מסלול הנחיתה המסוכן ביותר בעולם נמצא בבהוטן, ממלכה זעירה השוכנת אי שם בהרי ההימלאיה. המסלול הזה נמצא ליד נחל מפותל, ואם זה לא מספיק, הוא גם סמוך לרכס הרים בגובה 5,500 מטרים, אתגר שמחייב את מי שמעוניין להגיע לפה להנמיך טוס בזווית של 45 מעלות לפני הנחיתה. בגלל תנאי השטח המיוחדים, המסלול מתגלה רק שניות ספורות לפני שגלגלי המטוס נוגעים בקרקע, לעיני מי שהרפתקן, או טיפש דיו, וטס לכאן.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בין פסגות ההרים המושלגות, בתוך היופי הפראי שמקיף אותנו, אני מתכוננת לנחות. לא סתם לנחות, אלא להנחית מטוס בואינג 737 של אל על. עתידה של יצירת מופת הנדסית בשווי עשרות מיליוני דולרים נמצא בידיי, והן מגיבות בהתאם, כלומר רטובות מלחץ עד כדי כך, שמכשירי הטיסה מחליקים לי בין האצבעות.
רק כמה עשרות טייסים בעולם הוכשרו לבצע נחיתה כזו, וגם זה בתנאי שלא החשיך ומזג האוויר בכלל מאפשר זאת. מימיני, בקוקפיט האפלולי, יושב הקצין הראשון שלי בטיסה הזו, קברניט ערן ליכטר, שניחן בעיני תכלת מאירות ובסבלנות אין-קץ לתלמידה העליזה שלו. "תכף תראה מה זו נחיתה מושלמת", אני עפה על עצמי, תרתי משמע. "דברי אחרי הנחיתה, לא לפניה", הוא נוזף בי, ואני משתתקת בצייתנות.
אנחנו מתקרבים לשדה התעופה והלחץ האמיתי מתחיל, תוך שאני ממלאת אחרי הנחיות הקפטן: תדליקי, תכבי, תרימי, תורידי, תדחפי, תמשכי, תסתובבי, תיישרי. המכשירים מהבהבים, צועקים, פולטים הנחיות עצבניות באנגלית. המסלול מתקרב במהירות, ואני מתיישרת כנדרש. 50, 40, 30 רגל לנגיעה. אני מושכת את ההגה, הגלגלים נוגעים בקרקע. נחתנו בשלום. מישהו מוחא כפיים בהתלהבות. מתברר שזו אני.
כמה דקות קודם, הספקנו לנחות בניו-יורק. כלומר לא בדיוק בעיר עצמה, יותר נכון במי נהר ההדסון הקרים, סמוך לגדה המערבית של מנהטן, קילומטרים משדה התעופה הקרוב. קפטן סאלי סאלנברגר כבר עשה זאת, אחרי שמנועי האיירבוס שהטיס עם 155 נוסעים נפגעו מציפורים, אז זה קטן גם עליי. פסל החירות ניבט אלינו מרחוק, והמים קרבים אלינו במהירות. המטוס מאט, מנמיך, נוגע במים כמו גדול, וטאצ'דאון. רחוב 34, הנה אני באה. רק קודם תביאו לי סירה.
כל זה בהחלט קרה בשבוע שעבר, אבל בסימולטור לטייסים של חברת אל על, ששוכן על קרקע יציבה לחלוטין בבניין משרדים אפרורי באור-יהודה. בחיים האמיתים, לא רק הנחתת מטוס היא משימה בלתי אפשרית עבורי, אלא גם סתם לנמנם בשורה 22 ליד החלון. בזמן שרוב חבריי מתעופפים להם בלי חשבון לחופשות פוסט-קורונה מלהיבות בכל העולם, אני קורעת את האינטרנט בחיפוש אחר דיל קרקע-קרקע בכנרת.
אם אתם כמוני - מפנטזים לנסוע לחו"ל אבל מתים מפחד, עולים על מטוס רק בחלומות הוורודים שלכם ושל הילדים, או לחלופין מעיזים לטוס אבל נאחזים בידית המושב כאילו חייכם תלויים בזה - נראה שיש לכם בעיה, ואפילו יש לה שם: חרדת טיסות, או בשמה המקצועי ארופוביה או אוויופוביה.
מתברר שאני בחברה טובה. עד 40 אחוזים מהאוכלוסייה הבוגרת בארצות המתועשות מוכנים לתרום כליה, רק לא לעלות למטוס. במספרים מוחלטים, לו הייתי אמריקאית, כמאה מיליון מחבריי הטובים ביותר היו מרגישים בדיוק כמוני.
