יש כאלה שמאוהבים בחופים, בים בגוון טורקיז ובחיים שמתחת למים. ואילו אני, אני מאוהבת בהרים. הפעם הראשונה שלי בסיני הייתה ב-1978. הייתי אז בכיתה י"ב, והנסיעה הייתה במסגרת טיול כיתתי. מאז אני חוזרת לשם אחת לכמה חודשים, ובכל פעם מרגישה בבית במובן העמוק ביותר של המילה. כשאני שם, אני לא ממהרת לשום מקום ולא מחפשת אחר העשייה. אני מתמסרת לנוף הקדמוני ונותנת לו לעטוף אותי.
אין מקום בעולם עם עוצמה המשתווה לזו שיש באזור ההר הגבוה בסיני, השוכן באזור מנזר סנטה קתרינה - המנזר הנוצרי העתיק בעולם: פסגות נישאות עד לגובה של 2,600 מטר, בוסתנים ירוקים ומלאי פירות עסיסיים, בהם ענבים, תאנים, שקדים, תפוחים, משמשים וחבושים, בריכות מים ושפע של מים טהורים וזכים הנשאבים היישר מהבארות, בתים ביזנטיים ובעיקר נוף בראשיתי ושקט אינסופי, קדמוני ממש.
סיני היא בעצם גוש קוורץ אחד עצום - כמו האבן שמטהרת ומעניקה אנרגיה לגוף הפיזי והנפשי - ובהליכה בשביליה, השקט ועוצמת הקוורץ נכנסים לגופנו ומגבירים כל רגש שעולה בנו. כשהייתי עצובה והגעתי לשם, העצב עלה והתגבר. וכששמחתי - גופי התפוצץ מאושר. הכול כאן מתרחש בעוצמות חזקות כל כך: ממיליון הכוכבים המנקדים את השמיים הבהירים, דרך הירח המלא שעולה מההרים לפנות ערב ועד לקרני השמש החמימות שצובעות את המדבר בגוונים של זהב.
סאלם, ג'בל אל-בנאת ושדות האופיום
עבורי, סיני זה גם סאלם ומשפחתו: אחותו סלמה ובני ביתה, אחיו, סאלמה אשתו, בניו והנכד מורד. את המשפחה הבדואית המשתייכת לשבט ג'בליה - שעל פי המסורת הגיע מאזור הבלקן כדי לעבוד במנזר סנטה קתרינה ולהשתלב במרחב המוסלמי-בדואי - פגשתי לראשונה בחג פורים בשנת 2004. מאז, סאלם הוא האדם היחיד שעליו אני סומכת במאת האחוזים ועימו אני צועדת בהרים.
הייתי אז בתקופת משבר; נפרדתי ממשפחה ששימשה עבורי בית במלוא מובן המילה, במשך שנים רבות. ההבנה שפרק זה הסתיים עבורי גרמה לי לכאב גדול שקשה להסביר במילים - וסיני נראתה כמו הפתרון המושלם באותם ימים. תכננתי להגיע לג'בל אום שומר - פסגה מבודדת וקשה לטיפוס בדרום סיני, שאליה הגעתי גם כמה שנים קודם לכן.
(צפו בסאלם מכין פיתות על הסאג'. צילום: נעמי גולדברג)
כשהגעתי לאזור סנטה קתרינה - נקודת היציאה לאום שומר ולהרים נוספים - התברר לי כי המדריך הקבוע שליווה אותי במסעותיי הקודמים בהרים אינו פנוי, ובמקומו ידריך אותי סאלם. נבהלתי, בטח שנבהלתי. בכל זאת, לצאת לבד עם מישהו זר לארבעה ימים זה לא עניין של מה בכך. אבל אז בחנתי אותו היטב, ומשהו בעיניים שלו גרם לי להרגיש שעליו אפשר לסמוך. הסכמתי. וחוץ מזה, השקדיות בבוסתן של פארג' - ה"ביג בוס", שאחראי על מורי הדרך הבדואים ומחליט מי ילך לאן - היו בשיא פריחתן והצליחו להשכיח ממני, לפחות למראית עין, את העצב והאבל שבהם הייתי שרויה.
רגע לפני היציאה לדרך, סאלם הסביר שהשנה הייתה שנת בצורת, ומכאן שניאלץ לסחוב עימנו הרבה מאוד מים לאום שומר וזה עלול להיות קשה עבורי. האמת היא שהוא כנראה צדק: ג'בל אום שומר הוא ההר השלישי בגובהו בסיני, והפסגה המועדפת לטיפוס רגלי מתנשאת לגובה של 2,570 מטר. הוא נחשב לאחד המסלולים המבודדים והנידחים בדרום סיני, ומסביבו שרידי מבנים מהתקופה הביזנטית, שלפי ההשערה שימשו למגורי נזירים בעבר.
"אולי נלך לג'בל אל-בנאת במקום לאום שומר?", הציע סאלם. "או.קיי", עניתי. וכך, עם שחר, יצאנו - סאלם, אחותו סלמה, עדאל החמור ואני לכיוון ההר האדמדם, שיחד עם ההר ג'בל רמחן מהווה את רכס ההרים הגבוהים השני בחשיבותו בחצי האי.
