך בעיר, תלינו עליו את דגל פורטוגל, ולמרות שרצינו מאוד לתלות גם את דגל ישראל - לא העזנו לעשות את זה. היה לנו ברור שמהאוטו הכי חתיך בעיר - הוא היה הופך לאוטו שרוף".
ומה הסיפור עם שוק לוינסקי? לא מדובר במקום יפה במיוחד.
"שוק לוינסקי של יום שישי הוא פשוט סקסי. רק מהמחשבה עליו אני נהיית רעבה. ולמרות שהכול כל כך מכוער - הוא עדיין הכי 'חתיכי' בעולם. ולמרות שהוא מסריח ברמות - הוא עדיין מריח הכי טוב ויש בו שפע של טעמים. אם יש מקום שאני מתגעגעת אליו במיוחד - זה שוק לוינסקי, ולכן הוא גם מככב בהרבה מהציורים שלי".
במהלך עשרים השנים בהן זהבי מתגוררת בהולנד, תל אביב השתנתה לא מעט, כאמור, ולמרות הניסיון לשמר את השכונות הקטנות והרחובות הציוריים, לנוף האורבני של העיר התווספו בשנים האחרונות מגדלים ובניינים רבי קומות. זהבי, מצידה, שומרת אמונים לאזורים הישנים שחרוטים בזיכרונה.
"אני שואלת את עצמי לא פעם האם באמת אני מציירת רק את האזורים הישנים בעיר, ומתעלמת מהחדשים. והאמת היא שאין לי תשובה חד משמעית לשאלה הזו; אני מציירת את מה שנוגע בי ואת המקום שמעביר לי השראה ומרגיש לי שיש לו "נשמה", וביפו אני מוצאת את זה בכל פינה. רק כך אני בטוחה שהתוצאה תהיה מעולה ושאהיה שלמה איתה".
בעבר, היא הוזמנה על ידי כמה בעלים של בתי קפה ומסעדות בצפון העיר - לצייר אותם. זהבי אומנם הגיעה למקום, אך לא הרגישה שהיא מצליחה להתחבר אליו. "אני לא מרגישה שם כלום. ברור לי שעם המון סבלנות וחיפוש - אמצא שם השראה כלשהי, אבל מה לעשות שאין לי טיפת סבלנות. אצלי זה או כן או לא - וצפון תל אביב זה לא", היא מודה.
ומה בנוגע למקומות נוספים בארץ?
"לא מזמן יצרה איתי קשר הזמרת הדרה לוין ארדי, שביקשה לדעת האם יש לי ציורים של ירושלים, על מנת שתוכל להשתמש בהם לקליפ חדש שלה. לצערי, אין לי כמעט ציורים של העיר, ומה שיש - זה רק של ירושלים מ"בחוץ". הסיבה לכך היא שאני לא מכירה מספיק טוב את ירושלים כדי לצייר את הרחובות שלה, אבל ברור לי שמדובר בעיר חזקה, אינטנסיבית, עמוקה ואין סופית.
"אחד מהציורים הבודדים שלי מהעיר הזאת הוא ציור שנקרא Bloody Jerusalem, והוא שונה מאוד מכל יתר הציורים שלי, בין היתר מכיוון שהאלמנט היחיד שיש בו צבע בציור הוא דגל ישראל, שעבורי מסמל תקווה. זה מה שירושלים הוציאה ממני. ציור חזק מאוד".
אז ירושלים לא מצליחה לתת "פייט" לתל אביב?
"כאמור, אני לא מספיק מכירה את ירושלים, אבל מי שכן נותנת 'פייט' לתל אביב היא דווקא העיר פורטו שבפורטוגל. מאז ומתמיד הייתה לי משיכה לא ברורה לפורטוגל, למרות שמעולם לא ביקרתי בה עד שהכרתי את לוס לפני שבע שנים, וזכיתי לנסוע לפורטו לראשונה בחיי - והאמת היא שזו עיר מדהימה.
אגב, אחד מהציורים שלי שאני הכי אוהבת הוא הגשר של אייפל מפורטו. לקח לי הרבה זמן להצליח להגיע לתוצאה שהוציאה אותי מרוצה, ועד אז לא מעט ציורים נזרקו לפח".
על אף הגעגועים ארצה, זהבי מודה כי הולנד ידידותית לאומנים הרבה יותר מישראל, ונטולת הלחץ הקיומי והכלכלי המאפיין את ישראל. אולם, היא מקפידה לשמור על הגאווה הלאומית המאפיינת אותה ובגלריה בה היא עובדת, לצד ציורי הנוף ההולנדיים, תלוי ציור משתנה של נוף ישראלי. במהלך מבצע "צוק איתן" היא אף הגדילה לעשות, ותלתה שם את ציור ירושלים שלה.
לא חששת מהתגובות?
"בטח שכן, ולכן גם הציור היה מבוטח היטב. אבל מה יגידו או מה יחשבו? זה ממש לא עניין אותי".