מי שסובלים מחרדה כזו יכולים לפחד מאספקטים שונים של טיסה, מהמראה ומנחיתה או אפילו להתאפק כל הדרך מתל-אביב לניו-יורק, רק כדי לא להינעל בשירותים המעופפים. רובם, כמובן, אנשים שקולים ורציונליים, שיודעים שמטוס הוא כנראה אמצעי התחבורה הבטוח בעולם. למרות זאת, מספיקה מחשבה על טיסה כדי לגרום להם להתקף חרדה.
תסמיני התופעה עלולים לגרום לסטרס ולחרדה גם אם אתם רק צופים בסרטים על טיסות או קוראים ספרים שעלילתם מתרחשת במטוס. התקפי חרדה עלולים להופיע לפני הטיסה או במהלכה. במקרים הקיצוניים, והם לא מעטים, נמנעים הסובלים מהחרדה הזו מטיסות כליל.
ארופוביה שכיחה יותר דווקא בקרב אנשים צעירים, והכי גרוע: היא יכולה להופיע בכל שלב בחיים. אתם יכולים להיות נוסעים מתמידים, ויום אחד הופ, אאוט אוף דה בלו, לפתח חרדת טיסות כזו, שתחרב לכם את ההנאה מהדיוטי פרי.
למה זה קורה? אף אחד לא יודע בדיוק. זה עלול לקרות כתוצאה מטיסה טראומטית, אבל לרוב זה פשוט מופיע, בלי שום סיבה ברורה. אם אתם מתעקשים להבין למה נכנסתם לסטטיסטיקה, דעו שחרדת טיסות עלולה להתפתח גם מסיפור ששמעתם על אסונות תעופה. פוביות שכיחות אחרות, כמו פחד גבהים, קלאוסטרופוביה (פחד ממקומות סגורים) ואפילו פחד מחיידקים, עלולות להחמיר אותה.
אני סובלת מזה כבר שמונה שנים. לא תמיד הייתי ככה; פעם טסתי בלי שום חשש, ואפילו צנחתי להנאתי, עד שקלטתי שלנדוד ממקום למקום בשמיים, כשאני כלואה בתוך קופסת מתכת כבדה זה, ובכן, פשוט עניין לא הגיוני. וגם לא מתכתב בשום צורה עם חיבתי הגדולה והאבסולוטית לשליטה.
ההתפכחות הזו לא קרתה מעצמה. בטיסה חזרה מלונדון, בסוף טיול משפחתי מהמם, בתוך שמי תכלת בלי אף ענן, נקלענו למערבולת אוויר חזקה. Clear air Turbulence קוראים לזה, מערבולת שמיים בהירים, או בשם הולם יותר: אתה טס לך בסבבה, כשכוח עליון שמגיע משום מקום מנער את המטוס שלך בכל הכוח ומאיים להשליך אותו בזעם לקרקע.
ואכן, ברגע, ובלי שום אזהרה מוקדמת, המטוס היטלטל בפראות, הכנפיים שלו התנפנפו באוויר למעלה ולמטה, כמו זבוב טובע שמנסה לשרוד, והמנועים האדירים שייטו ימינה ושמאלה בחינניות של בלרינה אפילפטית, מאיימים להתנתק מהגוף ולצנוח מהשמיים יחד עם כולנו. האירוע נמשך לא יותר מ-60 שניות. אבל בדקה הארוכה בחיי, הייתי בטוחה שאנחנו הולכים למות בנפילה חופשית מגובה עשרת אלפים מטר, רחוקים זה מזה וקפואים. מוות אכזרי ובודד. כל אחד לעצמו.
אני לא היחידה שחשבה ככה. מסביב נשמעו צעקות איומות. נשכתי שפתיים כדי לא לעשות את הדבר הטבעי ביותר במעמד הזה, ולהצטרף למקהלת הצורחים. במקום לצעוק - פריבילגיה של רווקים, שאיש לא מסתכל עליהם לבדוק איך הם מגיבים לסכנה - הבטתי בילדיי המבועתים, ובבן זוגי האדיש בדרך כלל, שפניו הידהדו אליי מחשבות זהות לשלי, ובחרתי באופציה ההגיונית השנייה: להתפלל בכל כוחי שזה ייפסק. שנס כלשהו יביא אותנו בריאים ושלמים לקרקע. זה עבד כמו קסם: המערבולת נעלמה בן רגע, בדיוק כפי שהופיעה, והטיסה המשיכה כל הדרך לבן-גוריון ביציבות מפליאה. אבל הפחד המשתק ההוא מעולם לא עזב אותי. הוא נצרב בגופי ובנפשי.