פסגותיו האדמדמות של ג'בל אל-בנאת בולטות בנוף הכהה שמסביב. בעבר נקרא ההר, הסמוך לאזור סנטה קתרינה ולג'בל אום שומר, ג'בל-נפוס, אך עם השנים שמו שונה לג'בל אל-בנאת, על שמן של רועות הצאן הבדואיות הצעירות שהיו היחידות המסוגלות להעפיל לפסגתו בזכות רגליהן הקלות. על פי האגדה, שתיים מתוך רועות הצאן היפהפיות יועדו על ידי בני השבט שאליו השתייכו להינשא לגברים שגילם כפול מגילן. הנערות סירבו לקבל עליהן את רוע הגזירה, יצאו למרעה וקיבלו החלטה משותפת שלא לשוב במועד שבו נקבע יום החתונה. כשבני השבט הבחינו כי הנערות והעדרים אינם שבים מהמרעה, הם יצאו לחפשם ומצאו אותם בדרכן להר. הבנות סירבו להצטרף לבני השבט וטיפסו על מצוקי ההר התלול. לבסוף, משהבינו כי בני השבט בעקבותיהם, הן קפצו מההר והתאבדו. מאז, אגב, שתיים מתוך הפסגות המחודדות של ההר מזוהות כאלו שמהן קפצו הרועות אל מותן בשל צבען האדמדם.
העפלנו לפסגת ההר האדמדמה, שממנה אפשר להשקיף אפילו על ים סוף. שם, על אותה פסגה יפהפייה, נכנסתי לתוך מארג של צבעים וצורות גיאומטריות שהובילו לתפנית בעבודתי כמרפאה באמצעות שיאצו (ולא, מלבד ריח השקדיות שנשמתי באפי והסב לי אושר רב לא לקחתי שום דבר).
טיול בהר מתאים כמעט לכולם, והוא ממש לא נחלתם של מיטיבי לכת. בכל אחד מההרים ישנם ערוצים ובהם בוסתנים עם בתי אבן. להרפתקנים שביניכם יש אפשרות לישון בחוץ, תחת כיפת השמיים. במסלולים המתוירים יש גם מזרנים, שמיכות ושטיחים גדולים למטיילים המעוניינים לישון בחוץ. בכל בוסתן יש שירותים אקולוגיים, והמקלחת מתבצעת לרוב באמצעות דלי מים - חמים בחורף וקפואים בקיץ.
כשירדנו מההר התארחנו בביתם של חקלאים מקומיים העוסקים בגידול אופיום, שכמוהם יש לא מעט באזור. שם, מתוך טרנזיסטור ישן בקע שירה של חווה אלברשטיין - "קול מן ההרים", שבאופן מוזר - הצליח להשתלב נפלא עם האווירה ששררה מסביב.
הקשבה ופשטות שאנחנו כבר שכחנו
מאז אותו מסע הגעתי להרי סיני ליותר מ-50 ביקורים. טיפסתי לפסגות נוספות, בהן מוסה, עבאס באשה, קתרינה, באב ועוד. נסעתי לבד או עם אנשים נוספים והדרכתי שם גם סדנאות זן-שיאצו. הדבר היחיד שנשאר קבוע הוא סאלם ומשפחתו.
ישראלים רבים חוששים להגיע לחצי האי, בעיקר בשל שטיפות מוח ודעות שגויות בנוגע למה שמתרחש שם באמת. אני מעולם לא פחדתי, ובעצם למה שאפחד? אנשי הג'בליה נמצאים בשטח כל העת, שומרים על התיירים ודואגים לפרנסתם, המתבססת בעיקר על התיירות. אין באזור אף אדם שאינו מוכר, ואיש אינו יכול לעבור בוואדיות מבלי שיבחינו בו. דאעש, שנחשב לאיום המרכזי בחצי האי - נמצאים בצפון סיני, ואילו סנטה קתרינה נמצאת, כאמור, בדרום האי - מרחק של כ-500 ק"מ מהצפון.
יש בהם, באנשי הג'בליה, כל כך הרבה עדינות, יופי וכבוד פנימי. התכונות הללו מרגשות כל כך ונמצאות שם תמיד: בעת הדלקת האש במדורה, כשהם מכינים את הפיתות וצולים אותן על הסאג' בקלות ובזריזות מעוררות השתאות; באופן שבו הם מעמיסים את הציוד על גבי הגמל, ואפילו בדרך שבה הם רוכבים עליו - הכול בחיוך וברוגע ועם הקשבה רחבה, משהו שאנחנו כבר שכחנו איך עושים.
הם משתלבים נפלא עם המדבר היפהפה: כל חייהם הם צועדים בין הסלעים, מפעילים את הגוף כאקרובטים בעת שהם נשענים על הסלעים. הם חיים בשיא הצניעות מצד אחד, ומהצד השני - בשיא השפע, יודעים כיצד להשתמש במה שהעניק להם הטבע. מעולם לא חסר לי דבר באזור המופלא הזה.
פעמים רבות הרגשתי כאילו אני חיה בשני מסלולים מקבילים - בביתי שבישראל ובסיני - והיו פעמים שבהן תהיתי איך יהיה זה לעבור לגור במדבר. לצערי, די מהר הבנתי כי צעד כזה עלול להקשות על חייהם של סאלם ומשפחתו; בתקופות שבהן נהגתי להגיע לסיני מדי חודש, המוחבראת (כך מכנים שם את שומרי הסף) היה מגיע לביתו של סאלם, ומבקש לדעת מי זו האישה הזו שמבקרת לעיתים כל כך קרובות. ובכל ביקור כזה, אני דואגת להביא עימי קפה נח'לה (ירוק או אדום). הם משתגעים עליו.
יודגש כי המטה ללוחמה בטרור פרסם אזהרת מסע חמורה לסיני, בשל איום חמור למימוש פיגועי טרור נגד תיירים, לרבות ישראלים. במטה ממליצים לכל הישראלים ששוהים בחצי האי לצאת משם לאלתר.