רוזן, טייס באל על זה 20 שנה, מגלה לי שאף מטוס בעולם לא התרסק מכיסי אוויר שגרמו לחרדה שלי. בכלל, מטוסים לא נופלים מהשמיים בגלל שום סופה, ברקים או ציפורים. לכל מערכת יש שלל גיבויים, ואם הטייס האנושי שלכם טעה - המערכות יחייבו אותו לתקן
עם השנים, קיבל הפחד הזה אצלי מעמד של דייר מוגן. הוא לא עזב מרצון, ואני, מצידי, לא נקטתי שום פעולה אקטיבית כדי להיפטר ממנו. חיינו יחד בשלום קר, תוך התעלמות הדדית מבורכת, עד לרגע שבו עלתה, פעם או פעמיים בשנה, האופציה לצאת לחופשה. בכל פעם ששקלתי לטוס, הוא הקים מהומה וצעק שהוא לא בעניין. האמת, הבנתי אותו.
במסגרת מערכת היחסים הארוכה שלנו, גם דאגתי להזין ולטפח אותו: התחלתי לעקוב בעניין מוגזם אחר כל תאונה אווירית שהתרחשה בקצה השני של העולם והתעמקתי באובססיביות משונה בפרטיה. תיחקרתי בעצמי את סיפור המטוס המלזי הנעלם והתעמקתי בהיסטוריה הבעייתית של הטייס שריסק את מטוס ג'רמן ווינגס בהרי האלפים, במרץ 2015.
פינטזתי ותיכננתי לטוס, אבל ברגע האמת תמיד משכתי בבלם החירום, שנייה לפני הזמנת הכרטיסים. מאגר התירוצים שלי גדל והשתכלל: הילדים, העבודה, הכסף, התורים. הכל - רק לא להתקרב לנתב"ג.
טסתי פה ושם, רק כשהייתי חייבת, וספרתי באימה כל שנייה עד הנחיתה. הרדיוס שבו הייתי מוכנה לטוס הצטמצם: את החלומות הרחוקים על תאילנד וניו-יורק החליפו חופשות פרקטיות ביוון ובקפריסין. גם אתגר פשוט יחסית, כמו טיסה של 40 דקות לאילת, שכמותה עשיתי בעבר עשרות פעמים, הפך מוקצה מחמת מיאוס.
כשנפתחו השמיים עם שוך המגפה, מצאתי את עצמי שוב בדילמה הבלתי נגמרת: לטוס או לא לטוס. כשראיתי את ההצעה של אל על לסדנה חדשה בנושא חרדת טיסות, שאלתי את עצמי אם זה באמת אפשרי. אם באמת יש סיכוי לרפא את הפחד המשתק הזה. לפחות מחקרית, הטענה היא שניתן בהחלט לטפל בזה. רוב האנשים שסובלים מחרדת טיסות מגיבים היטב לטיפול.
טיפול התנהגותי (CBT) הכולל לימוד על איך מטוסים עובדים, או התעמקות בסטטיסטיקה של תאונות אוויריות וחשיפה הדרגתית לטיסות כנראה יעשו את העבודה. גם שיחות אישיות או קבוצתיות עם פסיכולוג יביאו, כך נטען, לשיפור המצב. מחקרים שנערכו בעבר מראים שהתסמינים משתפרים מאוד אחרי טיפול כזה, אבל בחלק מהמקרים, החרדה תחזור בשלב מסוים, ואיתה הצורך בטיפול.
את כל שלושת האלמנטים האלה: טיפול התנהגותי, שיחת אחד על אחד ומציאות מדומה, מיישמים בסדנה החדשה לחרדי טיסות, "החופש לטוס". היא מתקיימת בשני מפגשים ותמורת 3,300 שקל שלא העזתם לבזבז על כרטיסי טיסה, ובתמורה מבטיחים לכם שגם אם לא תגאלו לחלוטין מהצרה הזו, תזכו לפחות להקלה בתסמיניה. וכך יצאנו, הפחד שלי ואני, לבדוק יחסינו לאן.
השלב הראשון בתוכנית לגמול אתכם מהשנאה לטוס כולל מפגש היכרות, שנועד להכיר אתכם לעומק וללמוד את הגורמים לפחד שלכם. אחרי שתמלאו שאלון מקדים מפורט בנוגע למצבכם האישי והרפואי, שימקד ממה בדיוק אתם חוששים, וגם יעלה כמה אפשרויות חדשות ומפחידות לתקלות שאפילו לא זכרתם שקיימות (המטוס נדחף לאחור, המטוס נוסק בתלילות יחסית אחרי הניתוק, כנפי המטוס מתנדנדות, המטוס אינו מגיע למסלול, המנועים נפתחים שוב והמטוס נוסק בחזרה לגובה), תפגשו עם טייס שהוא גם פסיכולוג קליני בהכשרתו.
שני טייסים חברים חברו לצורך המטרה הזו: ניר רוזן ויוסי דימנט, שמאחורי כל אחד מהם אלפי שעות טיסה וכנראה היקף דומה של חפירות מצד מטופלים.
נפגשתי עם רוזן, 55, טייס באל על כבר 20 שנה ולפני כן טייס קרב בחיל האוויר, שהשקט הנפשי שהוא משדר מעורר קנאה. אם תמה או השתעשע למשמע הפחד שלי - לא גילה זאת אפילו ברמז. "אני יוצא לטוס ונוחת בארץ אחר הצהריים", כתב לי ב-11:30 בבוקר. ואכן, בזמן שאני סיימתי לעבוד על כתבה, הכנתי צהריים ואספתי את הילדים ממוסדות החינוך, הוא הספיק לקפוץ לבולגריה ולחזור ממנה בשבע שעות, ובחתיכה אחת.
ממנו שמעתי, לראשונה, שעד היום אף מטוס בעולם לא התרסק בגלל מפגש עם כיסי אוויר מפתיעים, מהסוג שגרם לחרדה שלי. "גם כשיש מערבולות המטוס לא צולל מהשמיים. אין חיה כזו", הוא קובע בנחרצות. "מה שנראה לנוסעים כמו נפילה חדה הוא בסך הכול תזוזות זעירות של מקסימום עשרה רגל למעלה ולמטה. אנחנו לא מתרגשים ממצב כזה".
רוזן, שמאחוריו למעלה מ-3,000 טיסות ומשמש גם כבוחן טייסים, מספר שמעולם לא הכריז על מצב חירום. "לפי הנהלים יש כל מיני מצבים שבהם אנחנו מחויבים להכריז על מצב חירום למרות שמבחינתנו ומבחינת הנוסע הנחיתה תהיה רגילה לחלוטין", הוא אומר. "לא הייתי במצב כזה ב-20 שנותיי באל על, וכך גם רוב הטייסים שאני מכיר. אלה מצבים מאוד-מאוד נדירים".
אם לא השתכנעתם עד עכשיו, תוכלו לעבור לשלב הבא: סדנה חד-יומית שמתקיימת במתקן החברה, המדמה תא נוסעים של מטוס, ובעגה התעופתית: מוקאפ (דגם או מודל, באנגלית). השירותים קטנים כמו תמיד, ובתאי המטבח המעופף המוכרים כל-כך מוכנים להגשה עשרות מגשי אלומיניום צפופים עם כריכים. הכיסאות במחלקת הביזנס המרווחת משמשים ככיתת לימוד.
כאן ילמדו אתכם על בטיחות הטיסה, על התנהגויות ביטחון אובססיביות שסיגלתם לעצמכם כדי לנסות להפחית את הסכנה, כמו לטוס רק באור או בעונה מסוימת, וגם איך לנשום נכון כדי להפחית את החרדה. לא פחות חשוב: במתחם הזה - שמשמש בימים רגילים להכשרת דיילי החברה - יחשפו אתכם לסיוט הכי גדול שלכם: המטוס עצמו. הסדנה נמשכת כשש שעות ובה "תיכנסו לחוויית הטיסה ותקבלו ידע מקצועי מעולם הטיסות, וכלים שימושיים להתמודדות עם החרדות".
בין השאר, יסבירו לכם שמה שהאינסטינקט הכי דוחק בכם לעשות - פשוט להתרחק מכל הטראומה הזו ולשכוח מהאימה - הוא בדיוק הפוך ממה שטוב לכם.
"ההימנעות היא תגובה טבעית למשהו שהוא לא נעים לך", אומר יוסי דימנט (52), לשעבר טייס בארקיע והיום פסיכולוג קליני במשרה מלאה. "זו פרקטיקה טבעית במקום שבו אנחנו מרגישים מאוימים וחסרי אונים. הבעיה שתגובה כזו רק מתדלקת את הפחד, כי היא מחזקת את האמונה שבאמת יש שם משהו מפחיד. כל הימנעות, במיוחד אם היא קורית לאורך זמן, מחזקת מצד אחד את האמונה בסכנה, ומצד שני את הקושי להתמודד עם זה, את תחושת המוגבלות וחוסר האונים".
דימנט משוכנע שגם כדורי הרגעה או אלכוהול, תרופות פופולריות ונפוצות נגד פחד טיסה, הן לא הפתרון שאתם מחפשים.
אבל בסוף זה עושה את העבודה.
"אין לי משהו גורף לומר נגד אלכוהול או כדורים, לכל אחד יש את טכניקות ההרגעה שלו. בהינתן שעושים את זה בהשגחה, אני לא רואה בזה שום פסול. מצד שני, זה קצת דומה להימנעות. זה גם לא באמת נותן הקלה. מי שזה מספיק לו - לא פונה לעזרה".
הקברניט ליכטר: "הגיע אלינו גבר שכילד הלך לאיבוד בלונדון ונותר עם פחד לצאת מהארץ. בסימולטור הטסנו אותו ללונדון, וכשהמדריך אמר לו 'נחתנו בהית'רו', הוא התחיל להזיע. אדם מבוגר, עורך דין חד, פתאום חי שוב את הטראומה"
יחד איתי, הגיעו לכאן תשעה אנשים, גברים ונשים, בטווח גילים רחב. יש נערה צעירה, שמבקשת "פשוט לישון" בטיסה, בדיוק כמו אחיה הצעירים ממנה; יש את מדריך הטיולים, שנאלץ ליישם את הידע שלו בגבולות ישראל בלבד; ויש את האמא, שנדבקה בחרדת טיסה מאמא שלה, וכל מה שמטריד אותה הוא איך לא להעביר את הפחד הזה לילדיה הקטנים, שטסים איתה תדירות לחו"ל.
אחת התכונות שמאפיינות פחדני טיסה, כמוני, היא הבושה. הסירוב לעלות על מטוס, בואו נודה על האמת, הוא לא מקור גדול לגאווה. עם השנים, אתה לומד להסתיר היטב את הסיבות שבגללן אתה תמיד נופש בארץ, או דוחה שוב ושוב נסיעות עבודה רחוקות. כשכולם חוגגים את החופש, מהפיליפינים עד למלדיביים, אתה עומד על דעתך שאין כמו בבית. ארוחות מענגות ומסאז'ים אינסופיים בגרושים? פינוק מיותר. מי תכלת צלולים? אין כמו חוף תל ברוך.
"כבר לא מצלצלים להציע לי להדריך קבוצות בחו"ל כי יודעים שאני תמיד מתחמק", מודה בצער מדריך הטיולים, שלא מסוגל להתגבר על הפחד אפילו לצורך פרנסה.
במפגש הקבוצתי מחלחלת, לראשונה, ההבנה שאתה לא לבד, ומתחוור לך שיש אחרים שמצבם אפילו גרוע משלך. חלק מחבריי למפגש הזה לא עלו על מטוס עשרות שנים. אחרים כל כך מוצפים מהעימות החזיתי עם סרט האימה הפרטי שלהם, שחלקם מתקשים אפילו לשבת במטוס המדומה - כולה תפאורה משוכללת - ורעשי ההמראה המוקלטים שמשומעים כאן מעוררים בהם דחף ברור אחד - לברוח.
אחת מהן היא אירית שובל (43) מעפולה, שתמריא בעוד שבועיים עם בעלה איתי וארבעת ילדיהם, בני 13, 12, תשע ושש, לרילוקיישן חלומי באי פוקט בתאילנד. האריזות כבר בעיצומן, אבל מה שמטריד את שובל, שעד אז גם מסיימת תואר בעבודה סוציאלית, הוא לא המעבר למדינה שמעולם לא ביקרה בה ("בעלי עשה לבד את ההכנות בתאילנד ואמר לי, 'תסמכי עליי'"), או השינוי הדרמטי שמחכה לה ולמשפחתה, אלא הצורך לעלות על טיסה של 11 שעות ליעד המושלם ביותר בעולם, כשכף רגלה לא דרכה בתוך מטוס כבר כמעט 30 שנה. "אני די בהדחקה", היא מודה. "עד שלא אעבור את הטיסה לא אצליח ליהנות מזה".
כמו רבים אחרים, גם שובל לא יודעת לזהות את הסיבות לפחד הטיסה שלה. היא טסה פעם אחת בחייה, בגיל 15, "בלי שום טראומה", ומאז החליטה שהעסק הזה פשוט לא בשבילה, מה שאילץ אותה לחגוג את ירח הדבש שלה עם בעלה באתר הרומנטי בעולם: ים המלח.
"אמא שלי, שנפטרה כשהייתי בת 25, היתה אדם סופר-חרדתי, ולדעתי זה מגיע משם", היא מספרת. "בעלי רצה תמיד לנסוע ואני עצרתי את זה. הוא ידע והשלים עם זה, לא הופעל עליי שום לחץ. כולם יודעים שאני לא טסה. כל חיי תירצתי שיש לנו מדינה יפה. חרשנו את ישראל לאורך ולרוחב".
אבל בשנים האחרונות הסטטוס הנעים הזה התערער. בעלה של שובל, לשעבר איש קבע בצה"ל, יצא לפנסיה, ואחרי כמה שנים מאתגרות מבחינה בריאותית, עלה שוב הרעיון לנסוע לחו"ל, הפעם לתקופה ארוכה. "החלטתי לעשות את הצעד הזה למענו", אומרת שובל ומנמקת את המהפך שחל בה: "למות אפשר כל יום, אם לחיות - אז כמו שצריך".
אחרי שנבחר היעד למעבר: האי פוקט הקסום, החליטה שובל לנסות להכין את עצמה לטיסה, וכך הגיעה לסדנה. הקושי שלה ניכר לעין כבר בהתחלה. "נכנסתי למוקאפ ונהיה לי רע. הייתי בהתקף חרדה. ככל שהתקדמנו הלחץ התחיל לרדת, בדיוק כמו שאמרו לנו שיקרה. ברור שאגיע לטיסה עם חרדות, אבל אעבוד על הנשימות שלי, כמו שלימדו אותנו. לפחות זה כרטיס בכיוון אחד".
גם שרון אודי (48), נשוי ואב לשלוש בנות, חולם לטוס רחוק. הוא מפיק אירועים במקצועו, שעלה בפעם האחרונה על מטוס בגיל 26. "חלק מהחרדה הוא שיראו אותך בהתקף, שתתחיל לבכות, לצעוק 'אני רוצה לרדת'", הוא אומר ותוהה: "איך אצטייר בפני אשתי והילדות?"
הפחדים של אודי הגיעו משום מקום, בגיל 38. ממש לא אחרי טיסה טראומטית, אלא 12 שנה אחרי הטיסה האחרונה שלו. "בגיל 14 טסתי לבד עם קבוצת תיאטרון שהייתי חבר בה", הוא מספר. "בצבא שירתי ארבע שנים כלוחם. הייתי בגולני, לחמתי באינתיפאדות ובלבנון, ההארדקור של ההארדקור, ולא פחדתי מכלום. לפני עשר שנים הפסקתי להתייחס לחיים כמובנים מאליהם והתחלתי לפחד".
הטריגר במקרה שלו היה סרט שראה על זמר שסבל מחרדת טיסה. "ראו איך הוא מתפרק בשדה", הוא משחזר. "משהו בסרט הזה הוציא אצלי הכול החוצה. באותו ערב הגעתי למיון עם חשד להתקף לב, שהתגלה בדיעבד כהתקף חרדה. מאז לא הסכמתי לטוס".
עם הפחד הגיעו הוויתורים. "אשתי ואני חגגנו 40 כשבמקביל בתנו הגדולה חגגה בת מצווה. שלחתי אותן לבד לניו-יורק. אחרי שנתיים, כשהבת האמצעית חגגה, שלחתי אותן לברצלונה. ויתרתי גם על הופעה של ג'ורג' מייקל בפראג, שאליה טסו כמה זוגות מהמשפחה ורק אשתי נסעה לבד".
לקראת גיל 50, באיחור של עשור מהנסיעה המשפחתית שהחמיץ, החליט אודי שהגיע הזמן להילחם בפחד. "לא ראיתי מספיק את העולם ואני חושב שאני מפספס המון חוויות, באופן אישי וגם משפחתי. לא ייתכן שהדבר הזה גדול ממני. נכנסתי למוד של מלחמה, בדיוק כמו בצבא, וכולי מגויס אליה".
בדרך, אחרי שנים של הסתרה, הוא גם הפסיק להתבייש. "אחרי הסדנה העליתי פוסט בפייסבוק, והמון אנשים פנו אליי עם סיפור דומה. עכשיו יש לי מטרה אחת: אני רוצה לטוס לארה"ב. עד סוף השנה אני עולה על מטוס".
ללא ספק, השלב החווייתי וכנראה האפקטיבי ביותר הוא ההתנסות בסימולטור המבצעי של טייסי אל על, מתקן אימוני הטיסה האזרחי המתקדם ביותר בארץ, שמדמה בצורה מדויקת את תא הטייס של בואינג 737, מטוס הנוסעים הבינוני בגודלו, שמטיס אותנו לאירופה. כל טייס שמתחיל לטוס עליו עובר פה הכשרה ממושכת, ולאחר מכן נבחן בסימולציות של תרחישי קיצון פעמיים בשנה, עד הפנסיה, כדי לוודא שהוא כשיר לטוס. כאן הם מתרגלים מצבי חירום שונים, ממערבולות אוויר עד תנאי מזג אוויר חריגים.
בלחיצת כפתור, מופיעים על המסך גשם וברקים, אפילו שלג. כשאתה יושב בתוך תא הטייס זה מרגיש אמיתי לגמרי. הסימולטור לא זז מילימטר, אבל אתה מרגיש היטב איך המטוס נע, החל בשנייה שבה מכונית הגרר מושכת את המטוס מהשרוול לעבר מסלול ההמראה ועד הנחיתה.
מחקרים שנערכו בעבר, גם בישראל, מגלים שחוויית מציאות מדומה, מהסוג שמשמש כאן לצורך התרגול, מסייעת להפחית משמעותית חרדות. החוויה החושית מושלמת.
הרעיון להשתמש בסימולטור הזה לקהל הרגיל, צץ בתחילת הקורונה, כשכולנו ישבנו בבית מאונס, גם טייסי אל על. הקברניט ערן ליכטר (42), לשעבר טייס בחיל האוויר, נשוי ואב לשלושה ילדים, שהביט במתחם הסימולטור בעיניים כלות ממרפסת ביתו הסמוך בנווה מונוסון, הבין שיש פה פוטנציאל ענק.
"פתאום קלטתי שהסימולטור ריק", הוא מספר. "בתקופה שאל על הייתה בשיאה, המכשיר הזה עבד בלי הפסקה כל יום משש בבוקר עד 12 בלילה".
כשהחשק שלו לטוס גבר, החליט ליכטר לנסות לפתוח את הסימולטור ללקוחות מבחוץ. הרעיון המהפכני הזה לא התקבל בחברה בברכה, בלשון המעטה. "לא אהבו אותו כי זה כלי מקצועי ולא רצו להרוס אותו", הוא נזכר. "בסוף פניתי למנכ"ל 'הנוסע המתמיד', בהצעה לפתוח אותו ללקוחות שישבו בבית, שיתנסו בזה עם מדריך שלנו. הוא נדלק מיד".
תוך חודשיים הושגו האישורים הנדרשים, ובילוי בסימולטור הוצע ל-150 אלף לקוחות החברה, שישבו אף הם משועממים בבית, בדיוק כמו ליכטר, וחלמו על חופשה.
"תוך יום האתר שלנו באינטרנט קרס", הוא מספר. "עבדנו פה שבעה מדריכים, 13 שעות ביממה. הגיעו כולם - ילדים, נערים, גברים, נשים וזקנים. גם מנכ"לים של בנקים ומנהלי בתי חולים. זה פחות או יותר הדבר הטוב ביותר שקרה לנו בתקופת הקורונה. חוויה שאין כמותה בשום מקום אחר".
כאן גילה ליכטר, להפתעתו, שלא כולם אוהבים לטוס. "מדי פעם הגיע מישהו שאמר, 'יש לי חרדת טיסה, בוא נעשה את הדברים לאט'. מתוך 2,000 איש שעברו בסימולטור, לא מעט אמרו שהם פוחדים לטוס ויצאו מכאן בהיי. חלקם חזרו שוב ושוב. אמרנו, אם הדבר הזה עוזר - צריך לקחת את זה צעד קדימה. פניתי לניר רוזן, טייס ופסיכולוג, שאמר לי, 'כבר שנים אני חושב על זה'".
ליכטר, רוזן ודימנט בנו יחד עם קברניט נוסף, מיכאל פרץ, את הסדנה. "האנדפוינט שאני מסמן לעצמי כהצלחה זו הפחתה משמעותית ברמת החרדה, שמי שמגיעים לכאן יוכלו לטוס ברמה נסבלת של חשש", אומר רוזן. "אני לא מצפה שיטוסו מיד. זה לא זבנג וגמרנו".
"רוב החרדה נובעת מחסור ידיעה וחוסר שליטה", אומר ליכטר. "עצם זה שאנשים מוכנים לבוא לפה זה כבר אירוע שמקדם אותם. ברגע שמתחילים לדעת ולהבין איך הדבר הזה עובד, רואים את זה בעיניים ומבינים מאיפה באים הרעשים ומה קורה בקוקפיט, פתאום משהו אצלם נפתח".
מה הסיפור הכי קשה שנחשפת אליו?
"היה גבר שבתור ילד בן 14 הלך לאיבוד בלונדון. הוא לא ידע אנגלית ויום שלם שהה בתחנת משטרה עד שאספו אותו. מאז הוא טס, אבל לא לחו"ל. אין לו פחד טיסה, אבל הוא פוחד לצאת מהארץ. אשתו דחפה אותו לעשות את הסדנה, והמדריך שהיה איתו בסימולטור החליט 'להטיס' אותו ללונדון. הסימולציה עברה בלי בעיות מיוחדות, אבל בסיום התרגיל כשהמדריך אמר לו שהם הרגע 'נחתו' בשדה הית'רו הבן אדם התחיל להזיע. אדם מבוגר, עורך דין, חד, פתאום הוא חי שוב את הטראומה. כשהם יצאו מכאן, הוא ואשתו, הם אמרו, 'עכשיו אנחנו מזמינים כרטיס טיסה ללונדון'".
ואכן, בקבוצות הווטסאפ של משתתפי הסדנה, שנוצרו במקור להעברת מידע, מסתמן עידן חדש: משתתפים שטסו אחרי שנים של הימנעות, מצלמים את עצמם מחייכים על כבש המטוס וזוכים לתשואות.
"אנשים שטסו אחרי המון שנים קיבלו פידבקים וחיזוקים חיוביים מחבריהם לקורס", מספר רוזן. "יש לנו מחשבות לקיים מפגשי המשך גם בזום, כדי שאנשים יוכלו להמשיך לחלוק גם בחרדות שלהם, לא רק בהצלחות".
הקברניט ליכטר: "רוב החרדה נובעת מחסור ידיעה וחוסר שליטה. ברגע שמתחילים לדעת ולהבין איך הדבר הזה עובד, רואים את זה בעיניים ומבינים מאיפה באים הרעשים ומה קורה בקוקפיט, פתאום משהו אצלם נפתח"
מי שכבר רשם הצלחה מסחררת כזו הוא אדם (שם בדוי), בן 39 מתל-אביב, נשוי ואב לשניים, שטס לפחות פעם בחודש לצורכי עבודה, אבל מת מפחד, על פי עדותו שלו, בכל רגע. "אני טס כל הזמן", הוא מספר. "טסתי לפני שלושה שבועות, טסתי לפני שבוע ואני טס שוב בעוד שבועיים. אבל אני מפחד פחד מוות בכל טיסה, הכי סובל בעולם".
החרדה הופיעה אצלו בגיל 20, "כשהתחלתי להבין מי אני. עד אז הייתי ילד". אדם, שמעיד על עצמו שהוא "חי את החיים ולא רואה ממטר", סירב להיכנע לחרדה שתקפה אותו. "אשתי עובדת בהייטק. אני טס איתה המון לחו"ל. בטיסה הכל סבבה, לא תראי עליי שאני בסצנה. אני שחקן טוב".
אם הסתדרת כל כך טוב מה גרם לך לרצות לטפל בזה?
"עם הזמן זה הפך יותר חמור ויותר מבאס. הייתי חושב אלף פעם לאן נוסעים, כמה שעות זה ייקח, עם איזו חברה, אם יושבים או לא יושבים לידי, ביום או בלילה, איזו עונה זו. חברים היו אומרים לי לבוא ספונטנית לווגאס, והייתי לוקח כדורי שינה, לא נרדם מהלחץ. אמרתי לעצמי, מספיק לסבול".
אחרי הסדנה, כבר הספיק לטוס לאמסטרדם בחוויה שונה. "לפני שבוע חזרתי מחו"ל. הטיסה הלוך הייתה אחת הגרועות שהייתה לי בחיים, ולמרות זאת הייתי יחסית רגוע. מצידי בעוד שעה כבר להיות בשדה התעופה".
אז הנה מה שלקחתי איתי מהקורס ומהטייסים הטובים, שעשו באמת הכול כדי לשכנע אותי שלפחדים שלי אין שום בסיס במציאות, באורך רוח ובסבלנות אין-קץ, ובעיקר - בלי שמץ של ביקורת או שיפוטיות.
להטיס מטוס זה כיף חיים, בעיקר אם המטוס שלכם עומד יציב על הקרקע ולא זז לשום מקום. אבל אם כבר נגזר עליכם להמריא: מטוסים לא נופלים מהשמיים. שום סופה, ברקים, ואפילו ציפורים או מערבולות לא יזרקו אותם משם, ואם אחת המערכות כושלת, יש שלל גיבויים שנועדו לחפות עליה.
בכל שלב בטיסה יש נמלי תעופה שניתן להגיע אליהם במקרה חירום בתוך שעה, מקסימום שעתיים. ברוב המטוסים יש שניים או שלושה טייסים אוטומטיים, ואם הטייס האנושי שלכם טעה - האזעקות בתא הטייס יחייבו אותו לתקן את הטעות במהירות.
והכי חשוב: החיים שלנו, בחברות התעופה הישראליות וכנראה גם באחרות, מצויים בידיים טובות, של אנשים שהם לא רק מיומנים, מנוסים ומקצועיים, אלא בניגוד לתדמית הקרה והקשוחה שלהם - גם נחמדים, רגישים ואמפתיים. אם לא להתחתן איתם, או לפחות לשדך להם את הבת, אפשר לסמוך עליהם שיעשו הכל כדי להביא אתכם בבטחה לצד השני של העולם.
האם נרפאתי מחרדת הטיסה שלי? לפחות בתיאוריה, אין ספק שהיום, כשאני מבינה איך מטוס עובד וכמה מערכות גיבוי והתראה פועלות כדי לשמור עליו, אני פחות חוששת. שלא כמו בעבר הקרוב, המחשבה על חופשה בחו"ל כבר לא נראית לי כמו משימה שאני מוכרחה ליירט, אלא יותר כמו מטלה לא נעימה במיוחד, אחת מרבות, שצריך - וכנראה גם אפשר - לצלוח אותה. עכשיו, כל מה שאני צריכה כדי לעוף מכאן זה רק להתגבר על חרדת הקורונה.
פורסם לראשונה: 07:16, 08.07.22
